ללא ספק אירוע השיא של סיום השנה הנוכחית היה טכס המעבר של כיתה ח', הכיתה של נטע, לתיכון. אנחנו שומעים על הטכס הזה כבר מתחילת השנה ולמען האמת לא הצלחנו להבין על מה המהומה. כולה כעשרים ילדים שנשארים באותו מתחם בית ספרי, עם אותה מנהלת, אותם מורים. חוץ מהידיעה הרשמית שעד כיתה ח' קוראים לזה חטיבה, והחל מכיתה ט' תיכון - ההבדלים זניחים, פה ושם כמה מקצועות שמשתנים. לא הרבה מעבר לזה. אבל ברור לנו שהברזילאים, חובבי המסיבות, שמחים על כל סיבה למסיבה ובנוסף העלינו השערה שתלמידי כיתה ח' זוכים לטכס הזה רק כדי לנפח את מספר הנוכחים בטכס של כיתת הבוגרים האמיתיים של בית ספר, כיתה יב', שהם עשרה תלמידים. ההשערה הזו קיבלה ביסוס מדעי במפגש שהתקיים לפני כארבעה חודשים בין נציגי בית הספר והורי תלמידי כיתות ח' ו- יב'. הורי כיתה ח' זעמו כאשר המנהל הודיע מפורשות שהטכס משותף, אבל ינתן דגש גדול בהרבה על בוגרי כיתה יב'. כל ההורים התרעמו כאשר נאמר שבית הספר לא מתכוון לארגן מסיבה אלא רק טכס רשמי, ואני ישבתי משועשעת. לא ממש מרגישה שייכת לכל העניין. בסיכומו של דבר נקבע שיהיו שני אירועים. טכס רשמי של בית הספר, ולאחריו מסיבה שנציגי ההורים יארגנו. משלב זה ועד שעה לפני תחילת האירועים, הופצו עשרות אם לא מאות מיילים מייגעים בעניין. בכל מייל השתנו הפרמטרים: מיקום, זמן, עלות, מספר מוזמנים. הפרמטר האחרון חשוב במיוחד לברזילאים חובבי המסיבות, בהרכב רב דורות. באחד המיילים האחרונים אחת האימהות כתבה שהזמינה בלון הליום עם השם של בנה, כדי שתוכל למצוא אותו בקלות בסיום האירוע ושאלה מי עוד מעונין. הרעיון שעשע אותנו מאוד, ואף אחד לא הגיב.
האירוע המדובר התקיים ביום רביעי, 22 ביוני, בשעות הערב באותו אולם תיאטרון המוכר לנו מהופעת הקוסם מארץ עוץ. יום רביעי היה יום עבודה ולימודים רגיל, שלאחריו חופש עקב חג נוצרי בשם קורפוס כריסטי. כל הבנות יצאו באמצע הלימודים, לוקח זמן לסדר שיער וציפורניים במספרה, והגיעו יפהפיות אמיתיות בשמלות ערב ונעלי עקב. הבנים, קטנים מהן ביותר מראש, הגיעו מדוגמים בחליפות. נטע שלנו נחה והתארגנה בבית, והגיעה צנועה אך יפה כשעתיים לפני שההורים ויתר הקהל התבקש להגיע. הטכס התחיל באיחור מפתיע של יותר מרבע שעה. בדרך כלל אירועים רשמיים בברזיל מתחילים בדיוק מופתי. האשמים באיחור - משפחתה של איירין ההודית, חברתה הטובה של נטע, שלא שמו לב שהילדים התבקשו להגיע לפני האורחים וגם לא לקחו בחשבון את הפקקים בעיר בשעות הערב.
האמת שהנמכנו ציפיות, והופתענו לטובה. היה טכס יפה, מתוקתק ומרגש. בתחילתו מצגת עם תמונות של הילדים כשהיו קטנים. בהמשך כניסה מרשימה של הילדים, קודם כתה ח' ואחר כך יב', לקול מחיאות כפיים רועמות של הקהל. הנה ילדי כתה ח' יושבים על הבמה, רגע לפני שמגיעים הבוגרים של כיתה יב' שמעתה ואילך יסתירו אותם כמעט כל האירוע
לאחר מכן ובעמידה שירת שלושה הימנונים: ברזיל, ארה"ב וריו גרנדה דו סול. נטע הזיזה קצת את השפתיים אבל אחרי מספר רגעים הבינה שאין בזה טעם. היא ממש לא מכירה את המילים. הילדים הברזילאים שרו בגאוה מרשימה.
מיס וורילו, מנהלת החטיבה והתיכון, הנחתה את הטכס בשנינות, הומור ומבטא אוסטרלי מקסים. לאחר שירת ההימנונים היא הזמינה כל אחד מהבוגרים, על פי סדר האלף - בית, לרקע צלילי שיר שהוא בחר, לקבל תעודה, ללחוץ ידיים עם המנהל, יו"ר מועצת ההורים ושאר בעלי תפקידים, ולהצטלם עם הילד הבא בתור אחריו.
החלק העיקרי והארוך - נאומים. ג'ף, מנהל בית הספר, היה הראשון לנאום וציטט בחלק גדול מנאומו את שלל העצות שבנאום המפורסם הזה. לא בטוח שהברזילאיות, אשר מבלות כמחצית מחייהן במספרות, יאמצו את העצה הכמעט אחרונה בנאום Don't mess too much with your hair or by the time you are 40, it will look 85.
אחרי הנאום של ג'ף, נאומים של מורים והורים ולסיום תלמידים. קצת של כיתה ח' והרבה של כיתה יב'. אלו וגם אלו דיברו רהוט ויפה, כיאה לילדים שחונכו (חלקם מגיל שלוש) בבית ספר אמריקאי בו שמים דגש רב על התחום של הצגת נושא, עמידה מול קהל והרצאות. יש מה ללמוד מהם!
לסיום תמונה קבוצתית של כל אחת מהכיתות. הנה כיתה ח'
![]()
בהמשך נקבל DVD עם תמונות של צוות הצלמים המקצועי שהנציח את האירוע והסתיר לקהל. ובינתיים, תמונה מרגע המפגש המשפחתי עם הבוגרת נטע האוחזת בידה גליל ובו התעודה וכן סיכת אזרחות כבוד אמריקאית שלא הבנו מה משמעותה ולמה נטע ועוד שני ילדים מהכיתה קיבלו, אבל ברור לנו שזה חיובי. חדי העין ישימו לב גם לסרט כסוף ביד ימין. אל הסרט קשור בלון הליום עם השם של נטע. למרות שכולם התעלמו מהמייל בנושא, מישהו החליט לקחת את העניין ברצינות והכין לכל הילדים בלון עם שמם.
![]()
והנה נטע עם ג'ף המנהל
![]()
וגלי עם המורה שלה, מיס מרגרט, שהבת שלה היא אחת מעשרת בוגרי כיתה יב'
![]()
למסיבה שאורגנה על ידי ההורים בחרנו שלא ללכת. לנו הספיק הטכס הרשמי והמרגש.
אירועים נוספים, צנועים יותר, שהתרחשו השבוע:
ביום שלישי ארוחת ערב במסעדה עם משפחות ילדי כיתה ה', הכיתה של יפעת. המפגש התארגן בספונטניות כיומיים קודם. הגיעו רק כשליש מהילדים, אבל היה מאוד מוצלח. אוירה נינוחה, שיחות מעניינות עם ההורים, ומפגש חברתי נעים לילדים.
פה יפעת עם המורה מיס מונה קנדי והחברות קלואי, ג'וליה ולאורה
ופה הבנות, המורה והבנים גוסטבו, ג'ורג'י, ויניסיוס וטים. מקדימה - חוליו המתוק מכיתה ג', אח של התאומים ויניסיוס וקלואי
![]()
ביום רביעי בבוקר נפרדתי לבינתיים מילדי הפאבלה החמודים שאני מלמדת אחת לשבוע. הכנתי לכל ילד מסגרת עץ (שאריות מיום ההולדת של גלי) עם תמונה שלו, ובמהלך השיעור הם קישטו את המסגרת במדבקות. האריזה שארגנתי, שקית צלופן קשורה בסרט, וכן שקית ממתקים קטנה שהבאתי לכל אחד גרמו להתרגשות גדולה. אני כל פעם מופתעת מחדש עד כמה דברים קטנים שאצלנו הם עניין שביומיום, בשבילם הם אושר ענק. הכל יחסי בחיים. על ידי אנה מל, ולמטה משמאל לימין לואיזה, איזקי, רפאלה וניקולס שהוא ילד מבריק ומקסים ואני בטוחה שלמרות נקודת הפתיחה הפאבלית שלו, הוא יגיע רחוק. חסרה עקב מחלה - ויטוריה.
בהמשך בוקר יום רביעי הבאתי עוגה לכיתה של יפעת, לציון יום הולדת 11 ויום אחרון בו יפעת בבית הספר לשנה זו (ויום אחרון שהיא עם תלבושת בית הספר. בחטיבה ובתיכון לא צריך תלבושת).
הילדים נהנו מהעוגה, אך היו מאוכזבים שלא הבאתי את הבראוניז שטעמם הטוב זכור להם מאירועים קודמים. צפיתי את זה מראש, ודאגתי להביא בראוניז לאירוע הבא בתור - מסיבת פרידה משותפת של ילדי כיתות א' ו - ה' שבמהלך כל השנה נפגשו אחת לשבוע וקראו יחד ספרים בזוגות קבועים. במסיבה כל ילד הביא מתנת פרידה וברכה יפה לבן הזוג שלו. גלי החליפה מתנות וברכות עם ליה מכיתה ה', ויפעת עם לאנה (ששני הוריה פלשתינאים במוצאם) מכיתה א'. באירוע הזה לא הייתי, אין תמונות. זה השלב בו חילצתי את נטע מבית הספר לטובת הכנות לטכס הסיום.
רגע לפני שאנחנו נוחתים לחום יולי - אוגוסט ולצחיחות שבארץ (אין תלונות! אנחנו כבר מתים להגיע!), נסענו בספונטניות להנות קצת מממרחבי הירוק הברזילאי ולשחזר באופן חלקי חופשה מהנה משנה שעברה בפוסדה מקסימה באיזור שנקרא Quarta Colônia, מרחק כארבע שעות נסיעה מפורטו אלגרה. בדרך עצרנו לצהריים בעיר הנעימה סנטה קרוז דו סול. בכנסיה היפה במרכז העיר ראינו קישוטים שהוכנו כנראה לרגל החג שמשמעותו לא ברורה לנו.
לפוסדה הגענו בשעות אחר הצהריים והופתענו מקבלת פנים חמה של פקיד הקבלה הצעיר והחביב שזכר אותנו מהפעם הקודמת (טוב, לא כל יום מגיעים לשם לא ברזילאיים...).
קצת טפטף, אבל הצלחנו להנות במשך אחר הצהרים מטיול בשביל מלא פטריות, טורניר פינג - פונג וקטיף קלמנטינות מתוקות וטעימות במטע ההדרים שבשטח הפוסדה.
בארוחת ערב במסעדה של הפוסדה נהננו מישיבה על יד האח הבוער ומארבע מנות משובחות במחיר של סלט במסעדה בעיר. הבנות התענגו על סטקים (גלי ונטע), חזה עוף בגריל (יפעת) וצ'יפסים משובחים (כולן).
החופשה הוזמנה יום מראש, ולמזלנו הטוב נותרו בפוסדה שני חדרים עבורינו, אך הם היו מרוחקים זה מזה. איזה כיף! הבנות קיבלו הסבר איך לתקשר איתנו דרך הטלפון הפנימי וניצלו את האופציה רק פעם אחת כדי להגיד לילה טוב. בשאר הזמן הסתדרו מצוין בלעדינו, ואנחנו נהננו מפרטיות ומתחושה של כמעט חופשה זוגית. נאמץ בשמחה את הסידור גם לחופשות הבאות!
הבוקר קמנו ליום שמשי ושמיים כחולים, ואחרי ארוחת בוקר מפנקת יצאנו לסיבוב בין הכפרים באיזור שהירוק בו דשן ומרחיב את הלב והחקלאות בו כמו קפאה בזמן.
פה, באמצע הרחוב באחד הכפרים, מייבשים גרעיני תירס
חזרה לפורטו אלגרה, שוב ארבע שעות נסיעה (איזה סיכוי יש שבארץ ניסע מרחק כזה הלוך- חזור בשביל לילה אחד??). האמת שהיה מתיש... מספר המשאיות שנאלצנו לעקוף בכביש החד - מסלולי לכל כיוון גמר אותנו, אבל היה שווה. תמונות תוכלו לראות כאן מחר אנחנו אורזים, מחרתיים עולים על המטוס וביום שני סוף סוף בארץ. מתגעגעים לכולכם ומחכים בכליון עיניים להפגש!!!!
כמו בשנה שעברה, גם השנה הזמינו אותי בנות החוג למסיבת הלואין בערב לנשים בלבד. בהתחשב בכך שאני מפזזת בחברתן כבר יותר משנה, החלטתי לשם שינוי להענות בחיוב להזמנה ולקוות לטוב. ביאטריס הנחמדה, שהיתה אחראית להזמנות, הבינה ללבי ומיד הציעה שאביא איתי חברה, וכך גם יוליה זכתה להגיע לאירוע שבאנו אליו בלי הרבה ציפיות, אבל ממש הופתענו ממנו לטובה. הוא התקיים במועדון יפה (עם השם המחייב המועדון הלבנוני! עוד סיבה לחששותינו המוקדמים...) המועדון קושט בשלל אלמנטים להלואין על הקירות, התקרה והשולחנות. היו שם בסביבות 500 נשים, בכל גיל אפשרי, ישובות סביב שולחנות כמו בחתונה. רובן עם תחפושת, או לפחות אביזרי הלואין. היו גם שולחנות בהן ישבו קבוצות נשים שהשקיעו ולבשו כולן תחפושת זהה. מי שלא התחפשה, התלבשה בבגדים אלגנטיים, כיאה לברזילאיות. 
הגברים היחידים שנראו בסביבה היו שומרים, מלצרים והדיג'יי (הידוע בכינוי בברזיל, ג'יג'יי). המסיבה התחילה בארוחת ערב טעימה. האוכל, בהתאם לשם המועדון, בניחוח מזרחי. קובה, פטאייר, חומוס, פיתות (מיובשות למדי), אפילו סלט פאטוש! אחרי האוכל וקצת הגרלות, המון המון ריקודים. כמעט כל המשתתפות קמו לרקוד, כולל כאלו שנראו שכבר עברו מזמן את גיל שמונים. היה שמח אמיתי. תענוג לראות את היכולת להנות בלי שום עכבות של גיל, מראה, כשרון (אם כי שוב, כיאה לברזילאיות, כולן רוקדות יפה). הצטרפנו גם לריקודים, אפילו יוליה רקדה!! 
היו השנה תחפושות יפות, ואפילו די מגוונות. ללא ספק התעלתה על כולן מיס לורי, המנהלת של בית הספר היסודי. אין לנו מושג למה היא התחפשה, אבל ככה זה נראה:
כמובן שהיה גם ריקוד. מועצת התלמידים וצוות המורים. חפשו את מיס לורי בבגד הכחול.
