סיום

נגמר. מחר אנחנו על המטוס, בדרך לארץ עם עצירה של חודש בארה"ב. טיול בת מצווה ליפעת. נשב בסן פרנסיסקו על המים ונחשוב על החזרה אל הביצה.

יום אחרון, קיצי במיוחד בניגוד גמור לעונה הרשמית, עבר עלינו באיסוף ילדות מחברות ובילויים אחרונים בין בתי הקפה והמסעדות ברחוב פאדרה שאגאס השיקי. לסיום ארוחת ערב טעימה אצל חברים הודים. רגוע ושקט, מצוין ומתאים אחרי כל הפרידות ההמוניות שחווינו בשבועיים האחרונים.
עברנו חוויות רבות ושונות בשלוש שנים בברזיל. על הרבה מהן סיפרנו בבלוג, אבל כמובן שהחיים מורכבים   מעוד הרבה אירועים יומיומיים ודברים קטנים שעליהם פחות סיפרנו. חלקם חיוביים, חלקם פחות.  לסיום הכנו לקט של כמה מאלו, ממש לא לפי סדר החשיבות. קבלו:
אכלנו המוני פירות נפלאים (חוץ מיפעת), בכל צורה אפשרית. החל מברד אסאי ועד שייק אננס בננה תוצרת בית. נתגעגע!
קנינו המוני נעליים (בעיקר מיכל) ופה ושם גם תיקים, מחירים מצויינים וסחורה טובה. נאלצנו לקנות בגדים באיכות לא טובה, במחירים לא טובים.
נהננו מאוד, ונתגעגע מאוד, לקלות (מעשית, כלכלית ואיכותית) של קניית בשר, עופות ודגים (למעט פורלים)
רכבנו מעט מדי על אופניים, אבל עשינו הרבה ספינינג וענפי ספורט אחרים
ראינו איך חיים אנשים עשירים מאוד, ולעומתם איך חיים אנשים בעוני מחפיר. הבנו שאושר לא תמיד בא ביחד עם עושר, אבל הוא מקל על החיים :-)
ראינו משפחות נודדות, שעושות רילוקישיינים בשרשרת, והבנו שזה לא בשבילנו
נשאלנו עשרות פעמים בפורטוגזית "אז איך הפורטוגזית שלכם?", "אתם אוהבים לגור בברזיל?", "איפה יותר טוב? בישראל או בברזיל?".  הפורטוגזית שלנו בסדר, של הבנות מצוינת. אוהבים לגור בברזיל, אבל ישראל היא הבית. בבקשה לא לשאול אותנו את זה יותר בשום שפה...
קראנו עשרות ספרים בעברית, באנגלית ואפילו כמה בפורטוגזית ( האחרון, בעיקר יפעת)
הרכבנו אלפי חתיכות פאזל, ויצרנו ששה פאזלים גדולים שמוסגרו בכשרון רב על ידי עודד ונמצאים עכשיו במכולה
למדנו להכין מאכלים שבארץ נשמח לקנות בחנויות: פלאפל, פיתות, גבינה לבנה, סופגניות...
נהננו לארח לארוחות ערב וצהריים את כל מי שרק הסכים לבוא ולאכול איתנו, ושמחנו להתארח אצל אחרים
שמענו המוני שירים ברזילאיים מקסימים. נמשיך גם בארץ
השקענו אנרגיות רבות ביבוא של מוצרים ישראליים ששימחו את ליבנו והנעימו את ארוחותינו. שקדי מרק, חלבה, טחינה... ועוד ועוד. המון תודה לסבא אולי, סבתא נעימה וסבתא עירית שלקחו חלק גדול במשימה ולכל העוסקים בהובלה – איציק, אבישי, סער ועוד רבים וטובים. לאחרונה האנרגיות תועלו לכיוון ההפוך, העברת חפצים לארץ. תודה גם לכל העוסקים במלאכה הזו, היא עדיין לא  הסתיימה
לא חסכנו בכלל במים!! אבל הזכרנו בכל הזדמנות שבארץ יהיה צריך
שכחנו איך ממלאים דלק בתדלוק עצמי. בטוחים שנזכר מהר
שטפנו המון המון כלים. מתגעגעים למדיח
סחבנו מים מינרלים בבקבוקים מהסופר. מי היה מאמין?
פתחנו המון סתימות בשירותים. איחס!
נלחמנו, בעזרתה של פאולה ותכשירים למיניהם, בצבאות של נמלים (זוללות סוכר וזוללות עץ) שלא ברור איך הגיעו לקומה התשיעית
חווינו שעות רבות של הפסקות חשמל. טוב שיש גנרטור בבנין, נותרנו עם מנורה אחת דולקת בכל פעם
היו גם לא מעט הפסקות מים והמוני שיבושים במערכת האינטרנט והטלפונים הסלולריים

הבנו שנהדר לא לראות כל ערב שטויות שמשודרות בטלוויזיה. השתמשנו בזכות הבחירה וראינו מגוון סדרות מהארץ ומארה"ב
נעקצנו המון. כל מיני יתושים, דבורים ושאר מרעין בישין. חלק מהעקיצות גרמו לנפיחויות וגירודים שלא עברו במשך ימים
החלפנו צמיגים באוטו כל שלושה חודשים בערך. שילוב רע של איכות צמיגים מפוקפקת, שבילי עפר בטיולים וכבישים עשויי אבנים בפורטו אלגרה
לא הפסקנו להתפעל מיכולת קליטת השפות של נטע, יפעת וגלי וקלות ההפרדה ביניהן. לגלי מדי פעם נפלט איזה תפוטי (= תשימי) או מובי (=זוזי), אבל זה בשוליים, ולאחרונה היא הודיעה שכשתהיה גדולה היא רוצה להיות מורה לפורטוגזית
הרמנו אגודלים אלפי פעמים. הסימן ל"הכל בסדר" והסימן של נהגים למתן זכות קדימה שחוסך הרבה צפצופים ועצבים. מומלץ
ראינו המון שקיעות מקסימות מהדירה, מעל יער של בניינים. כמה דוגמאות למזכרת:

וכמה שאלות לסיכום

איזו תקופה הכי אהבת?
עודד: לא יודע

מיכל: מונדיאל
נטע: כיתה ט
יפעת: כיתה ה וסוף כיתה ו
גלי: כיתה א

איזו תקופה הכי לא אהבת?
עודד: חורף
מיכל: חורף
נטע: לא יודעת
יפעת: סמסטר ראשון של כתה ד'
גלי: החודש הראשון בגן חובה

איזה טיול הכי אהבת?

עודד: ארגנטינה וצ'ילה

מיכל: אסטרוס דל איברה, סלבדור 

נטע: אקוודור
יפעת: בוניטו
גלי: בוניטו

איזה טיול הכי לא אהבת?
כולם פה אחד ובלי להתבלבל: מינאס ג'ראיס

למי הכי תתגעגע?
עודד:  לחברים

מיכל: לחברים הישראלים, פאולה, ג'ואו 

נטע: לחברים
יפעת: לחברים מהכיתה
גלי: קלאודיה וענבר

למי לא תתגעגע?
עודד: לצוותי השמירה בבניינים בכלל, ובפרט לשומרים ביוניקי, המתחם בו דפי וסער גרו
מיכל: אמהות מפונפנות מבית הספר
נטע: מיס אלן, המורה לאנגלית
יפעת: מיס בטסי, המורה למוזיקה, ומיס דניאלה, המורה להיסטוריה של ברזיל
גלי: הבנים בכיתה (חוץ מענבר וכריסטיאנו)

לאיזה אוכל הכי תתגעגע?
עודד: פקניה, אסאי

מיכל: פירות, אסאי
נטע: אסאי ובשר
יפעת: pão de queijo, pão de batata

גלי: פקניה ואסאי

לאיזו פעילות הכי תתגעגע?
עודד: ספינינג עם פביאנו, מקלחות ארוכות במים חמים בחורף
מיכל: ריקודים עם ג'ואו, זמן פנוי
נטע: להשתתף בהופעות (הקוסם מארץ עוץ ואלאדין)
יפעת: מקלחות ארוכות
גלי: חוג סקטים

אנחנו בטוח נתגעגע לעוד הרבה דברים, אבל אין כמו בבית!
נתראה בארץ
בתכנית מפגש יוצאי AEL בישראל
רות ויובל, מירב ואיציק, דפי ודגן... תתכוננו. קיבלנו כתובת של קצב בארץ שמוכר פיקניה :-)

Beijos e abraços

Tchau Brazil

(לא) עוד ראשון של כדורגל

במסגרת הקלישאה המפורסמת על ברזיל: ים, קרנבל וכדורגל החלטנו בסופש אחרון שלנו פה לטעום קצת מחווית הכדורגל הברזילאית. צפייה בטלוויזיה במשחקי המונדיאל לפני שנתיים לא נחשב. חששנו שלא יתנו לנו לצאת מפה בלי לצפות באיזה משחק כהילכתו... 

יש בפורטו אלגרה שתי קבוצות כדורגל. גרמיו ואינטרנסיונל. לגרמיו צבעי תכלת - לבן - שחור, אוהדיה קרויים גרמיסטה וכינוי הקבוצה טריקולור. לאינטרנסיונל צבע אדום, אוהדיה קרויים קולורדו וקיצור שמה אינטר. אנחנו לא יודעים הרבה מעבר לזה... תושבי העיר ובכלל ריו גרנדה דו סול נחלקים בצורה בלתי מתפשרת בין אוהדי גרמיו לאוהדי אינטר. שאלה ראשונה שכל אדם פה נשאל היא איזו קבוצה הוא אוהד. נטע ויפעת נשאלו את השאלה הזו ביומן הראשון בבית הספר, לא היה להן מושג מה לענות... עודד נשאל ביומו הראשון בעבודה, אפילו אני נשאלת מדי פעם. אנחנו  מתחמקים מתשובה, וזוכים להרבה מבטים תמהים.

כבר מזמן התחלנו לדבר על ללכת לאיזשהו משחק, גרמיו, אינטר... ממש לא משנה לנו. איכשהו כל פעם לא יצא, כנראה לא ממש רצינו, אבל כשסוף השהות פה התקרב הרצון התגבר. בשבוע שעבר היה משחק של אינטר. קבענו עם נילטון מהעבודה ללכת ביחד אבל ירד גשם, היתה פסטה ג'ונינה... ויתרנו. היום היו תנאים אידיאלים. יום יפה, לא היו לנו שום תכניות, במלון לא ממש כיף להעביר את הזמן, זו ממש הזדמנות אחרונה והיה משחק של גרמיו. אחרי בדיקה עם משפחת פז שכבר היתה במשחקים ועם ברונו, חבר לעבודה שאוהד את הקבוצה אבל לא הלך היום למשחק, הבנו שהעסק לא מסובך ואפשר ללכת בלי ליווי משטרתי צמוד.

בזמן שבטלוויזיה הוקרן משחק רבע גמר גביע אירופה אנגליה נגד איטליה, אנחנו ראינו בחי את גרמיו נגד פלמנגו, קבוצה מריו דה ז'נירו. האמת, חוויה. רועשת, מפוצצת ראש, ממש לא משהו לעשות כל שבוע (אפילו לא פעם בשנה) אבל בשביל פעם אחת נהננו מאוד, ואנחנו מאוד שמחים שחווינו גם את זה.

היינו בערך היחידים באיזור שלא לובשים בגדים עם לוגו של הקבוצה, אבל הקפדנו ללבוש בגדים בצבע כחול, או לפחות משהו ניטרלי ובשום פנים ואופן לא אדום. גם לאינטר וגם לפלמנגו צבע אדום. היו יורים בנו... מהחנייה ועד לאיצטדיון ראינו נחלים אנושיים של תכלת - לבן - שחור. נכנסנו לחנות המותגים של הקבוצה. יש שם הכל. כדורים כמובן, חולצות, צעיפים, כובעים, קולקצית בגדים שלמה... נעליים, חזיות, תחתונים, מספריים, עטים, חרבות לצ'ורסקו, מה שרק רוצים ובמחירים מופקעים. מזכיר את חגיגת הירוק - צהוב שהיתה במונדיאל, רק שזה כל השנה ובצבעים אחרים. צילמנו, הצטלמנו, השתעשענו וקנינו כובעים אצל הספסרים שעומדים בחוץ ומוכרים בעשירית מחיר.

לעומת זה השקענו בכרטיסים במקומות טובים, כסאות בטריבונה המרכזית, שיהיה נוח ושנראה טוב. מולינו הטריבונה של המנויים, עמוסה יותר מזו שבה ישבנו שהיא למזדמנים, אבל גם בזו שלנו היה שמח.

בצד של האיצטדיון, במקומות הכי גרועים, ישבו קומץ אוהדים של הקבוצה מריו שהשקיעו ובאו בעקבות קבוצתם עד לפורטו אלגרה ובצד השני עשרות אנשים שנראה שבאו לעבוד יותר מאשר לראות את המשחק. מחצי שעה לפני תחילת המשחק  ועד לסיומו הם לא הפסיקו לתופף בתופים ולנגן בשלל כלים, לנופף בדגלים, לרקוד ולשיר את המנון הקבוצה בלופ אינסופי.

הצלצולים באזניים וכאב הראש ליוו אותנו זמן רב לאחר תום המשחק.

נטע, יפעת וגלי אחרי שלוש שנים בבית ספר בברזיל שולטות היטב ברזי ובחוקי משחק הכדורגל. עודד תמיד שלט. אני התעסקתי בעיקר בתיעוד ובהתרשמות מהאווירה, התלבושות, צעקות ה  vai, vai   (= לך, לך) בכל פעם ששחקני גרמיו התקרבו לשער של פלמנגו, מחיאות הכפיים בכל ניסיון להבקעת שער וקריאות השמחה הנסערות כשהצליחו. ממש אירוע תרבותי. המשחק הסתיים בניצחון של גרמיו, 2:0. גם הדיוט כמוני הצליח להבין שהקבוצה השניה היתה ממש גרועה... במחצית הראשונה הם בקושי התקרבו לשער של גרמיו, אחרי ההפסקה ניסו קצת יותר  אבל כאמור לא הצליחו. בסיום המשחק אושר גדול וקריאות שאגה רמות של הקהל המקומי שנהר אל החנות. הצטרפנו גם אנחנו, גם הפעם רק כדי לראות. התורים בקופה היו ארוכים ואנחנו תהינו אם גם אחרי משחק שבו הקבוצה מפסידה החנות הזו מרויחה. בטלוויזיה בחנות ראינו את סיום המשחק של אנגליה - איטליה. ויוה איטליה! מיד שלחנו טורפדו (= SMS בפורטוגזית) לאמא של קלאודיה, לברך אותם ואת כל חבריהם האיטלקים שבפורטו אלגרה על הניצחון.

עוד תמונות בצבעי כחול לבן בקישור. 

מה עוד היה לנו בסופש? פעמיים קפה של בוקר אצל הנרי ויוליה. אחלה קפה ואחלה חברה, במרחק הליכה מהמלון בזמן שהבנות עדיין ישנות. אחרי המשחק, ארוחת ערב ביתית וטעימה, גם אצל יוליה והנרי. תודה חברים יקרים! כשנמצאים בדירה קטנה עם מטבחון מינימלי, כל ארוחה ביתית מבורכת, וכל דוגי בג הוא אוצר יקר.

אתמול יפעת נפרדה מהמורה לציור והקבוצה הקטנה איתה היא ציירה בשבתות.  יש במכולה הרבה ציורים יפים!! בארץ חלקם ימוסגרו ויתלו.

בשבוע הבא בשעה הזו אנחנו בדרך לארה"ב, עד אז עוד קצת חוויות ופרידות מצפות לנו בארץ הקרנבל, הים והכדורגל.

סופשבוע שמשי בפורטו אלגרה

סופשבוע רגיל למדי, אבל אולי בגלל שהוא אחד האחרונים, בא קצת לתעד. נותרו עוד חמישה, אחד מהם נעביר בסאו פאולו. בינתיים אנחנו עדיין סביב החזרות למחזמר אלדין, גלי בשיא המרץ לא הפסידה אף חזרה. נטע הצטרפה ללהקה המלווה ונדרשת גם היא להגיע לחזרות. בזמן שהן מתרגלות אמנויות במה, יפעת בחוג ציור ואני מטיילת בפארק פרופיליה בין דוכני שמונצעס, כלבים בשמלות וסוודרים ועצים נהדרים. באוויר ריח מתקתק מהעגלות לממכר צ'ורוס ופופקורן (יש פה גם מלוח וגם מתוק, המתוק הרבה יותר טעים!) וכשהשמש זורחת, זה ממש תענוג. כשעודד לא בנסיעות, הוא מצטרף. השבוע זה קרה. הכי כיף!

בשבת בערב הגברים של משפחת קורש התארחו אצלנו לארוחת ערב ואחריה השתוללות של גלי, ענבר ויואב בין מזרונים, חישוקים ומוזיקה. נתגעגע...! הכימיה בין ענבר וגלי מוצלחת, וזה לא מובן מאליו.

נטע זכתה השבת סוף סוף להנות ממסיבה של אחת מבנות כיתתה לכבוד גיל חמש עשרה, שהוא מאוד משמעותי פה בברזיל. זה הגיל בו הבנות נחשבות כבוגרות, ויכולות "לצאת אל החברה". חלקן עושות טקס רב משתתפים וחלקן סתם מסיבה. נטע הוזמנה כבר לשתי מסיבות, אבל בחרה שלא ללכת משיקולים פרקטיים. היה כתוב בהזמנה שחובה לבוא עם שמלה! בגיל חמש היא סרבה להשתתף במופע סיום חוג מחול בספורטן כי היה צריך ללבוש שמלה. בגיל שש היא סרבה להשתתף במופע סיום חוג התעמלות אמנותית בבית ספר הרצל, כי היה צריך ללבוש חצאית. בסוף היא כן השתתפה. טלפון אחד לאילנה, המורה האמפטית שלא התבלבלה ומיד אמרה שאפשר גם להופיע בתלבושת של הבנים - מכנסיים וחולצה - פתר את הבעיה. אבל בברזיל יש חוקים אחרים... אנחנו מכבדים את החוקים, אבל גם מכבדים את הרצון של הנפשות הפועלות. הפעם, הפתעה. קרוליני, אחת משתי כלות השמחה, בישרה לנטע שהיא לא חייבת ללבוש שמלה. אבל בגדים יפים כן צריך... וצריך לקנות, כי אין כל כך במלאי. ביום ששי היה חצי יום בבית הספר ואחריו יום הורים. אירוע סימפטי בו כל ילד מציג בפני ההורה, בנוכחות המורה, את אשר עשה במהלך הסמסטר. אצל גלי זה הלך מהר, רק מורה אחת. מיפעת ונטע דרשו להציג בפני חמישה מורים שונים, וזה היה קצת יותר מדי... עשינו חלק בבית במתכונת מצומצמת.

בסיום יום ההורים, נסעתי עם נטע לקניון איגוואטמי. בחנות הראשונה אליה נכנסנו, ואת הפריטים הראשונים שהורדתי מהמדף היא קנתה. טוב שאני מכירה אותה, התאמצתי והצלחתי להוריד מהמדף מכנסיים וחולצה מוצלחים, שבאמת היו יפים עליה. על קניית הבגדים סימנו וי מהיר. לקח הרבה יותר זמן לבחור מתנות לקרוליני ולאחותה התאומה.

בשבת בערב הבאתי את הנערה למקום האירוע, מסעדה צרפתית שווה בשם לואיז ברסרי. קלאסה! הקפדנו לצאת מהבית כך שנטע תגיע באיחור מקובל של בערך 3/4 שעה. עדיין היא היתה בין הראשונים. נפרדתי ממנה בהתרגשות, איחולים להנאה ושמחה ושתשאר עד מתי שהיא רוצה. בהזמנה היה כתוב שהאירוע עד שלוש לפנות בוקר. לקראת חצות עודד ואני היינו מותשים (עודד עוד קצת בג'ט לג... הרעש שגלי, יואב וענבר עשו לא הוסיף...), אבל לשמחתינו קצת אחר כך נטע התקשרה ובקשה שנבוא לקחת אותה. עודד יצא. כבר כמעט כולם עזבו. היא מאוד נהנתה, אכלה טוב, רקדה הרבה וחזרה שמחה ומרוצה.
ביום ראשון עודד שוב נסע, הפעם לארה"ב. הספקנו להעביר איתו בוקר רגוע בבית ולאכול יחד ארוחת צהריים. אחרי הצהריים הלכתי עם הבנות לפארק הפרופיליה. אני שם בזמן האחרון כל שבת, כאמור, אבל הן מזמן לא היו. ביום ראשון בחלק מהדוכנים מוכרים עתיקות חסרות תועלת ובאחרים אמנות מקומית. קנינו שמונצעס לרוב.

ראינו כמה טיפוסים הזויים, חלקם בהופעות הזויות לא פחות. 

הטיפוס הזה מנגן בו זמנית על גיטרה, תוף, משרוקית. אולי עוד משהו ששכחתי. והפעם הוא גם השמיע כל מיני קולות מוזרים בעזרת עלים. הבחור בסגול ריקד סביבו וחיפש דוברי אנגלית שיגלו לו איך אומרים עלה באנגלית. לא שיתפנו פעולה...

אכלנו צ'ורוס ופופקורן מתוק ואפילו פגשנו כמה מכרים. קצת תמונות בקישור.

מטוסים ברחובות ברזיל וחגיגות יום הולדת ויום האם מוקדמות

גם אחרי כמעט שלוש שנים בברזיל, למראות שכאלו לא ציפיתי

נסעתי לתומי בשעה שתיים בצהרים לבית הספר, מוקדם מהרגיל כדי לצפות במופע לכבוד יום האם בו השתתפו ילדי הגן וכיתות א' ו- ב'. אני לרוב נוסעת בדרך אחרת, אבל היא כבר כמה ימים חסומה. עוד סוג של חלמאות ברזילאית. כביש עם אבנים רעועות שבמקום להחליף אותו לאספלט, מחליפים בו את האבנים בתהליך שאורך כמה שבועות. אולי נזכה לסוע בו שוב לפני שנעזוב, אולי לא... מה שבטוח, החלמאות הזו מספקת פרנסה להרבה אנשים. גם זה משהו.  אז נסעתי מסביב, דרך אחד הכבישים היותר ראשיים והופתעתי מעומס תנועה לא שגרתי, שנראה לי לא כל כך מתאים לשעה ובטח שלא התאים לי. לא נעים לאחר להופעה של ילדי בית הספר..... בתחילת הרחוב של בית הספר עמד לו המטוס הקטן והחמוד הזה וסביבו המוני אנשים. איזה מזל שזכרתי לקחת מצלמה להופעה. עצרתי קצת את התנועה, שכאמור גם ככה לא ממש זזה, תעדתי, ולו רק כדי להיות בטוחה שראיתי נכון. כמובן שאי אפשר היה להכנס עם האוטו לרחוב. איכשהו הגעתי בזמן להופעה, משועשעת מאוד, ושמעתי איזשהו הסבר לא ברור על כך שהמטוס שמש להעברה או משהו כזה.

ההופעה היתה חביבה - קצת שירים, קצת דקלומים באנגלית ובפורטוגזית, ובסיומה סיפרתי לבנות את אשר אירע והחלטנו לסוע לראות מה העניינים שם בפינת הרחוב. הגענו בדיוק בזמן. המטוס הועלה אחר כבוד למשאית ונסע לדרכו.

בקישור תוכלו לראות תמונות קצת יותר מקצועיות ומפורטות. מההסבר שהתלווה אליהן הבנתי שמדובר במטוס ישן שהצבא בקש להעביר משדה התעופה אל אחד מבתי הספר הצבאיים. משרד התחבורה אישר, אבל באמצע הדרך (בכניסה לרחוב של בית הספר...) נאלצו משום מה לשנות את התכניות, לעצור את המטוס, לפרק לו את הכנפיים, ורק אז להמשיך הלאה. את זה עשו בלי שום תיאום או הודעה מוקדמת. כדי שתושבי פורטו אלגרה ירגישו בנוח, בסוף הכתבה ציינו שאתמול בלילה בסאו פאולו תועדו מראות דומים.

הצפיה במטוס בדרך הביתה היוותה התחלה טובה לחגיגות יום ההולדת של גלי, יום לפני התאריך הרשמי. הצטרפו אלינו לנסיעה שלוש חברות מהכיתה: קלאודיה האיטלקיה, רבקה הספרדיה וג'וליה הברזילאית שהגיעה לכיתה בתחילת השנה. החלטנו הפעם ללכת על חגיגות צנועות במיוחד ונהננו מכל רגע. למרות הצניעות, גלי היתה מאוד נרגשת כל השבוע לקראת האירוע. התבטא בעיקר בנדודי שינה והשכמות מוקדמות. קלאודיה ורבקה חברות טובות של גלי שכבר בילו אצלנו הרבה בעבר. הטמפרמנט הים תיכוני עושה את שלו, והן מסתדרות ממש מצוין. ג'וליה משחקת איתן הרבה בהפסקות בבית הספר, אבל זהו ביקור ראשון שלה אצלינו. היא לא מדברת אנגלית כל כך טוב וכולן דיברו לכבודה בפורטוגזית. גם גלי. מסתבר שהיא יודעת פורטוגזית מצוין... הדירה מאוד מצאה חן בעיני ג'וליה. כשהיא נזכרה שאנחנו עוזבים בסוף שנת הלימודים, היא שאלה אם אנחנו מוכרים אותה.  

פתחנו את הבילוי המרובע בזלילה של פנקייקים עם שלל תוספות.

אחרי הזלילה, צביעה של יציקות גבס בהשראת הדס שוורצמן שנתנה לי את הרעיון וגם השאילה הרבה תבניות נפלאות כתוספת למצאי הקיים אצלנו. הגבס הברזילאי התגלה, במפתיע, כמצוין והבנות צבעו במשך יותר משעה יותר מ - 3 ק"ג של גבס. 

בהמשך מחפשים את המטמון, הרבה משחקים שהבנות המציאו לעצמן, הכנת כדורי שוקולד וטכס קטן של שירה ועוגה. 

השיר הזה, שהגיע אחרי שיר יום ההולדת הרגיל, מדבר על נישואיה העתידיים של גלי שיתקיימו רק אם ג'רונימו יבחר בה. ג'רונימו, אחד הבנים היותר קולים בכיתה, הגיע בתחילת השנה מארגנטינה ומאז הפך לנושא שיחה מועדף על גלי. למרות זאת, יש לי תחושה שהחתונה הזו כנראה לא תתממש, אם כי מי יודע... 

ג'וליה פרשה ראשונה, קלאודיה אחריה אבל הספיקה לאכול איתנו ארוחת ערב. שניצל ופתיתים. רבקה נשארה לישון.

מחר גלי תחגוג  בחזרה עם כל חברי הצוות של המופע אלדין, כולל נטע שהצטרפה ללהקה המלווה. הכנתי היום הרבה עוגות... ביום שני מתוכנן עוד סשן עוגות בבית הספר בארוחת עשר, נכין עוד ושיהיה הרבה מזל טוב לגלי בת השמונה.

עוד תמונות כאן. 

נוסטלגיה בהופעה של דיוויד ברוזה

אתמול בערב התקיימה באולם נעים בעיר ולכבוד יום העצמאות שכבר חלף הופעה של דיוויד ברוזה, בה נכח גם שגריר ישראל בברזיל. מרבית הקהל מבין חברי הקהילה היהודית של פורטו אלגרה וגם אנחנו היינו שם, הנציגים הישראלים, כולל כמה אורחים מאלביט. עודד בארץ, הפסיד, אבל  למטרות חשובות. אני הצטרפתי לנסיעה הלוך וחזור אל אילן והדס וההורים של הדס (ביקור שני פה!).

דיוויד ברוזה שר בעיקר בעברית, תיבל בספרדית, אפילו קצת בערבית, הפליא בגיטרה, עשה הרבה פרצופים תוך כדי ובין השירים דיבר עם הקהל בספרדית קולחת. זה היה מקסים בעיני, למרות שלא הבנתי כמעט כלום. פה ושם קלטתי שמות של זמרים ויוצרים ישראלים - מיכה שטרית, יהונתן גפן ואחרים. הקהל הברזילאי הבין, הגיב לסיפורים, צחק. אילן, דובר ספרדית מהבית, סיפר לנו קצת בדרך חזרה על מה דובר, אבל זה לא באמת שינה.

השירים זרקו אותי אחורה בזמן, הציפו אותי בגעגועים ולחצו לי על כל הבלוטות, אז סליחה מראש על פוסט קצת רגשני.

שיר אהבה בדואי. לא יכלתי שלא להזכר איך בכתה ה' או אולי ו', ביחד עם שירי (שהיתה החברה הכי טובה באותן שנים אבל קצת אחר כך התפצלו דרכינו והיום אין לי שום מושג איפה היא ומה היא עושה), השתעממנו בפעולה של הצופים, זזנו הצידה, טיילנו בין השיחים ושרנו אינסוף פעמים את השיר הזה בשני קולות מזייפים. לא נעים לחשוב כמה עשורים עברו מאז... ואני תוהה אם שירי זוכרת את האירוע הזה, או בכלל זוכרת אותי ...

בהמשך השיר "חיפה חיפה". היה פשוט הזוי לצפות בו בחי, במרחק של אלפי קילומטרים מחיפה.

קצת אחר כך הגיעה התזכורת לכך שאני עדיין אי שם בדרום ברזיל בעיר תאומה לחיפה. 

האישה שאיתי... נולדת בשבילי... סיגליות... כל כך הרבה שירים נהדרים, ואיזה כיף שאני עוד זוכרת את המילים של כולם. חיכיתי לשירים מהכבש ה - 16, אבל עד לשם הוא לא הגיע.

שירי הסיום המתבקשים היו "מתחת לשמיים" ו"יהיה טוב" האלמותי שאי אפשר היה לעבור שום טיול של הצופים בלי לשיר אותו בדרך באוטובוס. "מתחת לשמיים" באמת שיר נהדר שהיה להיט חתונות גדול בתקופה שהתחתנו. אנחנו בחרנו שירים אחרים, אבל בשלב עריכת הקלטת (כן... קלטת... גם מהאירוע הזה כבר חלפו כמה שנים טובות) יוסי הצלם השתיק את כל השירים שבחרנו  ושם ברקע את "מתחת לשמיים" שמאז מתחבר לי לגמרי לחתונה, ואתמול בהופעה גרם לי לצמרמורות. הקלטת בינתיים הוסבה ל - DVD, אם אני אצליח להזכר איפה הוא אולי אני אפילו אצפה בו... או שאני אחכה לעודד לצפייה משותפת. בכל אופן, ודאתי היום בשיחה בסקייפ שגם לעודד השיר הזה מזכיר משהו. הוא זוכר :)

בשני שירי הסיום הקהל הברזילאי הצטרף לשירה, וידע את המילים בעברית בצורה כמעט מושלמת.

בתום ההופעה, דיוויד ברוזה חתם על דיסקים למכירה במבואת הכניסה לאולם. רציתי להודות לו על ההופעה, אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי. הסבלנות הברזילאית הידועה והעמידה המסודרת בתורים התפוגגו בנוכחותו. כל הברזילאים עטו עליו, הצטלמו איתו, דיברו איתו. אי אפשר היה להתקרב... לא רציתי לעכב את אילן והדס שהיו בדרכם לשחרר את הבייביסיטר (יפעת! התחילה לעשות קופה הילדונת...),  אז חזרנו. לעומת זה, ואני עדיין לא מאמינה על עצמי שעשיתי את זה, שלחתי לו היום מייל קצר בו הודיתי על ההופעה המרגשת, ואפילו קיבלתי תשובה.

כשיצאנו מההופעה, הרגשתי שאם היא היתה לפני כמה חודשים, אחריה הייתי מתקשה להשאר פה. מספיק לשהייה בניכר, אני כבר כל כך צריכה את הסביבה הביתית והמוכרת עם השפה, השירים, הניואנסים. איזה אושר שכבר יש תאריך חזרה אל הביצה המזרח תיכונית. עם כל הבעיות שהיו, יש ויהיו אין כמו בבית! 

היום דיוויד ברוזה ושגריר ישראל התארחו ב - AEL (שגם נתנה חסות להופעה). הבנתי שהיה ביקור מוצלח לכולם. בערך באותו זמן, הנשים שבחבורה חגגנו לאידה היקרה יום הולדת, והחלפנו חוויות מההופעה. הישראליות מהצד שהבין את מילות השירים, והברזילאיות מהצד שהבין את הסיפורים שביניהם.
לשנה הבאה במצדה!

גשר אחד מאחורינו

בשעה טובה הסתיימו היום עשרים (!) חודשים בהם נטע, יפעת ואני בילינו בערך אחת לשלושה שבועות במרפאה של האורתודנט היקה והמאוד מוצלח, סג'י הורסט. הנה התוצאה, מתנה (בשבוע איחור) ליום הולדת 15.

במהלך עשרים החודשים נטע ויפעת צחצחו שיניים בוקר וערב במשך כעשר דקות כל פעם, עם שלל מכשירים ואביזרים בשיטות שגרמו לרופאת השיניים שלנו בארץ להתפעלות רבה כשראתה אותן בביקור בקיץ. לדבריה היא לא מכירה הרבה נוער בארץ עם שיניים כל כך נקיות ומתוחזקות כמו שלהן. בנות, תמשיכו ככה עם או בלי גשר! 

הביקור התלת שבועי אצל רופא השיניים כלל טקסים קבועים: מציאת סידור לגלי (בדרך כלל אצל ענבר או קלאודיה, אבל בעיתות מצוקה צפייה עצמאית בסרט בטלוויזיה או הגררות איתנו). נסיעה קצרה אל המרפאה. כמעט אף פעם אי אפשר למצוא שם חניה. נטע ויפעת נכנסות ואני עושה עשרה סיבובים בשכונה עד שאני מצליחה למצוא חניה. הכניסה למרפאה היא בשיטת "הכלוב בספארי", עם שער כפול שבכל פעם אפשר לפתוח רק צד אחד שלו. יש פה לא מעט מקומות כאלו. לא נתגעגע אליהם. הבנות מתקבלות על ידי הרופא התורן או האסיסטנטית בנשיקות, חיבוקים ומשפטי הפגישה הברזילאים המקובלים - tudo bem? tudo bom ונכנסות לחדרי העינויים למתיחות, החלפות ומדידות. אני מחכה בחדר ההמתנה עם הספות הכתומות המחרידות, שתמיד המזגן בו קר מדי או חם מדי והטלוויזיה מכוונת על ערוץ של סדרות אמריקאיות מדובבות לפורטוגזית. ניצלתי את הזמן לשיחות טלפון או לקריאת ספרים. בין לבין גם ניגשתי למזכירה לטקס התשלום החודשי. לוקח לה שעה לכתוב קבלה מוקפדת עם פרטי פרטים. היקיות שולטת במרפאה. בסיום הטיפול, הרופא התורן קורא לי לשיחת סיכום. גם לי מגיע לקבל חיבוקים, נשיקות, tudo bem? tudo bom . אחריהם מגיע דיווח מפורט על הטיפולים שנעשו לבנות. הבנתי אולי חצי מהנאמר, אבל תמיד הנהנתי בראשי בהסכמה וקיויתי שהפורטוגזית של נטע ויפעת טובה משלי. היא בהחלט יותר טובה משלי. הן תמיד ידעו מה עשו להן ומה ההוראות להמשך הטיפול. אני הקפדתי לודא שאני יודעת למתי לתאם את הביקור הבא.

תמונת פרידה של נטע  ויפעת מהספות הכתומות.

ליפעת ולי עוד יש כמה פעמים לבלות שם, והאמת שגם נטע עוד צריכה לבוא להתאמת פלטה שתלווה אותה עוד תקופת מה.
בכל מקרה חשבון הבנק שלנו שמח מאוד מסיום הטיפול, נטע זורחת, אנחנו מרוצים ומחזיקים אצבעות שגם יפעת תחזור לארץ נטולת גשר. בקרוב נדע.

את סוף השבוע השמשי והנעים העברנו כסוג של תיירים בפורטו אלגרה. מנצלים שבתות אחרונות בעיר. ביום שבת גלי ואני בילינו בסירת התיירים שמשייטת כשעה באגם הגואיבה. שאר המשפחה סרבה להשתתף בחוויה. יפעת היתה אצל חברות ועודד ונטע רכבו על אופניים. האמת שגם גלי לא היתה ממש מרוצה מהענין. היא פנטזה על סירת תענוגות, או כדבריה "סירה מגניבה" והתאכזבה לגלות שמדובר בסך הכל בסירה משעממת שכל מה שיש בה זה שתי שורות של כסאות.

אני דוקא מאוד נהניתי מהמראות של העיר מזוית שלא היתה מוכרת לי .

וממראות של איים שונים שביניהם הסירה שייטה. באחד מהם משכנות עוני ובשני, סמוך לו, אחוזות פאר.

בדקות השיט האחרונות גילינו שבעצם יש לסירה כמה קומות ואפילו חרטום נגיש. החלפנו את הישיבה בכסאות תוך כדי אכילה, צפייה במראות ומשחקי קלפים סוערים (גלי הגיעה מצוידת!) בטיולים הלוך חזור בסירה.

ביום ראשון הצלחתי, תחת מחאות, לסחוב את כולם לשעה קלה של תרבות במוזיאון Iberê Camargo.

אחרי שעת התרבות סיבוב בטילת איפנמה. בריו?

לא בריו, בפורטו אלגרה, להבדיל. אבל בסך הכל נחמד. הסיבוב הסתיים באכילת אסאי במרפסת נעימה של אחד מבתי הקפה בטילת ומשם המשכנו לסידורים בקניון גדול שנקרא Barra בו התגלו חידושים. שתי חנויות לממכר פרוזן יוגורט בשיטת עשה זאת בעצמך ושלם לפי משקל. באחת מהן טעם מקומי יחודי. לא העזנו לטעום.

עוד קצת תמונות מסוף השבוע בקישור.

פורום האופניים הראשון של פורטו אלגרה

סוף שבוע קיצי אך גשום עבר עלינו. בשבת בערב חשבנו לתת כבוד ולצפות במצעד המנצחות של הקרנבל בפורטו אלגרה. מאז הגיענו לפה שמענו שהקרנבל המקומי לא מלהיב ולא מצדיק צפייה. השנה הגיעו קולות של התלהבות מצד מכרים שראו את המצעד התחרותי ואפילו שמועות על כך שהעסק השתפר יחסית לשנים עברו. במחשבה שאין מה להפסיד ומתוך רצון שהבנות יחוו גם קצת מהחוויה, נסענו בשבת בערב יחד עם יוליה, בתקווה שהגשם יפסק. הוא לא נפסק. הגענו למתחם הקרנבל, היינו כמעט היחידים בסביבה, למעט כמה מוכרים של מעילי גשם שקיוו לעשות קופה מהאירוע. ויתרנו ועשינו אחורה פנה.

היום בצהריים העננים התפזרו, השמש יצאה והטמפרטורות עלו. יצאנו לחלץ  עצמות ב - Usina do Gasômetro. גלי על אופניים וכל היתר ברגל.

אחרי סיבוב לוהט ברחוב, שבכל סופשבוע נסגר לתנועה, ומשמש להליכות ורכיבות על גלגלים מכל מיני סוגים, הופתענו למצוא את עצמנו בעיצומו של אירוע פורום האופניים הראשון של פורטו אלגרה! כחובבי הספורט הדו - גלגלי שחשים פה די מתוסכלים, היה משמח לראות סוג של התקדמות בתחום. אולי נצליח להנות מזה בחודשים שנותרו ובינתיים נהנו מהאירוע אליו הגענו ממש במקרה. בתוך המבנה נערכו הרצאות וברחבה פנימית הוצבו אופניים משלל סוגים ומינים, כרזות בעד כלי הרכב הידידותי והירוק והדגמות למיניהן. אהבנו! 

בחוץ חגיגה שלמה. כמויות מפתיעות של אופניים ורוכבים.

זמרים שרו שירי אהבה לאופניים שחוברו במיוחד לאירוע, להקה ניגנה כשלצידה זוג אופניים והמוני אנשים במראה זרוק משהו גדשו את המקום. 

גלי שמחה לגלות שעל הבמה הסמוכה עוסקים בספורט האהוב עליה, הולה - הופ, ובלי שום היסוס הצטרפה לחגיגה והוציאה מאות קלוריות.

קיבלנו מהמפעילה מידע על חנויות בהם ניתן לקנות חישוק הולה - הופ נורמלי בפורטו אלגרה. מידע חשוב ביותר, שייושם בקרוב.

עוד קצת תמונות מאחרה"צ חביב ובלתי צפוי בקישור.

אקוודור - חלק אחרון - בחזרה מקויבנו

ארבעה ימים קסומים בטבע באו לסיומם. החזרה משמורת קויבנו תוכננה מראש במיילים עם אדווין תוך ניסיון למקסם את השהייה בלודג' למרות לוח הטיסות הממש לא מתחשב. הטיסה מקיטו בשעה שש אחר הצהריים, ומלאגו אגריו לקיטו יש שתי טיסות ביום. אחת בחמש אחר הצהרים, צפוף מדי בשבילנו והשניה בעשר וחצי בבוקר. אדווין הזמין לנו מקומות לטיסת הבוקר שבשבילה צריך לצאת מהלודג' בסביבות שש בבוקר, לדהור בסירה ובהמשך בוואן. בלי שום עצירות ובלי להנות מהקופים, הציפורים  והשלווה שבדרך. לא תכנון מדהים, אבל מאפשר להשאר עוד יום ועוד לילה בטבע ובלודג' המפנק.

כמה ימים לפני שהגענו ללודג' אדווין נאלץ לבשר לנו במייל  על הקדמת הטיסה לשעה תשע בבוקר. זה כבר ממש לא מוצלח ומצריך להתחיל את המסע לשדה התעופה בחמש בבוקר, כשלפנינו כמעט יום שלם להעביר בקיטו וכמעט לילה שלם להעביר בטיסות. האמת שהתלבטנו כמעט עד הרגע האחרון. מאוד רצינו להשאר עוד לילה בלודג', אבל החשש מתקלות שעלולות לקרות בדרך כמו גם חוסר הרצון להשכים מוקדם בבוקר עשו את שלהם. בסופו של דבר החלטנו לצאת מהלודג' ביום הרביעי אחר הצהריים ולישון לילה בלאגו אגריו המגעילה. חוזה מיגל המליץ על אחד המלונות בעיירה, תאר אותו כמקום נעים, עם בריכה ואינטרנט ואמר שהוא בטוח שלא תהיה בעיה למצוא בו חדרים פנויים.

ביום האחרון הספקנו לחתור ברחבי הלגונה, לטייל ברגל ולהנות עוד קצת מהלודג'. אכלנו ארוחת צהריים מצוינת, נחנו, השארנו את חותמינו בספר האורחים ואפילו פגשנו את אדווין שהגיע ללודג' כדי לעזור לעובדיו להתארגן לקראת קבוצה גדולה במיוחד שאמורה היתה להגיע ביום למחרת. 

בשעה ארבע עלינו לסירה ונפרדנו בצער מהשלווה והרוגע של הלודג'. חוזה מיגל וביאטריס הצטרפו ותיכננו להעביר את הלילה במלון המומלץ ולמחרת לחזור ללודג' עם הקבוצה החדשה. מבחינתם זו היתה הזדמנות לעשות כביסה, לדבר בטלפון ולראות קצת את העולם החיצון.  בדרך ראינו עוד כמה להקות קופים וציפורים. חוזה מיגל לא ויתר על הישיבה מקדימה עם המשקפת, בעוד גלי וביאטריס מנהלות שיחה ארוכה ועודד, נטע, יפעת ואני סתם נהנים מהנוף ומהדרך. בכניסה לשמורה עברנו לוואן שדהר כמו משוגע עד ללאגו אגריו.

לקראת שמונה בערב הגענו לעיירה המכוערת, למלון המומלץ. הוא נראה זוועה ונשארו בו רק שני חדרים פנויים. חוזה מיגל מבין הרבה בטבע, אבל כנראה קצת פחות בבתי מלון. לא נורא... הוא וביאטריס הלכו לחפש מלון אחר, ואנחנו בלענו את הרוק והתמקמנו בשני החדרים הפנויים. באחד לא היו בכלל מים חמים במקלחת, השני היה ממוקם מול המטבח ושרר בו אד קל של סרחון. בזמן שהתרחצנו והתארגנו, גם הפסיק החשמל בכל המלון.

יצאנו לפגוש את ביאטריס וחוזה מיגל באיזור של אוכל רחוב, אבל הכל היה מהסגנון הלא אהוב עלינו של מעיים מבושלות, שרקנים וחזירים. השארנו אותם שם וחזרנו למלון שבינתים גם חזר בו החשמל. אכלנו אוכל רע במסעדה של המלון, כיוונו שעונים מעוררים באייפודים לקצת לפני שבע בכל אחד מהחדרים והלכנו לישון. המיטות דוקא היו נוחות.
כשהשעון בחדר בו ישנתי עם יפעת ונטע צלצל זנקתי (במקומות מפוקפקים שכאלו אנחנו לא אוהבים שהבנות ישנות לבדן בחדר, אז מתפצלים). היה נראה טיפה חשוך בחוץ, אבל בכל זאת התחלתי להעיר את הבנות בקריאות שמחה של "אפשר לעוף מהמקום המגעיל הזה!" ותוך כדי להתקשר בטלפון פנימי לחדר של עודד וגלי. נטע בעלת התושיה עצרה אותי ומלמלה: "אמא, ארבע בבוקר". אופס, שכחתי שהאייפוד מכוון על שעון ברזיל, 3 שעות אחורה.
אחרי שהתעוררנו בשעה הנכונה ירדנו לארוחת בוקר, תוך ידיעה שבשעה שמונה הנהג של הוואן בא לאסוף אותנו לשדה התעופה. נתנו לנו בקבלה ואוצ'רים איתם נכנסנו למסעדה שהיתה מפוצצת באנשים. רובם אכלו ארוחות בוקר שנראו לא רע בכלל. איכשהו הצלחנו להידחק באיזה שולחן שישבו בו שני אנשים, וחיכינו, וחיכינו וחיכינו... הזמן הולך ומתקצר. פנינו לכמה מהמלצרים ולא עזר. בסופו של דבר פניתי לאחד שנראה הסמכותי מכולם, ואז הגיע האוכל. כוס מיץ, כוס חלב ושתי לחמניות לכל אחד. מה זה? מסתבר שזה מה שמקבלים עם הואוצ'ר. אבל כבר אין לנו זמן להזמין משהו יותר רציני מהתפריט. אכלנו וברחנו מהמאורה הזו. אני והבנות ראשונות ועודד במאסף עם המפתחות של החדרים. כשאני יצאתי שני פקידי קבלה, בזה אחר זה, זינקו עלי ודרשו את המפתחות. בהתחשב באירוח המדהים במלון, זה היה יותר מדי. צעקתי עליהם באנגלית, פורטוגזית וקצת בספרדית. אני לא חושבת שהם הבינו מה אני רוצה מהם, יכולתי גם לדבר בעברית, אבל זה הרגיש טוב להוציא קצת עצבים.
בשעה תשע וחצי נחתנו בשלום בקיטו. מצאנו בשדה התעופה פינה לשמירת חפצים ויצאנו במונית לבילוי אחרון בן מספר שעות בעיר, שוב לרובע מריסקל. לא היה לנו כוח לחפש מקומות חדשים. חזרנו ל - Coffee tree garden, בית הקפה עם הספות הנוחות בו רבצנו מטושטשים ביום הראשון של הטיול. הפעם היינו ערניים והתעמקנו בתפריט. גילינו בו עקבות ישראליים מובהקים כמו שקשוקה, שניצל ומנות שמוגשות בפיתה. האם מדובר בעסק ישראלי בלב קיטו? יכול להיות.

נכנסנו למוזיאון לתרבות אקוודור. זה היה מצוין בתור סיום לטיול. ראינו קצת דברי שאמאנים. אם לא את האנשים עצמם אז לפחות משהו.
 
היו במוזיאון גם כלי נגינה למיניהם, פסלים, כלים, תלבושות מסורתיות ועוד ולסיום סרט יפה.

משם נדדנו ל - Plaza Foch בה עברנו בין בתי הקפה והמסעדות. כל אחד מאיתנו פינטז על מאכל אחרון שהוא יאכל באקוודור. היו לנו בתפריט הומיטס, אוכל מכסיקני, מיץ מפרי שנקרא גוואנאבנה, עוגות למיניהן ועוד.
הטיסות לפורטו אלגרה עברו בשלום, כולל עצירה כיפית בשדה התעופה המתוק של לימה. בשעה 6 בבוקר שעון ברזיל נחתנו בפורטו אלגרה. מבחינתנו זה היה אמצע הלילה. זחלנו למיטות וישנו עד הצהריים. התעוררנו לאחד מימי הקיץ הגשומים ביותר. קורה פה לפעמים. הפתעות נוספות שחיכו לנו הן הפסקת חשמל של כשעתיים בכל הרחוב ואוטו שלא מניע. התגברנו על הכל, ולפנינו עוד חודש של חופש.

סיום ביקור של סבא וסבתא

לכל דבר טוב יש סוף. הביקור הסתיים, לנו התחיל שבוע שגרתי רגיל ולסבא וסבתא התחיל חלק שני במסע, הפעם במקסיקו וגוואטמלה. תעשו חיים! היה יופי של מפגש משפחתי חוצה דורות. התענגנו על העוגיות שסבתא הכינה לנו. עוד נשארו קצת ובהמשך ננסה לשחזר את ההצלחה. סבא וסבתא נהנו לשמוע את הבנות ואת עודד מנגנים במגוון הכלים שהצטברו אצלנו. כולנו נהננו מהסיפורים של סבא שחלקם זכרונות וחלקם המצאות, מצפייה בתכניות טלוויזיה מהארץ  וממשחקים משפחתיים בהרכבים שונים. תירס חם, משחקי קלפים למיניהם ועוד ועוד.

בסוף השבוע האחרון היתה אופוזיציה חזקה נגדי. כולם פה אחד דרשו להישאר בפורטו אלגרה. התעייפו ומיצו את הנסיעות הארוכות באוטו. גנזתי תכניות לטיולי יום קצרים בסביבה ובמקום זה העברנו את הזמן בבית, בין הפארקים השונים בעיר וקצת בסידורים בקניונים העמוסים בקישוטי כריסמס.

נהננו מארוחות ערב טובות במסעדות ומחגיגות יום הולדת לסבא. בששי בערב  יחד עם יוליה, דינה ושלמה מבוגרים בלבד בלוריטה, בשבת בהרכב משפחתי מלא בגריל האדום. אין סיכוי שהביקור היה מסתיים בלי לפחות נתח פיקניה אחד כהלכתו.

יתרון גדול שנרשם בביקור היה מזג האוויר שהאיר פנים. השמש זרחה, השמיים כחולים אבל לא היה חם. תענוג. עוד יתרון היתה העובדה שבימות החול הבנות היו בשעות הבוקר בבית הספר. עודד נאלץ לעבוד, אבל יתר המבוגרים שבחבורה יכלו להנות בשקט מביקור במוזיאונים, שיטוט ברחובות, ישיבה בבתי קפה ושאר פעילויות שלילדות אין הרבה סבלנות אליהן.

נרשמה הצלחה גדולה לסיור בגן הבוטני הנעים והמוצל שבתוכו מוזיאון טבע חמוד, וליום בו טיילנו ברחובות הסנטר וראינו את ארמון נשיאות ריו גרנדה דה סול, כנסיה גדולה ומוזיאון היסטורי מעניין.

באחד הבקרים, יומיים לפני החופשה באורוגוואי, נסענו יחד עם יוליה והדס לביקור באתר טחנות רוח סמוך לעיירה אוסוריו. בערך שעה נסיעה מפורטו אלגרה לכיוון צפון. בתוך שטח חקלאי רחב ידיים ובו פרות, ביצות ושדות ירוקים מפוזרות 75 טחנות רוח שגובה כל אחת מהן 100 מטר. קבלנו הסברים ארוכים ממהנדס נמרץ ובהמשך, במרכז המבקרים, ראינו דגם וצפינו בסרטון תדמית.

משם המשכנו לתצפית יפה על כל האיזור. הרוח שנשבה באתר ובתצפית לא היטיבה עם סבתא שכבר באותו יום אחר הצהריים התחילה להרגיש שלא בטוב. התוודאנו בזכותה למוסד רפואי בשם הצלב הכחול, מעין מר"ם. פתוח בכל שעות היום ותמורת תשלום לא כל כך סמלי, כל מי שמגיע מקבל טיפול. האבחנה של סבתא היתה דלקת גרון ויראלית והטיפול כלל מתן זריקה של חומר אנטי דלקתי ומרשם לכדורים, והיה יעיל במיוחד. תוך כמה שעות נעלמו כמעט לגמרי כל התסמינים. יכולנו לסוע כמתוכנן לאורוגוואי.

בשבוע שעבר התקיים קונצרט סיום השנה של בית הספר, בניצוחה של מיס בטסי, המורה הנמרצת למוזיקה. קצת מוקדם, יש עוד חודש לסיום הסמסטר, אבל מסתבר שלא הצליחו למצוא אולם פנוי במועד מאוחר יותר. אז סבא וסבתא הרוויחו ובאו לראות גם. האירוע התקיים בתיאטרון יפה בשם סאו פדרו, והיה ארוך.... כל כיתה הופיעה בשיר או שניים. מילדי הגן המתוקים בני השלוש ועד ילדי כתה ח'.  ילדי כתה א' הפתיעו בשירת "סביבון סוב סוב" בעברית בנוסח הגולה. תוכלו לראות כאן. 

לסיום, להקות בית הספר השונות, שנטע נמנית על אחת מהן, הופיעו בשלל שירים. הנה Summertime, עם נטע על הבס. זהו שיר שאהוב על מיס בטסי במיוחד ומיטיב לתאר רבות מהמשפחות הברזילאיות אשר נמנות על קהילת בית הספר. Your daddy's rich, and your mamma's good looking

סבא וסבתא היו מרוצים מהרפרטואר, שכלל הרבה שירים של הביטלס, ומכך שילדי הכיתות הגבוהות  שסיימו לשיר, ירדו מהבמה תוך כדי מתן כיפים למורה המחנכת ו/או למורה למוזיקה.

תמונות נוספות משבועיים מהנים עם סבא וסבתא בקישור.

סבא וסבתא הגיעו

ביום חמישי אחר הצהריים סבא אולי וסבתא נעימה נחתו פה, אחרי טיסה מתישה וארוכה שאותות הג'ט לג שלה עדיין ניכרים, אם כי הולכים ונעלמים. המפגש המחודש, הפעם אחרי זמן קצר יחסית, היה משמח מאוד. איתי בשדה התעופה, עם עודד בעבודה ומשם הביתה לפגוש את הבנות שחזרו כמה דקות לפני כן מבית הספר. לאחר השמחה מהמפגש עצמו, החגיגה נמשכה כאשר סבא שלף ארגז מלא בקרמבו. מוצר שלא זכינו לאכול כבר כמעט שלוש שנים והגעגועים אליו היו עזים.

ביום ששי בשעות הבוקר ביליתי עם סבא וסבתא בסנטר, בעיקר בתערוכת הביאנלה. בדקנו מה שלום הנמלים בדגלי מדינות דרום אמריקה. האמת לא השתנה הרבה.

 

קראנו בחלק מהגלויות הישראליות שבתצוגה, התרשמנו מיתר התערוכה ונכנסנו גם לשני מוזיאונים (סנטנדר והמוזיאון לאמנויות של ריו גרנדה דו סול) ובהם מוצגים נוספים של הביאנלה, ביניהם תערוכת הולוגרמות מעניינות.

הכיכר שליד שני המוזיאונים האלו, ככר אלפנדגה, שופצה לאחרונה ובימים אלו מתקיים בה שבוע הספר. רוב הביתנים היו סגורים עדיין בשעות בהן ביקרנו, אך נראה שלדוברי השפה (לא אנחנו) בהחלט יש פוטנציאל וסיבה לבקר במקום בשעות הנכונות. אנחנו הסתפקנו בפסלים שבכיכר, בהמשך עברנו ליד קתדרלה יפה ומבהיקה בלובנה ומשם לארוחת צהריים בקומה השביעית של בית האמנות על שם מריו קינטנה.

עודד חזר ביום ששי באמצע הלילה מיום עבודה מתיש בסאו פאולו, שחלק גדול ממנו עבר עליו בנסיעה במוניות בפקקי העיר האימתנית.

שבת - ראשון בילינו בהרכב מלא בטבע הירוק והמרהיב של ריו גרנדה דו סול. נסענו לסאו פרנסיסקו דה פאולה, הזכורה לטוב, על מפליה הרבים. התחלנו בפיקניק על שפת האגם החמוד שבעיירה, תוך כדי האכלת הברווזים ששמחו מאוד מהשלל שהגיע אליהם. משם נסענו לפארק שמונת המפלים המופלא. הצמחיה משגעת, המים שוצפים, המפלים מרהיבים. גם בפעם השלישית שלנו במקום, אנחנו עדיין מלאי התפעלות וקנאה.

סבא וסבתא גם התלהבו מאוד. סבתא טיילה איתנו למפל הראשון, ואחריו העדיפה לנוח. אחרי מפל נוסף, יפעת וגלי הצטרפו אליה למנוחה. סבא, עודד, נטע ואני המשכנו למפל שלישי ואחרון להפעם.

עקב התייקרות שערורייתית של הצימרים שבשטח הפארק, הזמנו לינה בפוסדה אחרת, במרחק חמש דקות נסיעה מהפארק. המבנה של הפוסדה נראה במבט ראשון מסכן ביותר, אבל בפנים חיכו לנו חדרים נעימים וספוני עץ. הזמנו שני חדרים, וקיבלנו שלושה. הנוף מהחדרים נפלא - צמחיה ירוקה וצפופה צפופה. בסיבוב בשטח הירוק  והכיפי שסביב הפוסדה, סבא גילה שהחזית האחורית של המבנה דוקא יפה מאוד.

 

בקיצור - אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. הצטרפנו לסבא להליכה בטבע שמסביב. ראינו נמלים שסוחבות חתיכות דשא למרחקים אדירים, פרחים בשלל צבעים, ציפורים מסוגים שונים והמון עצי ארקואריה מקסימים.

ארוחת ערב אכלנו במסעדה מוצלחת שעודד גילה ברחוב הראשי של העיירה, וארוחת בוקר (לא משהו) בפוסדה, במבנה עץ ענק עם לוק גאושי למהדרין שבעבר הלא מאוד רחוק שימש כמסעדת צ'ורסקו.

היום נסענו לכיוון קנלה וגרמדו. עצרנו בדרך בסכר סלטו, שגם הוא זכור לנו מטיול קודם באיזור. משם לסיבוב באוטו בקנלה, כולל כניסה לקתדרלה שלה, שהיא מקסימה מבחוץ אבל דוקא לא משהו בפנים. גם זה קורה...

הצלחנו להיות בקנלה וגרמדו בלי לאכול פונדו! במקום זה אכלנו צהריים במסעדת פריץ, בה מגישים אוכל בסגנון גרמני בשיטת הרודיזיו. האוכל זורם לשולחן, אוכלים כמה שרוצים. היינו בה לפני כשנתיים ואהבנו, הפעם קצת התאכזבנו. האוכל לא היה משהו, המסעדה היתה מלאה לעייפה בקבוצות מאורגנות, היה שמח אך רועש...

אחרי קפה לא רע, סגרנו מעגל וסיימנו באגם נוסף. הפעם בהליכה לצורך הורדת האוכל באגם השחור, Lago Negro, שבגרמדו.

עוד תמונות בקישור.