הזדמנות שלישית ואחרונה לחווית הקרנבל בברזיל נוצלה השנה עד תום, על ידי המבוגרים שבינינו, בשילוב עם מפגש מרגש עם אחיותי הגדולות. הדס הוזמנה להרצות בכנס בנושא ארגונומיה שהתקיים ברסיפי, עיר הבירה של מדינת פרנמבוקו שבצפון ברזיל. המדינה ידועה בשמחת הקרנבל שלה, שכולו ברחובות ומתחיל זמן רב לפני הקרנבל הרשמי. מי שבחר את מועד הכנס לשבוע של טרום קרנבל, ידע מה הוא עושה. כשהדס שיתפה את אילת ואותי בתכניותיה, היה ברור שזו הזדמנות נפלאה למפגש משולש ולחוויה יוצאת דופן.
אילת והדס הגיעו בבוקר יום שבת, 11 לפברואר, אל מלון sete colinas המקסים שבאולינדה הקטנה והמתוקה הסמוכה לרסיפי, הרוסות מעייפות אחרי שלוש טיסות מתישות וביניהן המתנה בת עשר שעות בפרנקפורט הקפואה. אני חברתי אליהן בשעות אחר הצהריים, אחרי שתי טיסות קלילות בתוך ברזיל. המפגש היה נפלא ובעקבותיו עשרה ימים של בילויים משותפים, ביניהם גם פעילות מינורית משהו של הדס בכנס, בדומה לשאר המשתתפים בו.
אולינדה התגלתה כאחד הישובים היותר יפים שהייתי בהם עד כה בברזיל. עם בתים צבעוניים, סמטאות צרות, הרבה חנויות מזכרות וגלריות לאמנות, תצפיות יפות אל הים ואל רסיפי השכנה הגדולה ואווירה שמחה וטובה.
ניסיונות לקבל מידע מוקדם לגבי מיקום ומועד של החגיגות השונות ברחובות העיר, לא כל כך הצליחו... אבל הלמות התופים, הזיקוקים באוויר וקריאות השמחה שליוו את המצעדים השונים בישרו על קיומם בזמן אמת, ולחלק גדול מהם פשוט הצטרפנו בלי שום תכנון מוקדם. חלקם היו סתמיים אבל רובם היו פשוט מרהיבים. עם תלבושות ססגוניות, אביזרים שונים ביניהם מטריות צבעוניות שהן הסמל של הקרנבל בפרנמבוקו, בובות ענק, חצאיות פרחים צבעוניות ועוד ועוד.
החבורה הצועדת מסתובבת לה בין הרחובות והסמטאות לצלילי מקצב מקומי שקרוי Frevo (מהפועל לרתוח בפורטוגזית) והקהל בוחר בין צפייה פאסיבית לבין פעילות אקטיבית של הליכה ו/או ריקוד בעקבות הצועדים. אנחנו שילבנו בין האופציות.
הערב השלישי לביקורינו היה מוצלח במיוחד. הוא התחיל בארוחה סולידית במסעדה צרפתית שווה ממש מול המלון. לקראת סיום האכילה חלפה ברחוב חבורת מתופפים אחוזי אקסטזה בתלבושות אפריקאיות שתופפו פשוט מדהים.
בלענו מהר את הביסים האחרונים, שילמנו ורצנו בעקבותיהם בסמטאות העיר שהיתה מלאה באנשים שבאו לחזות בהתרחשות. הגענו לפינת רחוב בה חלפו עוד קבוצות רבות ומרשימות. אחרי שתיים - שלוש קבוצות הבנו שיש סדר בבלאגן. הראשון לצעוד בכל קבוצה נשא דגל, אחריו רקדנים למיניהם, אחריהם זוג מלכותי ולסיום המתופפים. אחת הקבוצות גרמה לקהל להתרגשות רבה במיוחד. אם הבנו נכון זו היתה הקבוצה המנצחת של המצעד בשנה שעברה וכולם התחילו ללכת בעיקבותיה. הלכנו גם אנחנו עם העדר למסע לילי ברחובות אולינדה שהסתיים בכיכר מרכזית. שם החגיגה נמשכה עם כרוז שלא הבנו מה הוא הכריז, הרבה אנשים וריקודים. מבחינתנו זה כבר היה פחות מעניין וחזרנו למלון שהיה אי של שלווה וצמחיה ירוקה, מוקף חומה ומבודד מהמהומה שבחוץ.
שניים מתוך ארבעה ערבים הוקדשו לפעילויות של הכנס שאילת ואני יכולנו להשתתף בהן. בערב הראשון התקיים אירוע הפתיחה במרכז הכנסים שנמצא על הגבול בין רסיפי לאולינדה. המבנה התגלה כגוש בטון חסר מעוף וברובו גם חסר מיזוג אויר והאירוע היה יבשושי משהו. במהלכו הכרנו את טל וישראל, קולגות של הדס מאוניברסיטת בן - גוריון. לא ברור אם מארגני הכנס ידעו שכך יהיה, אבל בצמוד למרכז הכנסים התקיים באותו ערב מופע ענק בהשתתפות אלפי בני נוער ברזילאים ועשרות דוכנים של אוכל רחוב. הניגוד בינם לבין באי הכנס המעונבים מכל רחבי העולם היה הזוי. בערב האחרון של הכנס התקימה מסיבת סיום במועדון גדול ברסיפי שמשמש גם כמבשלת קשאסה. להקת הבית ניגנה והופיעה לצלילי הפרבו המקומי. היה שמח מאוד, אבל בעינינו זה היה פחות מוצלח משמחת הרחוב האמיתית בה חזינו ברחובות אולינדה. כאשר צלילי הפרבו גוועו התחילו להיטים ברזילאיים מסגנונות שונים וביניהם, איך לא, גם מישל טלו החופר עם Ai se eu te pego. נהנינו לרקוד תוך כדי צפיה בחבורות של יפנים שפרקו כל עול ופיזזו סביב הרקדניות הברזילאיות מהמועדון וניסיונות להבין מי נגד מי בין הרוקדים (ראשי חוגים מבוגרים עם סטודנטיות צעירות ולהיפך, זוגות ארעיים שנפגשו במהלך הכנס וזה להם הערב האחרון יחד ועוד ועוד...)
חוץ מלרקוד במסיבות וברחובות ולספוג צלילי מוזיקה והלמות תופים כמעט עד כדי הצפה, הספקנו גם לטייל לא מעט לאור יום ברחובות אולינדה היפים. מספר שעות הוקדשו לעיר הבירה, רסיפי, ובעיקר לאיזור העתיק שלה. לא משהו... אם כי לקראת הקרנבל הכל מקושט וצבעוני. ברסיפי נמצא בית הכנסת הותיק ביותר באמריקה. הוא היה היעד הראשון שלנו בעיר, אבל התאכזבנו לגלות שלרגל הילולת הקרנבל הוא נסגר למבקרים. צילמנו אותו מבחוץ וגם את השלט עם שם הרחוב שבעבר הרחוק נקרא "רחוב היהודים" וכיום "רחוב ישו הטוב".
הסתובבנו ברסיפי גם בשוק העירוני ובו עשרות מוכרי דגים ושאר שוכני ים, פירות טרופיים למיניהם שאת חלקם ראיתי זו הפעם הראשונה, הרבה תבלינים ושאר ירקות.
טיילנו בין הפארקים, הגשרים והתעלות של העיר שממתגת את עצמה כונציה של ברזיל, אבל דרך ארוכה עוד לפניה כדי באמת להצדיק את התואר. עברנו בכיכר Zero Marco, במקום בו התחילה העיר להיבנות במאה ה - 16. כיום הכיכר משמשת כבמה המרכזית לחגיגות הקרנבל של העיר.
רסיפי ואולינדה שוכנות לחוף האוקינוס האטלנטי. ברסיפי לא בדקנו את חוף הים, אבל הבנו מטל וישראל שהוא לא משהו. באולינדה חלפנו על פני רצועת חוף קצרה ולא מלהיבה במהלך השוטטות בעיר. נסענו לבדוק שני אתרי חוף באמת מקסימים. הראשון, במרחק נסיעה של כשעה צפונית לאולינדה, האי Itamaraca שמחובר ליבשת בגשר ארוך. בהמלצת פקידי המלון סגרנו מראש דיל עם נהג מונית שעמד לרשותינו במשך כל היום. התחלנו את הבילוי באי במרכז לשימור וגידול פרות ים. יצורים כעורים, כבדים וחסרי חן שצפו, עלו וירדו בתוך הבריכות בהן הם גדלים. אפילו הקטנים שבחבורה היו עצלים ולא חביבים.
הקדשנו להם שעה קלה, ראינו אותם מתנהלים באיטיות בבריכות ולסיום צפינו בסרט מעניין שחלקו עסק בפרות הים המגושמות וחלקו השני בדולפינים זריזים ומלהיבים. משם עברנו לחוף הים היפה, השלו והנעים.
כמעט לא היו אנשים. התיישבנו בכסאות תחת שמשיה ששייכת לאחת המסעדות שבחוף. בשעות הצהריים פינקו אותנו בארוחה משובחת. לפני ואחרי נחנו, השתזפנו וטיילנו על החוף שלצידו מבצר עתיק שהיה סגור למבקרים עקב שיפוצים. בסיום היום המהנה ולפני שעזבנו את האי, נסענו למבצר נוסף. הוא תמיד סגור למבקרים, אפשר רק להתרשם ממנו מבחוץ, ויש לידו תצפית לנוף מרהיב.
הנסיעה עם ג'ואו, נהג המונית החביב, התגלתה כהצלחה וכתמורה הולמת למחיר, וקבענו איתו נסיעה נוספת ליום למחרת. הפעם לאתר הידוע כאחד מיעדי החופשה המובילים בברזיל, Porto de Galinhas, מפרץ התרנגולות. מקור השם מהמאה ה - 19, כאשר סחר בעבדים אפריקאים הוצא אל מחוץ לחוק בברזיל, אך הסוחרים המשיכו בשלהם. כדי להסוות את מהות הסחורה שנפרקה במקום העמיסו את האניות בתרנגולות.
הנסיעה אל מפרץ התרנגולות, שנמצא דרומית לרסיפי, היתה מתישה וארכה מעל שעתיים. בדרך חצינו את כל פקקי התנועה שבתוך רסיפי ומדרום לה. בהמשך חלפנו על פני ישובים כעורים, שדות של קנה סוכר ומפעלים לקשאסה, אלכוהול (בנזין המופק מקנה סוכר ומשמש מכוניות רבות בברזיל) וזיקוק סוכר. מכולם עלה ריח מתקתק ודוחה למדי.
הישוב פורטו דה גליניאס קטן וחמוד, בעל אופי תיירותי מובהק. בתי קפה, מדרחובים קטנים, פסאג'ים עם חנויות מזכרות ובכל פינה פסלים של תרנגולות.
את מרבית היום בילינו בחוף הים המקסים ובו חולות לבנים ועצי קוקוס אבל לצערינו גם רוכלים ואנשים לרוב. הכל ענין של תדמית.
בשניה שכף רגלינו דרכה על החול, התנפלו עלינו עובדים מטעם המסעדות השונות בנסיונות לשכנע אותנו לבחור בכסאות ובשמשיות שלהם. סתם לפרוש מגבת על החול לא עובד פה... לא התכוונו לעשות את זה, אבל גם לא התכוננו כראוי למתקפה. הצלחנו להמלט משניים - שלושה מטרידים ראשונים, אבל באיזשהו שלב מצאנו את עצמנו נוחתות על כסאות בתוך כל המהומה, בפיקודה של בחורה מלאת מוטיבציה והבטחות. היא היתה מוכנה לקטוף את הירח בשבילנו, רק שנשב בכסאות שלה תמורת סכום סמלי. גם אחרי שהתיישבנו המהומה לא פסקה והרוכלים למיניהם הטרידו אותנו, כמו את שאר המבלים בחוף. ארטיקים, תירס, קפיריניה, בגדי ים, גבינה על הגריל, אפילו עגלות לממכר קרם שיזוף. המולה שלמה שמהר מאוד הפכה לסוג של מועקה. באיזשהו שלב עשינו טיול לאורך החוף וגילינו שכמאה מטר הצידה המהומה שוככת, מספר הכסאות למטר מרובע מצטצמם לרבע והכל נראה הרבה יותר נעים ונינוח. נפרדנו בנימוס (ובתשלום) מהיזמית שהצליחה לגרום לנו להתבלבל ולהתיישב בלב המהומה ועברנו לאיזור השלו והרגוע, בו שכרנו כסאות ושמשיה בחצי מחיר. נו מילא, חלק מהחוויה. הדס ואני שנורקלנו בין הסלעים הקרובים לחוף. זה היה מקסים! צפינו בסירות היפות והצבעוניות שמעבירות תיירים אל השוניות שמתגלות במרחק כמאה מטר מהחוף בשעת השפל, אבל לא הצטרפנו.
אני שחיתי לכיוון, עד לבערך מחצית הדרך, שם שנורקלתי בין דגים ואלמוגים בכמויות גדולות יותר מאשר בסלעים הקרובים לחוף. באיזשהו שלב התחילה סופת גשמים פתאומית שהבריחה אותנו מהחוף אבל חלפה תוך מספר דקות. עברנו להסתובב ברחובות הישוב, ומשם חזרה לאולינדה.
תמונות נוספות מאולינדה, רסיפי והחופים בקישור.
בבוקר היום השביעי נפרדנו מהמלון המשובח, מארוחות הבוקר הנהדרות שופעות המעדנים, מהאורחים שרובם היו מבין באי הכנס וכבר הכרנו רבים מהם, מהסמטאות והמסעדות של אולינדה שגם בהן כבר הרגשנו כמו בבית וטסנו ליעד הקרנבל הידוע ביותר של ברזיל, ריו דה ז'נירו.
שמעתי הרבה דברים רעים על ריו בתקופת הקרנבל: עמוס, חם, צפוף, מסוכן, יקר... שיתפתי את אילת והדס במידע והגענו עם לא מעט חששות. בשדה התעופה מפעילי המוניות דיווחו על בלאגן בעיר ותנועה ערה, ודרשו מחירים מופקעים תמורת נסיעה למלון שהזמנו (גם הוא במחיר מופקע) בשכונת קופקבנה. עמדנו בפרץ ובסופו של דבר סגרנו מחיר נמוך בכשלושים אחוז מהמחיר ההתחלתי. תוך כדי הנסיעה החששות החלו לפוג (למעט נושא העלויות..). לרגע אפילו חשבנו שאולי הגענו למקום הלא נכון, אולי בזמן הלא נכון... הכבישים היו ריקים כמעט לגמרי, מד הטמפרטורה במונית הראה 25 מע"צ, העיר נראתה רגועה, שלווה ויפהפיה. יש הפתעות בחיים.
המלון היה ממוקם נפלא. רחוב אחד מהחוף של קופקבנה ומהחדר נשקף קצת נוף לים, אבל חוץ מזה לא היה בו שום דבר מלהיב. אחרי התארגנות מהירה ירדנו לחוף. גם כאן עסקי הכסאות והשמשיות להשכרה פורחים. ברומא נהג כרומאי. רבצנו להנאתינו בכסאות, בחוף שהיה ריק למדי ובמזג אויר מפתיע בקרירותו. תוך כדי דיברתי בטלפון עם עודד שדיווח על פורטו אלגרה רותחת. גל חום שנמשך כמעט שבוע, קרוב לארבעים מע"צ. עוד הרבה זמן יזכירו לי בבית שידעתי מתי לברוח...
בערב אכלנו במסעדת מזנון בה התשלום על פי משקל. אילת התרשמה לטובה מהשיטה בביקורה הקודם בברזיל ורצינו לעשות גם להדס הכרה איתה. ביום המחרת, עדיין טרום קרנבל, הגענו מוקדם יחסית להר הסוכר ועלינו ברכבל לתחנה האמצעית לפני מבול התיירים הגדול. הנופים מרהיבים ביופיים, מיטות העץ שהיו זכורות לי לטובה מהפעם הקודמת חיכו לנו שם ויחד עם שיק פירות ו/או קרטיב משובח מאחד הקיוסקים, סיפקו רגעים קסומים של רביצה מול נוף מושלם.
רק הידיעה שיש עוד דברים לראות ולעשות בעיר, גרמה לנו לקום באיזשהו שלב ולנסות לעלות לתחנה העליונה של האתר. התגלה תור מטורף שאילת ואני קבלנו חום מלראות אותו. הדס נשארה לעמוד בעוד אנחנו טיילנו בשבילים המוצלים והנעימים שסביב התחנה האמצעית, בין צמחיה יפה וקופים קטנים ומתוקים.
אחרי כ-3/4 שעה הדס הצליחה להתקרב לעליה לרכבל, רק כדי לגלות שיש בו תקלה שגורמת לאיטיות יתר ולסיכוי סביר להיתקע בקרון בין שמיים לארץ. לא מתאים! הדס גם הבינה שאפשר לבקש בקופות את מחצית התשלום בחזרה. אחרי שחברנו שלושתנו וטיילנו עוד קצת בשבילים, ירדנו לקופות בכניסה. חששנו שיקח זמן ושאנשים רבים יעמדו יחד איתנו בתור לקבלת הכסף. אם זה היה קורה בישראל, סביר להניח שכך הדברים היו נראים. בברזיל, שום דבר. היינו היחידות ותוך דקות ספורות קיבלנו את כספנו חזרה, מלווה בחיוך נעים והתנצלות.
המשכנו לגנים הבוטניים המקסימים של ריו. התהלכנו בנחת בין השבילים, הדשאים, הצמחיה המגוונת, המזרקות והבריכות. תענוג אמיתי!
משם למלון, לעטות בגדי ים ולחוף, הפעם בשכונת איפנמה. הנסיעה במונית מהמלון לחוף, ביום רגיל כחמש דקות, ארכה כמעט עשרים דקות, בסופן נחתנו בחוף הכי עמוס שראינו בימי חיינו. בשלב הזה הבנו בבת אחת למה התכוונו כשדיברו על צפיפות ועומס בריו בקרנבל. זה היה לא יאומן!! אי אפשר היה להכניס סיכה. יער של כסאות, שמשיות ואנשים. רובם צעירים בתחפושות, אביזרי קרנבל ושלל תלבושות. בתוך היער עשרות רוכלים מפלסים את דרכיהם. במים גוש אנושי אינסופי מתרענן ותופס גלים.
איכשהו משכיר כסאות הים הראשון שעליו נפלנו הצליח לדחוק אותנו באיזו פיסת חול שפחדנו שאם נזוז ממנה, לא נדע לאתר אותה שוב. בכל זאת עשינו בתורות הליכות קצרצרות בחוף, להתרשם מההמולה. רוב הזמן פשוט ישבנו לנו בכסאות, בלב המהומה, מנסות לעכל את המראות. באיזשהו שלב עבר מצעד בטיילת הצמודה לחוף והרבה אנשים נהרו לראות אותו. ניסיתי גם, אבל מרוב צפיפות אי אפשר היה לראות כלום. רגע מפתיע במיוחד נרשם כאשר בחור צעיר, הלום בירה ושאר חומרים, לחלוטין לא מודע לסביבתו, חובש על ראשו פיאה בלונדינית ולובש תחפושת של סופרוומן התישב מאחורינו.
לא יודעת איך אבל בתוך כל הרעש הסביבתי הצלחתי לשמוע אותו ממלמל שאלה שנשמעה לי רטורית: "אני יכול לעשות פיפי?". בעוד המידע מתעכל בראשי ותוך כדי שאני מספרת עליו לאילת והדס, הפעולה נעשתה אל מול עינינו המשתאות, אבל בלי שהספקנו לתעד... עדיף ככה.
לא יודעת איך אבל בתוך כל הרעש הסביבתי הצלחתי לשמוע אותו ממלמל שאלה שנשמעה לי רטורית: "אני יכול לעשות פיפי?". בעוד המידע מתעכל בראשי ותוך כדי שאני מספרת עליו לאילת והדס, הפעולה נעשתה אל מול עינינו המשתאות, אבל בלי שהספקנו לתעד... עדיף ככה.
אחרי החוויה התרבותית מהממת החושים בחוף וצפייה בשקיעה יפה (שהיא בעצם היתה המטרה לשמה באנו לחוף הזה...) חזרנו למלון, התארגנו ונסענו לארוחת ערב אחרונה משותפת. הלכנו על בטוח. סניף של Outback סיפק את תאוותן של אילת והדס לנתח סטיק עסיסי ואיכותי.
ביום ראשון בבוקר בילינו בשיטוטים ורכישות בשוק ההיפים בשכונת איפנמה. בסיום הקניות עודד הצטרף אלינו. הבנות נשארו לכ- 24 שעות בידיים טובות. דפי, סער, יוליה והנרי. תודה רבה לכם על העזרה!!!!
מחוץ לשוק בשכונת איפנמה היו רעש והמולה אינסופיים. נסנו ממנה לקופקבנה הרגועה יחסית, אכלנו צהריים במסעדה לפי משקל וירדנו לחוף הים שמול המלון. הוא היה עמוס כמעט כמו איפנמה ביום שלפני, אבל האוכלוסיה היתה קצת שונה. יותר משפחות ואנשים מבוגרים, פחות צעירים בקרחנה והעסק נראה מעט יותר תרבותי וקל יותר לעיכול. בסיומו הלכנו להתארגן לקראת אירוע השיא - הקרנבל!
שנה שעברה נהננו מאוד מהקרנבל בפלוריאנופוליס אבל חשנו שההנאה נקטעה מהר מדי עקב נוכחות של הנוער באירוע. רצינו להיות בדבר האמיתי ובלי הנוער. מבחינתינו הזדמנות אחרונה כל עוד אנחנו פה בברזיל. הצלחנו. עשינו זאת.
עקבנו מזה זמן רב, בעזרתה של יוליה, אחר אופן מכירת הכרטיסים. יש לבתי הספר לסמבה בריו איגוד בשם Liesa, והוא האחראי על הנושא. התברר שמכירת הכרטיסים לאזרחי ותושבי ברזיל (נכון לעכשיו אנחנו כלולים בקטגוריה הזו) במחירים סבירים (לא מחירי אלפיון עליון ולא זולים מדי עבור תושבי הפאבלות) התקיימה באמצע ינואר, בזמן שאנחנו היינו אי שם בלב הג'ונגלים של אקוודור מנותקים מכל קשר. יוליה נרתמה למשימה ובילתה שעות ארוכות בטלפונים, פקסים, תורים בבנק ומה לא. בסוף התהליך נרשמו לזכותינו ארבעה כרטיסים לערב הקרנבל הראשון, ועוד שניים בשביל דפי וסער לערב השני. יוליה, שוב המון המון המון תודה מכולנו!!!
אל מתחם הקרנבל, מוקף פאבלות בצפון ריו, הגענו ברכבת התחתית בהמלצת פקידי המלון שאמרו שכל דרך אחרת מעל פני הקרקע, עלולה להמשך זמן ארוך ומיותר. החששות הראשוניים מהנסיעה ברכבת התחתית התגברו כאשר בתחנה בחור שיכור ניפץ בקבוק וודקה על הרצפה לקול צהלות הסובבים. אבל עם העליה לקרון החששות התפוגגו לחלוטין. הוא היה עמוס לעייפה בנוסעים, אבל כמעט כולם תיירים מרחבי העולם, בדרכם לאותו יעד כמונו. אחרי כרבע שעה בדוחק נפלטנו החוצה בתחנה הקרובה לסמבדרומו והתחלנו לצעוד ברחובות, מחפשים את דרכנו למשרדים של Liesa לצורך איסוף הכרטיסים. שאלנו כמעט כל שוטר שהיה בסביבה, והופתענו עד כמה הדרך היתה ארוכה. שלב ראשון היה חדירה לתוך המתחם המוקף בגדרות סביב הטריבונות, שמכל עבריו בתי מגורים בלויים, כבישים עם רכבי שירות ועגלות מקושטות שמחכות לתורן במצעד. אחרי שחדרנו למתחם, צעדנו לאורך הטריבונות מרחקים אינסופיים עד שהגענו למשרדים שלמרות חששותינו, לא היה בהם תור. תהליך קבלת הכרטיסים ארך שניות ספורות. משם לטריבונה מספר 10, בה היו המקומות שלנו, המרחק כבר לא מאוד גדול. הופתענו לראות מספרים על הכרטיסים ולתומינו חשבנו שמדובר במקומות מסומנים. ממש לא!! המסע אל הטריבונה הסתיים כשעתיים אחרי שיצאנו מהמלון, בהדחקות למציאת מרחב מספיק לארבעתנו, בבטונדה יחסית גבוהה. בסך הכל המתחם מסודר, מאורגן ומנוהל יפה. הטריבונה בה ישבנו היתה קרובה לסוף המסלול ולעמדת הצלמים. אנחנו לא יודעים מה קרה בשאר חלקי המסלול, אבל בכל פעם שהמצעד נעצר מולינו היו התרחשויות מקסימות ומלהיבות. יציאות של רקדנים מתוך העגלות, ריקודים סוערים ושלל הפתעות. כמה דוגמאות.
לעומת זאת התאכזבנו מאופציות המזון הממש לא מלהיבות. בדרך היו הרבה דוכנים, אבל כשנכנסנו לטריבונה האפשרויות היחידות שנותרו היו המבורגרים גרועים, נקניקיות בלחמניות ומוכר ארטיקים שעבר אולי פעמיים במשך כל הלילה.
מעבר לכך היה לילה מרהיב ביופיו ובעצמתו. רושם ראשוני עז עשו עלינו כמויות האנשים האדירות שבקהל. 13 טריבונות שונות, בכל אחת אלפי אנשים, וביניהן מתחמים קטנים ומסודרים יותר לעשירי העם.
לתחושתינו הקהל שסביבנו בטריבונה היה מורכב ברובו מתיירים שהיו די רגועים, וחלקם גם עזבו יחסית מהר את המקום ופינו לנו מרחב. בטריבונות ממול קלטנו ברזילאים שלא הפסיקו לרקוד ולהשתולל במשך כל הלילה. בשורה מתחתינו ישב (ליתר דיוק עמד, כמו כולם) הבחור החמוד הזה שידע את כל מילות השירים בעל פה והרשים אותנו מאוד.
בשעה תשע ורבע, באיחור קל של רבע שעה, האירוע התחיל. יסלחו לנו המעריצים, למיטב זכרוננו זה לא היה שונה מהותית מהקרנבל שראינו בשנה שעברה בפלוריאנופוליס. מה שכן זה היה מאוד מאוד מרשים, צבעוני, מהנה ומהמם. אנחנו רחוקים מלהיות מבינים גדולים בתחום הסמבה וחוקי הקרנבל, רוב התיאורים שלהלן הם חוויות מהצפייה ואינפורמציה מתוך חוברות הכרומו ההדורות שחולקו לבאי האירוע.
שבעה בתי ספר שונים צעדו בזה אחר זה, לכל אחד מוקצבות כשמונים דקות. אין ביניהם הפסקה, אבל מכיוון שמסלול הצעידה כל כך ארוך, נוצר פער של כחצי שעה בין יציאת בית הספר ועד שהגיעו ראשוני הצועדים לאיזורנו. לכל בית ספר נושא מרכזי שמועבר באמצעות התלבושות והעגלות השונות, וכמובן בשיר הנושא אשר מתנגן בלופ אינסופי במהלך כל הצעדה. רוב הקהל ידע את כל מילות השירים בעל פה. לנו לא היה שום ידע מוקדם אבל הצלחנו בחלק מהמקרים לקלוט את מילות הפזמונים החוזרים על עצמם בעזרת החוברת שחולקה. המצעדים הם חגיגה ארוכה ומרשימה שמתחילה במופע זיקוקים וממשיכה בשלל מפזזים בתלבושות מרהיבות, רקדניות עוטות חוטיני, נוצות ונעלי עקב, עגלות מושקעות עם תפאורה מדהימה ורקדנים, ולסיום תזמורת מתופפים מלווה ברכב עליו מתנוסס שם בית הספר ובו עומד הזמר הראשי שמשמש כמעין מנצח על כל ההילולה.
נושא המצעד של בית הספר הראשון שראינו היה האמן הברזילאי רומרו בריטו. מבחינתינו סוג של סגירת מעגל. לפני כשנתיים בילינו שלוש האחיות במיאמי ושם התוודאנו לראשונה לעבודותיו. בריטו, יליד העיר רסיפי, חי ועובד במיאמי שהיתה מוצפת בעבודותיו הצבעוניות. המצעד, בהתאם, היה ססגוני ומקסים וגרם לנו להתרגשות רבה.
קצת סרטונים מייצגים:
אחריו ראינו שני מצעדים שעסקו במדינת באהייה ובירתה סלבדור.
אי אפשר בלי סרטונים
השני מביניהם שילב גם את ספריו של הסופר הסלבדורי, ז'ורז' אמאדו.
העגלות של המצעד הזה היו מרשימות אבל סבלו מקשיים טכניים מרובים וגילו נטיה מסוכנת לגלוש לכיוון הקהל. אחת היותר יציבות מבין העגלות היתה דונה פלור עם שני בעליה
מצעד מספר ארבע היה מחווה לאמן ברזילאי בשם פורטינרי. קבוצת המתופפים היתה מרשימה במיוחד, בשלל צבעי הקשת.
מצעד מספר חמש העלה גיחוך על שפתינו. הנושא שלו היה יוגורט ומוצרי חלב... קראנו את זה בחוברת, עוד לפני שהמצעד החל, וחשנו שזה עשוי להיות מטופש אבל לא הערכנו עד כמה. בלי קשר ברור לנושא היתה לו עגלת נמר מרשימה, אבל בעקבותיה הגיעו צועדים אומללים עם תלבושות של פרות, גמלים וכבשים והשיא היה תלבושות בצורת גביע יוגורט עם כפית בתוכו, ואחריהם קרואסונים ועוגות תות.
רוב הקהל לא מאוד התרשם מהמצעד הזה וצפה בו באדישות מפוהקת. עודד הגדיל לעשות...
כולם מסתבר המתינו לאירוע השיא של הערב, מצעד מספר שש שבוצע על ידי בית הספר הותיק שזכה בשנה שעברה במקום הראשון, Beija - Flor. עוד במהלך מצעד החלב המפוקפק חולקו לקהל דגלים של בית הספר הזה. בשניה שהתחילה הצעדה שלו, לקול נפצי הזיקוקים, כל הקהל בכל הטריבונות קם על רגליו, הריע ונפנף בהתרגשות בדגלים. זה היה מקסים!!!
הנושא של המצעד המרהיב היה מדינת מראניאו שבצפון ברזיל, בירתה סאו לואיס וסיפור הגעת עבדים אפריקאים לאיזור ושחרורם בהמשך. התלבושות, העגלות, כמות המשתתפים וכישורי הריקוד שלהם היו בכמה רמות מעל אילו של בתי הספר הקודמים. פשוט חוויה נפלאה!! למרות העייפות הרבה שכבר חשנו כולנו, השעה היתה ארבע בבוקר ואנחנו אחרי כמעט 24 שעות ללא שינה, התמלאנו אדרנלין לנוכח המראות ולמשמע המוזיקה המקפיצה שלהם ונהננו מכל שניה.
למרות שהסוללה במצלמה כבר כמעט נגמרה בשלב הזה וזו של הדס נגמרה הרבה קודם, בכל זאת יש כמה סרטונים מייצגים:
בסיום בית הספר הששי פרשנו בשיא. כמונו עשו עוד רבים, אבל לא כולם. לנו הזמן התחיל לדחוק, רצינו להספיק לעבור במלון, להתארגן ולהגיע לשדה התעופה ולא ידענו להעריך מה יהיה מצב התנועה. אחרי הליכה ארוכה למדי הצלחנו לצאת ממתחם הקרנבל ולהגיע לאיזור בו היו מוניות, רובן תפוסות. מצאנו אחת פנויה שהביאה אותנו למלון תמורת סכום מופקע במיוחד. הספקנו לראות זריחה יפה מהחדר במלון, לאכול ארוחת בוקר ולהפרד בשדה התעופה. אילת והדס בדרכן למפלי האיגוואסו המופלאים ועודד ואני חזרה אל הבנות ושגרת פורטו אלגרה.
הגענו מטושטשים לגמרי. לקח לנו יותר מיומיים להתאפס, להשלים שעות שינה ולעכל את החוויות מהבילוי הממש לא שגרתי. במהלך היומיים האלו לא הייתי מסוגלת לראות ולשמוע אף אחד מעשרות הסרטונים שצלמנו, ולמען האמת לא הייתי מסוגלת לשמוע שום רעש אחרי מנת היתר של רעשים וצלצולים שחוויתי.
היום פורסם דירוג בתי הספר באתר של Liesa. הופתעתי לגלות שהמצעד בנושא בריטו, הראשון שראינו, הגיע למקום אחרון... אנחנו כנראה כבר לא נהיה שופטים בקרנבל. מצעד החלב הגיע, שלא במפתיע, למקום אחד לפני אחרון. יתר המצעדים שראינו דשדשו אי שם במקומות שבאמצע, למעט Beija - Flor שהגיע למקום הרביעי. במקום ראשון ושני שתי קבוצות שהשתתפו ביום השני של הקרנבל, ובמקום שלישי הקבוצה שלא נתנו לה כבוד ויצאנו בתחילת ההופעה שלה.
