סופשבוע עם אילת וטל בפורטו אלגרה ובבואנוס איירס

אורחות יקרות, אילת וטל, הגיעו אלינו ביום חמישי בצהריים היישר מהחורף הישראלי לסוף הקיץ הברזילאי, בתחושת ג'ט לג שלא הרפתה מספר ימים, אך לא הפריעה לבלות ולהנות. המפגש אחרי חודשים רבים היה מרגש מאוד, איתי בשדה התעופה, לאחר זמן קצר עם יפעת, נטע וגלי בבית הספר ולסיום עם עודד בערב בבית.

ביום ששי העברנו בוקר נעים ברחוב פאדרה שגאס העמוס במסעדות, בתי קפה ובוטיקים, לא לפני שדגמנו חנות נעליים ידועה שקרובה לדירה שלנו ובה שלל נעליים ממגוון היצרנים בברזיל, במחירים שפויים.

אחר הצהריים, ביחד עם הבנות, חזרנו לאיזור כדי להנות מהמעדן הברזילאי האולטימטיבי - אסאי. אילת אהבה, טל ממש לא. אחרי זלילת האסאי התבקש סיבוב קצר בפארק הסמוך. לסיום היום ארוחת ערב במסעדת בשרים טובה, הגריל האדום. אין ספק שאילת וטל, חובבות הבשר הידועות, הגיעו למקום הנכון ונכונות להם עוד חוויות רבות בתחום.

בסוף השבוע התפצלנו. עודד זכה בכבוד להיות המבוגר האחראי על ארבע הבנות ודאג לבילויים נהדרים. ביום שבת ברחבי פורטו אלגרה בין הפארקים והשווקים, כולל סיבוב בסירות פדאלים באגם בפארק פרופיליה. לכולן זו פעם ראשונה.

ביום ראשון בילוי בפארק מים משובח כשעה וחצי נסיעה מפורטו אלגרה, שוב גם לנציגי משפחת דנציגר פעם ראשונה, לא רק לטל. כולם דיווחו על הנאה מרובה מהבריכות ומהמתקנים השונים.

שימו לב למתקן תשעים המעלות האדום הזה. טל ונטע האמיצות עשו, אבל אין הוכחות. מרוב מהירות אי אפשר היה לצלם.

בזמן שהבנות בילו עם עודד, אילת ואני רווינו נחת מסופשבוע מענג בבואנוס איירס היפה. חזרנו לאותו מלון בו היינו בחופשת הקיץ המשפחתית והשתדלנו לנצל כל רגע (48 שעות ברוטו זה ממש לא הרבה בשביל עיר כזו) כדי לראות כמה שיותר. מבחינתי - השלמות לביקור הקודם. בלי הילדות ועם מזג אוויר נוח ונעים, העיר נראתה הרבה הרבה יותר טוב. מבחינת אילת - טעימה ראשונה מהבירה הארגנטינאית בעלת האופי האירופאי.
הספקנו לבקר בהרבה חנויות, רחובות וכיכרות.
 

בדקנו לא מעט בתי קפה בעיר, כולל הקפה הותיק משנת 1858 - קפה טורטוני.

מרבית יום ראשון עבר עלינו בשוק  של שכונת סן טלמו - שוק עתיקות ושמונצעס - ובחנויות רבות שבסביבותיו. כל האיזור שמח, הומה אדם, המון מופעי רחוב בכל פינה, צבעוני וססגוני. 
בערב שבת  קבלנו מהפקיד במלון המלצה למסעדת בשרים אכול כפי יכולתך בשם siga la vaca (תרגום חופשי - לך בעקבות הפרה) שנמצאת בפוארטו מאדרו, איזור בסגנון נמל תל אביב. הגענו למקום באדיבותו של נהג בשם מנואל, גם הוא המלצה של הפקיד במלון, בסביבות השעה תשע וחצי. אחרי המתנה של כחצי שעה, חדרנו פנימה למתחם ענק של להערכתינו כ - 400 מקומות ישיבה, מנגלי ענק ועשן מיתמר אל על.

אחרי שעתיים של בליסה ללא הכרה (אילת - נתחי בקר נטו, מכל הסוגים ומכל המינים. אני - מה לעשות? - עוף וסלטים, אני יודעת שזה לא רציני) בדרכינו החוצה, הופתענו לראות תור ענק של כמאה אנשים ממתינים להכנס להיכל. כאמור, השעה כבר כמעט חצות....
בערב השני דגמנו מופע טנגו. חוויה נחמדה. הריקודים והתלבושות היו יפים מאוד, השירים שליוו אותם קצת מעיקים.
אחרי החזרה לפורטו אלגרה, הספקנו לערוך בבית מפגש קצר עם משפחת פז שהצטרפה אל כוחותינו בפורטו אלגרה ולהנות מערב בנות בבית קפה.
מחר אילת, טל ואני נוסעות לבדוק את גרמדו וקנלה. דיווחים בהמשך.

טיול לארגנטינה וצ'ילה - חלק ה' - עוברים את הגבול

שנת 2011 התחילה, ואנחנו עוברים מברילוצ'ה שבמחוז האגמים הארגנטינאי לפוארטו ואראס שבמחוז האגמים הצ'יליאני. אפשר לעשות את המעבר ברכב, אבל אז צריך גם לחזור. חברות ההשכרה לא מוכנות לקבל בצ'ילה רכב שהושכר בארגנטינה ולהיפך. אחרי לבטים והתייעצויות החלטנו להעזר בשירותיה המונופוליסטיים של חברת קרוס אנדינו, שמדי יום מפעילה קו מעבר בין ברילוצ'ה לפוארטו ואראס באמצעות ספינות ואוטובוסים. סוג של יום טיול מאורגן. הדיעות עליו חלוקות וגם אחרי שהיינו בו אנחנו לא בטוחים מה הדיעה שלנו. הנופים בדרך מקסימים, אבל האווירה תיירותית וממוסחרת. ההסברים שקיבלנו מהמדריכים מרתקים, אבל מעבר לכך השירות לא היה משהו. בכל מקרה, זו היתה חוויה מסוג שונה שלצידה הרפייה מסוימת עבור עודד ועבורי. לא צריך לנהוג, לנווט, להחליט... מישהו דואג לנו והאמת שליום אחד זה לא רע בכלל. אנחנו רק צריכים להגיע לנקודת האיסוף הראשונה בזמן. אבל מתי זה בזמן? ב - 364 ימים בשנה זמן היציאה הוא שבע בבוקר. ביום אחד בשנה, הראשון לינואר, הזמן נזיל וגמיש. החבר'ה צריכים לישון אחרי המסיבות ומתקשים להחליט מתי יצליחו להתעורר. עשינו עשרות טלפונים ומיילים לבירור. אפילו נכנסנו כמה פעמים למשרד עצמו (טוב, לא מסובך, הוא צמוד לגלידריה מהפוסט הקודם...) בכל פעם ששאלנו קיבלנו תשובה אחרת. ב - 31 לדצמבר בערב, רגע לפני שסוגרים את המשרד, נקבעה שעה סופית - תשע וחצי בבוקר. מתאים. גם אנחנו נוכל לישון כמו שצריך!

המסע כולל ארבעה מעברים באוטובוסים ושלושה מעברים בסירות. חלקם קצרים ולא מעניינים במיוחד, חלקם ארוכים ומהנים.

בסירה ראשונה הפלגנו על פני אגם נהוואל הואפי, ביחד איתנו  קומץ אנשים מרחבי העולם שימשיכו איתנו הלאה, ועוד עשרות שהצטרפו רק כדי להגיע לאי בשם ויקטוריה, בו מסתיים השיט של סירה זו ויש בו מסלולי הליכה ומפלים. את הסירה מלווים עשרות שחפים מלאי מרץ שמונעים בכוח הקרקרים והלחמניות שהנוסעים שעומדים על הסיפון מגישים להם. זה חמוד!

 

בשמחה רבה הצטרפנו למחזיקי הקרקרים. עודד הפתיע בידע מוקדם ושלף חבילה שהוא הכין מבלי ידיעתינו מבעוד מועד. היה שווה.

הנופים יפים, אבל אווירת המיסחור בשלב הזה שולטת. לנוסעים מוצעים למכירה DVD שמתאר את ההפלגה, אופציה לצילום מקצועי עם השחפים, סיורים מודרכים באי בתוספת תשלום ושאר אטרקציות שאלינו לא מדברות.

נפרדנו מהמסה הגדולה ואיתה גם מאוירת המיסחור, והמשכנו באוטובוס להפלגה קצרה נוספת שמתחילה בנקודה ששמה מעלה על פנינו חיוך.

בסיום ההפלגה  תחנת מעבר גבול ארגנטינאית. נבחרנו להיות הראשונים שיורדים מהסירה (כבר אמרנו שזה לא רע בכלל שמישהו דואג לך?) והשתעשענו מהעובדה שאנחנו הלקוחות הראשונים לשנה החדשה של הפקיד במעבר הגבול, שהחתים לנו את הדרכון בחותמת 1.1.11 האמת שעוד לא היה לו, הוא השתמש בזו של 2010 ושינה בכתב יד את האפס לאחד.

מפה נסענו באוטובוס בתוך פארק יפהפה שארגנטינה וצ'ילה חולקות ביניהן. הגבול הרשמי עובר לו כך סתם פתאום באמצע הדרך. בצד הארגנטינאי הפארק נקרא נהוואל הואפי, מטר משם השלט הצי'יליאני מבשר על שינוי השם לויסנטה פרס רוסאלס. הלואי עלינו גבול כזה.

סיום הדרך בצד הצ'יליאני בישוב פיצפון בן כמאה תושבים ושמו פאוייה. להערכתינו כל קיומו מתבסס על ההפלגות האלו. נמצאת בו תחנת מעבר הגבול הצ'יליאנית, והפעם קיבלנו חותמת עם תאריך כמו שצריך. כל עניינם של הצ'יליאנים במעבר הגבול הוא שלא יכניסו להם למדינה פירות, ירקות, בשר ושאר מוצרים שעלולים להעביר מזיקים למיניהם. הם מאוד גאים, ובצדק, בחקלאות כמעט נטולת מזיקים. ידענו את זה מראש ואכלנו את כל הפירות בדרך. את בקבוקי היין הארגנטינאי שהבאנו איתנו הורשינו להעביר, רק אחרי שהבטחנו לפקיד שנקנה גם כמה בצי'לה ואחרי שקיבלנו ממנו המלצה על היקבים הצ'יליאנים המובילים. בפאוייה הקטנה יש שני בתי מלון ומסעדות. עצרנו שם להפסקת  צהריים, שביום רגיל היא ארוכה ורגועה. במקרה שלנו, בגלל שכל המסע התחיל מאוחר מהרגיל, קיצרו את ההפסקה. בקושי בלענו  את האוכל במסעדה ורצנו לסירה השלישית והאחרונה. במסעדה נתקלנו לראשונה במטבע הצ'יליאני. איזה סיוט!! הם חיים באלפים. בערך כל 500 פזוס שווים דולר. אי אפשר להסתדר עם הדבר הזה!! עודד שולף את האייפון ונעזר בו לחישובים. חלק מחברינו למסע נפרדים לשלום ונשארים לישון בפאוייה ובמקומם מצטרפים חדשים שעשו את הלילה הקודם במקום. אנחנו ויתרנו על האופציה הזו מראש.

ההפלגה האחרונה על פני אגם בשם Todos los Santos. אגם כל הקדושים. הוא מקסים. הוא מוקף הרים ירוקים שכל כמה מטרים איזה מפל חוצה אותם, ולקראת אמצע הדרך מתגלה המראה היפה מכל - הר הגעש אוסורנו, שצורתו חרוט כמעט מושלם ופסגתו מושלגת. צילמנו וצילמנו וצילמנו ולא הפסקנו להתפעל.

באמצע האגם יש אי יפה. המדריכה הסבירה לנו שהוא שייך לבעלי חברת קרוס אנדינו (זו שמפעילה את הקו) ומשמש כבית הקיץ שלהם. משתלם להיות מונופול.

ההפלגה הסתיימה בחוף שכולו אבני טוף שחורות, ומשם נסענו באוטובוס אחרון בכביש מוקף אדמה שחורה בזלתית שנותרה מההתפרצות  הר הגעש האחרונה בשנת 1835. עצרנו  לזמן קצר במפלי פטרואה היפהפיים בהם מים בצבע ירוק - טורקיז חוצבים את דרכם בין סלעי הבזלת, ושוב מאחורינו הר הגעש הענק והמקסים.

משם הדרך למחוז חפצינו, פוארטו ואראס שעל גדות אגם ייאנקיוול (מי אחראי פה לכל השמות האלו?) אמורה להמשך כעשר דקות. אבל לראשון בינואר חוקים משלו. כל תושבי דרום צ'ילה באו לנפוש בחופי האגם, והם בדרכם חזרה בדיוק בשעת ערב זו. פקק אינסופי בכביש החד מסלולי, גרם לנסיעה להתארך ליותר משעה וחצי. אנחנו כבר מותשים ובעיקר רעבים. התחלנו לנשנש קורנפלקס שהוא בערך הדבר היחיד שנשאר לנו. התפעלנו מהנוף שבדרך - חוץ מהר הגעש יש פה המוני גבעות ירוקות עם פרות, כבשים וחוות קטנות. נוף כלבבינו. למדריך יש המון זמן לספר לנו כל מה שהוא יודע על העיר, על האיזור ועל צ'ילה בכלל. האמת - מעניין. ידעתם שצ'ילה היא היצואנית מספר שתיים בעולם של דגי סלמון?

סוף סוף בעשר בלילה הורידו אותנו בקבניה מתוקה להפליא בעיירה פוארטו ואראס. אנחנו לגמרי רעבים ועוד יותר מזה מותשים. אין לנו כוח ללכת למסעדה, וכל הסופרים באיזור נעולים ונצורים. בזכות החושים הפולניים שלי, יכולנו למלא באופן חלקי את הבטן במרק משקית שנקנה בברילוצ'ה. אין ספק שזו אחת מנקודות השפל של הטיול. לא נורא. מחר יום חדש.

קצת תמונות בקישור. 

טיול בארגנטינה וצ'ילה - חלק ד' - ברילוצ'ה

עיירת הקיט סן קרלוס דה ברילוצ'ה (או בקיצור ברילוצ'ה) שנמצאת בלב מחוז האגמים של ארגנטינה, היא היעד הרביעי במסלול שלנו. בחורף היא משמשת כאתר סקי והנוף סביבה עוצר נשימה. הרים מושלגים, צמחיה מקסימה ואגמים בצבע מדהים שלגדול מביניהם שם בלתי אפשרי, נאהוול הואפי. בחודשי הקיץ גודשים את הרחוב הראשי של העיירה, שבכל חנות שניה בו מוכרים שוקולד או גלידה או שניהם, קבוצות של עשרות בני נוער ארגנטינאים רעשניים בתלבושת אחידה (נעלי התעמלות, ג'ינס וחולצה עם לוגו של החברה שארגנה להם את הטיול). לצידם מוצ'ילרים ישראליים בקבוצות קטנות יותר אך לא פחות רעשניות, גם הם בתלבושת אחידה (סנדלי שורש, מכנסי טיול וחולצת טריקו עם הדפס של יחידה צבאית כלשהי). פה ושם מסתננים קצת אירופאים שברחו מהחורף או ברזילאים שלא מצאו מקום לחופשה בחוף הים. בתוך הקלחת הזו בילינו ארבעה ימים, ששלושה מתוכם היו החמים ביותר שידעה ברילוצ'ה מזה עשרות שנים. חמישה רחובות הלאה ממרכז העיירה, מתחם פאבלות גדול, תזכורת לפערי המעמדות של דרום אמריקה. מצידו השני של המרכז ולאורך האגם, תמהיל של מלונות, אכסניות, קבניות ווילות מטופחות, בנויות עץ ועטורות פרחים. שוויץ בדרום אמריקה! לשמחתינו, הקבניה שלנו, שאומצה באופן רשמי על ידי חתולה מתוקה שהזכירה לנו את מילקי, ממוקמת באיזור הנעים הזה. רחוקה מספיק מהרעש וההמולה, ויחד עם זה במרחק נסיעה קליל כשרוצים לזלול גלידה או שוקולד באחת מעשרות החנויות שבמרכז העיירה. חלקן אלגנטיות ומעודנות, רובן גדולות ועמוסות  ועיצובן רעשני. אחרי סבב טעימות, התמקדנו דוקא באחת הגדולות והרעשניות ושמה Del Turista. עשרות שוקולדים בכל טעם אפשרי בויטרינות עם לוק מיושן בצד אחד וויטרינה עם אין סוף טעמי גלידות בצד שני. מסביב מדפים למכירת ריבות, גבינות ושאר מעדנים ובאמצע שולחנות וכסאות פלסטיק, לטובת מיטב הנוער הארגנטינאי והישראלי שכנראה ניזון רק מגלידה ושוקולד במהלך השהייה פה. אז העיצוב והאוירה לא משהו, אבל הטעם מנצח.

חוץ מלזלול שוקולדים, גלידות ואמפנדות ולשתות קפה טוב, העברנו בנחת יומיים רגועים בקרבת ברילוצ'ה בטיולים באוטו וברגל סביב האגם, עלייה על רכבלים לצורך תצפיות יפהפיות ו/או לצורך ירידה במזחלות, סיבוב במוזיאון דינוזאורים פתוח (רק הבנות!) וטבילות רגליים במי אגם הקרירים כשאנו מוקפים בעמך ארגנטינה שהעיז ונכנס למים.

יומיים נוספים הוקדשו להכרת הסביבה הרחוקה יותר.

יום אחד בעיירה חמודה בשם וויז'ה דה אנגוסטורה, צנועה ורגועה יותר מברילוצ'ה, ובדרך אליה מפל יפה והמוני תורמוסים משגעים בצבעי סגול - ורוד - לבן.

יום שני בהר טרונדור, שפסגתו הגבוהה והמושלגת נראית כמו שכבת קצפת על עוגת שוקולד, והיא נמסה לאיטה למפלים ונחלים, שליד חלקם עצרנו.

בהר טרונדור נחשפנו לראשונה למטרד הקרוי זבובי טבנות, או בשם סימפטי יותר זבובי סוסים. לצערינו הם ילוו אותנו גם הלאה בטיול. אילו יצורים מאוסים, שמנמנים וזמזמנים שרודפים ומציקים לבני אנוש, ומדי פעם גם תוקפים ונועצים את עוקצם. הנה תמונה של אחד מהם שמצאתי באינטרנט, הוא דוקא נראה בה חמוד אבל הוא ממש לא!

הוא וחבריו ניעורים מתרדמתם בערך לחודש בשנה, דווקא סביב ינואר, והם כנראה לא גורמים לנזק בריאותי אבל לנזק נפשי בהחלט כן. אנחנו ויתר המטיילים באיזור מתהלכים בתנועות ריקוד משעשעות תוך ניפנופי רגליים וידיים לכל עבר וסינון קללות. לפעמים גם נשמעות צעקות. ניסיונות לקיים פיקניק על ההר נכשלו לחלוטין. אכלנו באוטו, וגם זה רק אחרי שהצלחנו לגרש ממנו כמה מסתננים וסגרנו טוב טוב את  כל החלונות. להשלמת האוירה, לפני הירידה מההר התחיל גשם זלעפות (זה דוקא טוב, שובר את החמסין)  והתגלה פנצ'ר באחד הגלגלים שתוקן בזריזות על ידי עודד. הדרך חזרה, 50 ק"מ בדרכי עפר, עברה עלינו תוך תהייה למה פה לא שדרגו אותנו ל - 4X4, נשיאת תפילות שלא יהיה עוד פנצ'ר  ונסיעה איטית ומייגעת בדך שהפכה בינתיים לגוש בוץ אחד גדול. חזרנו בשלום. הכל בסדר.

את הערב האחרון שלנו בברילוצ'ה,  ה - 31 לדצמבר, חגגנו בארוחה טעימה ביחד עם הנרי ויוליה, בהצטלבות שניה ואחרונה שלנו איתם בטיול. נסיונות להזמין מקום במסעדה נכשלו - חצי מהמסעדות סגורות, והפתוחות דורשות מחירי עתק. אין בעיה, אין כמו אוכל של בית, גם אם מכינים אותו במטבח בסיסי. לקינוח כמובן גלידה ברילוצ'ית שנקנתה מבעוד מועד. במפתיע, לא היו רעשים מיוחדים מכיוון העיר לכבוד החג. אפשר לישון בנחת לפני המעבר לצ'ילה.
וגם הפעם יש תמונות לחצו כאן.

טיול בארגנטינה וצ'ילה - חלק ג' - הקרחון המתנפץ פריטו מורנו

את ארץ הפינגווינים עזבנו בבוקר חג המולד. בשדה התעופה הופתענו לשמוע עברית ופגשנו משפחה מיוחדת ומעניינת - אבא ישראלי, אמא איטלקיה. שניהם עובדים בשליחות האו"ם, כרגע במוזמביק, עם שני הבנים בני שבע וארבע שדוברים משהו כמו ארבע שפות. גלי מיד מצאה איתם שפה משותפת ואת הטיסה ליעד הבא העברנו כאשר אחד הבנים יושב איתי ועם גלי, ועודד שהתחלף איתו שומע חוויות מרחבי העולם מההורים.

בצהרי היום נחתנו בשדה התעופה של העיירה אל קלפטה, המרוחקת מאות קילומטרים מכל מקום ישוב אחר. העיירה חמודה, לוק אלפיני משהו, אבל בינתיים הכל סגור. בהמשך נתענג על גלידות, ריבות ושאר מעדנים מפרי היער המקומי קלפטה, על שמו קרויה העיירה. בסמוך נמצא אגם ארגנטינו הענק ששולח זרועות רבות עם מים בצבע תכלת מדהים, ומסביב הרים מושלגים. 

באחת מזרועות האגם נמצא קרחון פריטו מורנו, הקרחון המתנפץ, והוא למעשה הסיבה שהגענו למקום המבודד והדרומי הזה, בו השמש בתקופה זו של השנה שוקעת אחרי 11 בלילה.

קיבלנו רכב שכור משודרג, 4X4 גבוה ואימתני. לא יודעים איך זה קרה, ובעצם לא ממש נחוץ פה. כל הכבישים סלולים. היינו צריכים את זה במדבר הקודם... הקבניה שהזמנו מתוקה ביותר, בתוך מתחם דשא ופרחים ומול ההרים המושלגים. האויר פה צלול ונקי, פשוט תענוג. אחרי התארגנות וארוחת צהריים קלה, יצאנו לטיול נעים של כשעתיים, סביב אגם בשולי העיירה ובו להקות ציפורים מסוגים שונים, כולל פלמינגו.

ארוחת ערב אכלנו יחד עם הנרי ויוליה. הצטלבות ראשונה שלנו איתם, מפגש נעים והחלפת חוויות.

למחרת פנינו מועדות אל הקרחון. בעלת הקבניה הזמינה עבורינו מבעוד מועד מקומות לסיור בשם מיני טרק - הליכה על הקרחון. שעת היעד עשר בבוקר, יציאה ממזח קטנטן מול הקרחון. הנסיעה לשם נמשכת כשעה וחצי. מולינו ההרים המושלגים ולקראת הסוף גם הקרחון מבצבץ. מתחת לגלגלים שאריות של ארנבות דרוסות. פה ושם רואים גם כמה מדלגות בין ההרים בעודן בחיים. לא ברור מה יש להן לחפש בכביש כשההרים כל כך גדולים ורחבים...

את המיני טרק ניתן לעשות רק מגיל עשר, עובדה שפוסלת את גלי מראש. בשלב תכנון הטיול עודד התנדב להיות המבוגר האחראי שישאר איתה, אבל ברגע האמת ובהתחשב בדלקת הגרון שרק לפני יום נפטרתי ממנה, הוא זוכה בכבוד של ללכת על הקרח עם נטע ויפעת, ואני וגלי נשארות להמתין להם.

המיני טרק הוא נטו שעה ורבע הליכה, אבל ברוטו חמש שעות. מתחילים מחציית זרוע האגם בסירה, תוך כדי התקרבות אל הקרחון המדהים שאורכו כ - 30 ק"מ, רוחבו 5 ק"מ וגובהו 60 מטר, שגושי קרח שהתנפצו ממנו צפים על פני המים, והסירה ביניהם. המראה מופלא, מיוחד ולא דומה לשום דבר שראינו לפני כן. קרחון פריטו מורנו הוא הקרחון היציב ביותר בעולם. הוא בנוי משלג דחוס ומתחתיו קרקע, המים רק מסביב.

  

בסיום השיט הקצר, הגיעו ליער קטן, שמעו הסברים מעניינים על הקרחון מאחד המדריכים והתארגנו להליכה. על כל רגל הוצמדו, בעזרת רצועות, קוצים מיוחדים שנקראים גרמפונים ושוקלים כל אחד בערך קילו.

ואחרי הסברים איך ללכת עם זה בקרח (בעליה כמו פינגווין, בירידה כמו קוף...) יצאו לדרך בקבוצה של עשרים אנשים, לצעדה של כמעט שעה וחצי, כשהרוח שורקת מסביב. החוויה גדולה  אך מעייפת. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. בקרחון שמרחוק נראה כמו הר לבן עם הרבה חודים, מתגלים חורים, שבילים ובורות מים כחולים כשמסתכלים מקרוב. 

בסיום ההליכה, המדריכים פותחים שולחן. אלפחורס ארגנטינאים משובחים ולשתייה מי קרחונים מומסים  וויסקי בן שמונה שנים על קרח בן שמונה מיליון שנים.

החזרה למזח, שוב בסירה. הפעם שפר גורלם לצפות בשתי התנפצויות ענק של גושים מקידמת הקרחון, מלווים ברעש חזק  ובספלאשים אדירים למים.

בינתיים גלי ואני העברנו את הזמן בנעימים. התחלנו בשיט בן שעה בסירת תיירים, שעושה מסלול דומה לסירה בה הצועדים שטו, רק בלי לרדת בצד השני.  בהמשך טיילנו לנו בין פרחים ונחלים קטנים בקרבת מקום, ולקינוח שוקו, קפה ועוגיות במסעדה של מלון סמוך. כמו שהובטח, בדיוק בשעה שלוש הצועדים חזרו עייפים ומאוד מאוד מרוצים ונסענו כולנו לתצפית על הקרחון מצידו השני. יש שם עשרות שבילים מסודרים ומרפסות מכל כיוון, אפשר לבלות יום שלם בהליכה, בהייה בקרחון הענק והיפהפה הזה והמתנה להתנפצויות. בהתחשב ביום שעבר על מרביתינו, הסתפקנו בכמה מהמרפסות, הצלחנו לראות כמה התנפצויות קטנות, וחזרנו אחרי כשעתיים.

אחרי ארוחת הערב נפגשנו עם המשפחה מהמטוס בגלידריה משובחת. למרות העייפות, קשה ללכת לישון לפני שמחשיך.

יומינו השלישי במקום, הוא גם יום העזיבה. הטיסה ליעד הבא - ברילוצ'ה - בצהריים. את מרבית שעות הבוקר בילינו בהמתנה בתחנת דלק! היה נפלא. בגלל השילוב של ישוב קטן ומבודד עם סופשבוע ארוך שהתחבר לחג המולד, אזל הדלק בכל התחנות (שתי תחנות). לקח לנו זמן להבין את זה, וכשהבנו כבר היינו כלואים בין כעשר מכוניות לפנינו ורבות אחרינו. אף מכונית לא זזה, ומיכלית דלק  רק הגיעה והתחילה למלא את הבורות. זה נראה ככה

ההרגשה מטופשת ביותר, ואם לא די בכך, בשלב מסוים קלטנו שהתור הוא לדלק, ואנחנו צריכים למלא דיזל, ולשם אין תור. עם ההבנה הזו ובספרדית רצוצה פניתי לאחד המתדלקים, הסברתי לו את מצבינו, הוספתי שאנחנו ממש חייבים להגיע לטיסה (הוא לא חייב לדעת שיש עוד שעתיים עד הטיסה, ואנחנו ממש חייבים להספיק גם לאכול, לא?) והפלא ופלא. תוך שתי דקות הוא מצליח לאתר את כל הנהגים שמזמן נטשו את רכביהם והם מפנים לנו את הדרך. הספקנו לאכול, הספקנו לשתות קפה ויאללה לשדה התעופה.

עוד תמונות מהעיירה המתוקה ומאוצר הטבע המרהיב פה.

טיול בארגנטינה וצ'ילה - חלק ב' - מה יש לפינגווינים לחפש במדבר?

  

בשעת ערב מאוחרת נחתנו בשדה תעופה פיצפון בתחנה ראשונה שלנו בפטגוניה, העיר טרלאו. רכב משנות השמונים חיכה לנו (גיר ידני, אין נעילה מרכזית, שימשה קדמית מנופצת בפינה...). הגענו למדבר. ימין ושמאל רק חול וחול. פה ושם קצת שיחים נמוכים ורוח שורקת. מה איבדנו פה?  העיר סמוכה  לאוקיינוס האטלנטי והשמועות אומרות שלאורך החופים יש יצורי ים רבים, כולל מושבה גדולה של פינגווינים מסוג מגלן. אנחנו עוד נבדוק את זה. בינתיים אנחנו נוסעים כשמונים ק"מ צפונה לעיר פוארטו מדרין, לקבניה שהזמנו מראש. הערנו זקן מנומנם מתרדמתו, שהביא אותנו אל מתחם ובו שלוש קבניות. בשתיים מהן גרים ילדיו הבוגרים. השלישית לאורחים, הפעם אנחנו. בפינת הרחוב מכולת קטנה שבמבט ראשון נראית סתמית ביותר, אבל התגלו בה הפתעות קולינריות ביניהן אטליז משובח, עגבניות שרי מדהימות ודובדבנים עסיסיים ומתוקים. תירגלנו את מעט הספרדית שלנו על המוכרים החביבים והם בתגובה שרו  לנו "ישראל ישראל" בקול גדול בכל פעם שנכנסנו למכולת.

שלושה ימים העברנו באיזור בנסיעות ארוכות ומתישות, חלקן הגדול בדרכי עפר מעיקות, תוך העפת אבנים לכל עבר. הבנו מה גרם לניפוץ בשמשת האוטו. הוספנו עוד כמה התנפצויות.... אבל היה שווה!! השמועות נכונות.  באמת  יש פה המון יצורי ים וגם כמה יצורי יבשה, שהנפוץ מביניהם הקסים אותנו ממבט ראשון.

קוראים לחיה המתוקה הזו גואנקו. היא קרובת משפחה של הלאמה והסתובבה בחבורות ובבודדים, תוך לעיסת עלים מהשיחים, בשמורות הטבע בהן היינו. ביום הראשון גמענו קילומטרים רבים באוטו בחצי האי ולדז שהוא כולו שמורת טבע ענקית. נסענו שעות, ולא ראינו כלום. בקושי מכוניות. פה ושם  לאורך הדרך ימות מלח קטנות מנצנצות במרחקים, ומדי פעם איזה אוטו מולינו, מחליף איתנו עננות אבק ואבנים. עצירה ראשונה עשינו בכניסה לשמורת הטבע, להתייעצות עם הפקח לאן כדאי לסוע. המרחקים כל כך גדולים, אין סיכוי שנראה הכל. בעצתו התחלנו בנסיעה לצד המזרחי של האי, וכפי שהובטח לנו - בנקודה כלשהי סמוך לים צצות כמה מכוניות חונות. הגענו למושבת פינגווינים קטנה. עמדנו מעבר לגדר, ופינגווינים מסוג מגלן מהעבר השני, מסתכלים עלינו בלי למצמץ. הם קטנים וחמודים וגרמו לנו להתרגשות רבה. בחוף הים נגרמה להם התרגשות בגלל היצור הזה, כנראה פיל ים צעיר ממושבה סמוכה, שיצא לשחיית בוקר. 

עברנו לבדוק את מושבת האם של פיל הים הצעיר. לשם שינוי הנסיעה לא ארוכה ויש אפילו מסעדה לנשנש משהו לצהריים. פילי הים, כשמם כן הם. יצורים אפורים ושמנמנים, שרוב פעילותם בשעות הצהריים החמות  הסתכמה ברביצה על החוף, במראה כללי של דגים מתים.

משם המשכנו לנקודה הצפונית ביותר בחצי האי, פונטה נורטה, בה יש מושבה מעורבת של פילי ים ואריות ים. הגענו בשעות אחר הצהריים. הטמפרטורות התחילו קצת לרדת, השפל במים חשף  לגונות ירוקות יפהפיות והפילים השמנמנים  התגלו פה כפעילים  קצת יותר. מדי פעם אחד מהם העיף על עצמו קצת חול עם הסנפירים. חלקם התקדמו לפה ולשם בתנועות מצחיקות שהזכירו לנו שילשול. חבריהם אריות הים, שמנמנים לא פחות, אבל בצבע חום. על ראשם מעין רעמה שהעניקה להם את שמם, וגם הם חובבי רביצה ידועים. מדי פעם אחד מהם הרים את ראשו, פתח את פיו וקרא בקול

ומדי פעם אחד מהם ניסה להתקדם כמה צעדים ונפל אפיים ארצה. ספרנו. מכסימום עשר צעדים. נסו גם.

אבל מראה קסום באמת שלא יכולנו להפסיק להסתכל עליו, היו שני זוגות של אריות ים (או אולי פילי ים) צעירים ומאוהבים, ששיחקו זה עם זה במים כאילו אין מחר. נכנסו  ויצאו מהמים בהרמוניה מושלמת, שילבו זנבות, התחככו זה בזה... על הרקע של הים הכחול המדהים והלגונות הירוקות, זה היה מחזה פשוט מושלם שהצדיק את כל הקילומטרים שעשינו ועוד נעשה בדרכי העפר המייגעות.  קסם של דבר! 

אחרי המקום הקסום והשלו הזה, נסענו למושבת האנשים היחידה בחצי האי ולדז, פוארטו פירדמידס. עיירונת פיצפונת בת כשלוש מאות תושבים. נהנינו מקפה טוב, מטיול על שפת הים ומזכרונות  מחופשות  בסיני.

מפה אפשר לצאת להפלגות לצפיה בלוויתנים. בהתחשב בניסיון הקודם שלנו בתחום, העדפנו לוותר. הנרי ויוליה, שהיו במקום יומיים לפנינו, דיווחו בדיעבד על הצלחה גדולה, הפלגה קצרה מאוד ומראות מדהימים. יש סיבה לחזור. 

ביום השני התאוששנו מהנסיעות ומדלקת גרון קלה שליוותה אותי  כמה ימים, ובילינו יום רגוע יחסית. הסתובבנו קצת בפוארטו מדרין, אין יותר מדי מה לעשות. האנשים בעיר וחיות המחמד שלהם הלומי חום והמכוניות רובן בלי מזגן, מה שגורר המצאות יצירתיות

נסענו לחוף קרוב, שבו אלפי צדפים קטנטנות שחורות, מסודרות בצפיפות על פני הסלעים. נראות כמו גרעיני חמניה. בין הצדפים - אצות וסרטנים. בילינו בכיף את כל אחר הצהרים שם.

ואת השיא, פונטה טומבו, השארנו ליום האחרון. שוב נסיעה ארוכה, לשמחתינו רובה בכבישים סלולים. בסופה אנחנו גוליברים בארץ הגמדים - ארץ פינגוויני מגלן. המושבה הגדולה ביותר מחוץ לאנטארקטיקה, סדר גודל של חצי מיליון פינגווינים. אין גבול לאושר שלנו. התהלכנו בשביל מסודר באמצע שטח אינסופי בין מיליוני החמודים האלו, שלא ספרו אותנו ממטר, והמשיכו בשגרת יומם המגוונת באין מפריע.

הם גרים בחורים באדמה שמשמש כקינים לגוזלים. הגוזלים נראים בעינינו כמו קופים קטנים.

 ושימו לב לסרטון הזה

הבחור לא נבלע באדמה, הוא נכנס לתוך החור/קן. ורעש הרקע זו הרוח השורקת.

חלק גדול מהזמן הם סתם עומדים פעורי פה, מנסים להצטנן ולהנות מהרוח שמגיעה מהים. אולי מתפללים? כבר אמרנו שאנחנו לא מבינים מה יש להם לחפש במדבר?

הם מתנהלים גאים וזקופי חזה בצעדים מדדים מפה לשם. ביחידים, בזוגות, בשלשות... לפעמים זה נראה לחלוטין חסר מטרה ולפעמים המטרה היא הגעה לאחת משתי האוטוסטרדות, בהן הם מדדים הלוך וחזור ממתחם הקינים אל שפת הים. לצערינו אי אפשר להתקרב לשפת הים, רק לתצפת יחסית מרחוק על מראה מופלא של עשרות פינגווינים עומדים על החוף או שוחים במים.

הערב האחרון שלנו בפוארטו מדרין, הוא ערב חג המולד. רעשי זיקוקים ונפצים עד אמצע הלילה הפריעו לנו לישון לפני ההשכמה לתחנה הבאה שלנו. לא נורא.

ולסיום קצת תמונות  וסרטון עם הרבה פינגווינים וגואנקו אחת, בעריכת יפעת ונטע כאן.