גשר אחד מאחורינו

בשעה טובה הסתיימו היום עשרים (!) חודשים בהם נטע, יפעת ואני בילינו בערך אחת לשלושה שבועות במרפאה של האורתודנט היקה והמאוד מוצלח, סג'י הורסט. הנה התוצאה, מתנה (בשבוע איחור) ליום הולדת 15.

במהלך עשרים החודשים נטע ויפעת צחצחו שיניים בוקר וערב במשך כעשר דקות כל פעם, עם שלל מכשירים ואביזרים בשיטות שגרמו לרופאת השיניים שלנו בארץ להתפעלות רבה כשראתה אותן בביקור בקיץ. לדבריה היא לא מכירה הרבה נוער בארץ עם שיניים כל כך נקיות ומתוחזקות כמו שלהן. בנות, תמשיכו ככה עם או בלי גשר! 

הביקור התלת שבועי אצל רופא השיניים כלל טקסים קבועים: מציאת סידור לגלי (בדרך כלל אצל ענבר או קלאודיה, אבל בעיתות מצוקה צפייה עצמאית בסרט בטלוויזיה או הגררות איתנו). נסיעה קצרה אל המרפאה. כמעט אף פעם אי אפשר למצוא שם חניה. נטע ויפעת נכנסות ואני עושה עשרה סיבובים בשכונה עד שאני מצליחה למצוא חניה. הכניסה למרפאה היא בשיטת "הכלוב בספארי", עם שער כפול שבכל פעם אפשר לפתוח רק צד אחד שלו. יש פה לא מעט מקומות כאלו. לא נתגעגע אליהם. הבנות מתקבלות על ידי הרופא התורן או האסיסטנטית בנשיקות, חיבוקים ומשפטי הפגישה הברזילאים המקובלים - tudo bem? tudo bom ונכנסות לחדרי העינויים למתיחות, החלפות ומדידות. אני מחכה בחדר ההמתנה עם הספות הכתומות המחרידות, שתמיד המזגן בו קר מדי או חם מדי והטלוויזיה מכוונת על ערוץ של סדרות אמריקאיות מדובבות לפורטוגזית. ניצלתי את הזמן לשיחות טלפון או לקריאת ספרים. בין לבין גם ניגשתי למזכירה לטקס התשלום החודשי. לוקח לה שעה לכתוב קבלה מוקפדת עם פרטי פרטים. היקיות שולטת במרפאה. בסיום הטיפול, הרופא התורן קורא לי לשיחת סיכום. גם לי מגיע לקבל חיבוקים, נשיקות, tudo bem? tudo bom . אחריהם מגיע דיווח מפורט על הטיפולים שנעשו לבנות. הבנתי אולי חצי מהנאמר, אבל תמיד הנהנתי בראשי בהסכמה וקיויתי שהפורטוגזית של נטע ויפעת טובה משלי. היא בהחלט יותר טובה משלי. הן תמיד ידעו מה עשו להן ומה ההוראות להמשך הטיפול. אני הקפדתי לודא שאני יודעת למתי לתאם את הביקור הבא.

תמונת פרידה של נטע  ויפעת מהספות הכתומות.

ליפעת ולי עוד יש כמה פעמים לבלות שם, והאמת שגם נטע עוד צריכה לבוא להתאמת פלטה שתלווה אותה עוד תקופת מה.
בכל מקרה חשבון הבנק שלנו שמח מאוד מסיום הטיפול, נטע זורחת, אנחנו מרוצים ומחזיקים אצבעות שגם יפעת תחזור לארץ נטולת גשר. בקרוב נדע.

את סוף השבוע השמשי והנעים העברנו כסוג של תיירים בפורטו אלגרה. מנצלים שבתות אחרונות בעיר. ביום שבת גלי ואני בילינו בסירת התיירים שמשייטת כשעה באגם הגואיבה. שאר המשפחה סרבה להשתתף בחוויה. יפעת היתה אצל חברות ועודד ונטע רכבו על אופניים. האמת שגם גלי לא היתה ממש מרוצה מהענין. היא פנטזה על סירת תענוגות, או כדבריה "סירה מגניבה" והתאכזבה לגלות שמדובר בסך הכל בסירה משעממת שכל מה שיש בה זה שתי שורות של כסאות.

אני דוקא מאוד נהניתי מהמראות של העיר מזוית שלא היתה מוכרת לי .

וממראות של איים שונים שביניהם הסירה שייטה. באחד מהם משכנות עוני ובשני, סמוך לו, אחוזות פאר.

בדקות השיט האחרונות גילינו שבעצם יש לסירה כמה קומות ואפילו חרטום נגיש. החלפנו את הישיבה בכסאות תוך כדי אכילה, צפייה במראות ומשחקי קלפים סוערים (גלי הגיעה מצוידת!) בטיולים הלוך חזור בסירה.

ביום ראשון הצלחתי, תחת מחאות, לסחוב את כולם לשעה קלה של תרבות במוזיאון Iberê Camargo.

אחרי שעת התרבות סיבוב בטילת איפנמה. בריו?

לא בריו, בפורטו אלגרה, להבדיל. אבל בסך הכל נחמד. הסיבוב הסתיים באכילת אסאי במרפסת נעימה של אחד מבתי הקפה בטילת ומשם המשכנו לסידורים בקניון גדול שנקרא Barra בו התגלו חידושים. שתי חנויות לממכר פרוזן יוגורט בשיטת עשה זאת בעצמך ושלם לפי משקל. באחת מהן טעם מקומי יחודי. לא העזנו לטעום.

עוד קצת תמונות מסוף השבוע בקישור.

סיום שנה שניה

הזמן לפני הנסיעה לארץ עובר לאטטטטטטטט... כל יום כמו חודש. מריחים את הביקור, ומריחים גם את סוף השנה, בכל מיני אירועים בית ספריים ואחרים.

בשבת שעברה נחגג בבית הספר חג הדחלילים, הלא הוא פסטה ג'ונינה. חגיגות הקציר גרסת ברזיל. הבנים לובשים כובעי קש וחולצות משובצות, הבנות בשמלות מגוחכות הקרויות קייפירה. כולם  יחד יוצאים במחולות... נטע ויפעת לא היו חייבות להשתתף  ושמחו להישאר בבית. עודד ואני זכינו לראות את כל ילדי הגן וכתות א - ד' בשלל ריקודים. הנה גלי וענבר בין בני כיתתם בריקוד סוער. 

לפני תחילת החזרות לריקודים בני כתה א' התבקשו לבחור בנות זוג. ענבר, שהיה השני לבחור, לא התבלבל לשנייה ובחר באופציה הישראלית. אחרי שלב הריקודים האירוע נמשך במשחקים, דוכנים, אוכל והגרלות. היה ארוך ורועש.

בשבת הזו ילדי כיתה ה', הכיתה של יפעת, שעוברים בשנה הבאה לחטיבת הביניים  (פה חטיבת ביניים מכתה ו'. יפעת תיכנס פעמיים לחטיבה...) הציגו בפני ההורים את פרוייקט הסיום שלהם בתכנית  PYP - Primary Years Project. התכנית מתקיימת בכיתות הגן והיסוד ובמסגרתה כל כמה שבועות מתמקדים בנושא אחר ולומדים עליו מהיבטים שונים. עם המחנכת, עם המורים למוזיקה, אמנות, מחשבים, אפילו ספורט. בשנה שעברה גלי למדה בגן על חרקים ותוך זמן קצר ידעה את כל שמות החרקים האפשריים (ואנחנו נעזרנו בבבילון כדי להבין על מה היא מדברת).  בהמשך למדו על מקצועות של עזרה לקהילה והשתתפו בשיחות עם רופא, וטרינר, טייס, שוטר....  השנה, בין היתר, למדו בכיתה של גלי על האמזונס. בכיתה של יפעת  עסקו בשנה שעברה  בדתות, אנרגיה, שווקים, דרמה ועוד. השנה למדו בין היתר על החלל ועל מערכת הבחירות בברזיל. בחלק מהנושאים משלבים טיולים ובכולם הילדים מתנסים  בלמידה עצמית, עיבוד הנושא וסליחה על הקלישאה - לומדים להנות מהלמידה. בפרוייקט הסיום של כתה ה' התלמידים בוחרים את הנושא ועובדים עליו במשך יותר מחצי שנה. השנה הנושא הנבחר היה חיות בסכנת הכחדה. התלמידים התחלקו לקבוצות, לכל קבוצה הוצמד חונך (אחד המורים בבית הספר) שליווה את עבודת החקר ועזר למצוא דרך להציג מידע על ארבע חיות שונות. במהלך הסמסמטר הילדים ארגנו מכירת עוגות ושאר מטעמים לכל ילדי בית הספר. ההכנסות (יותר מ - 2000 ריאל! חלק נכבד מהסכום ממכירת בראוניז תוצרת בית שלנו...) נתרמו לארגון שעוסק בהגנה על חיות בסכנת הכחדה. אירוע הסיום בשבת היה מקסים עם שירים, נאומים ומצגות יפות. חלק באנגלית וחלק בפורטוגזית. יפעת זכתה להתפעלות רבה, גם שלנו וגם של שאר ההורים, כאשר דיברה פורטוגזית שוטפת במבטא גאושי מושלם.
פה כל ילדי הכיתה והמורים השותפים לפרוייקט

פה הקבוצה של לאורה, יפעת, ג'ובאני ולוקאס עם החונכת מיס פטריס

ופה תמונה מסרט, בעריכת נטע, בו יפעת ולאורה מדברות על חיות ים בסכנת הכחדה. הסרט הוקרן על הסמרט-בורד בכיתה (ותודה לכל משפחות פורטו אלגרה העשירות ששולחות את ילדיהן לבית הספר האמריקאי, ותרמו מכספן לרכישת סמרט-בורדים לבית הספר)

לנטע סמסטר שלישי ברציפות בו היא פטורה מכל מבחני הסיום!  נטע, תמשיכי ככה! תכניות לבילויים משותפים  נגנזו. גלי היתה חולה במשך שלושה מתוך ארבעת ימי החופש של נטע ונשארנו איתה בבית. לפחות נטע נהנתה משינה עד הצהריים... יום אחד הספקנו, נטע ואני, לבלות בסנטר בתערוכה, מסעדה, קניות וסידורים. גלי בינתיים הבריאה ואנחנו למדנו שדברים בכל זאת משתנים בברזיל, והמאה ה - 21 הגיעה גם לכאן. כבר אי אפשר לקנות פה אנטיביוטיקה בלי מרשם רופא. לא שניסינו, מראש הלכנו לרופא. אבל הופתענו לראות אותו רושם את המרשם בשני העתקים וכששאלנו למה, הוא הסביר שלפני מספר חודשים נכנס חוק חדש שנאכף בקפדנות.
עד סוף יוני צפויים אירועים נוספים, ביניהם טכס סיום כתה ח' של נטע ומעבר מחטיבה לתיכון (גם נטע תיכנס פעמיים לבי"ס תיכון). בחלקם נשתתף וכנראה שנדווח ועל אילו שבשבוע האחרון של חודש יוני נדלג, לטובת אירועים בארץ.

חודש הבריאות המשפחתי

איכשהו, ולמזלנו, הצלחנו קרוב לתשעה חודשים לא לראות שום רופא, חוץ מרופא ילדים פה ושם בגלל חום או פריחה לגלי. ממש לפני הנסיעה עשינו בארץ כמעט כל בדיקה תקופתית אפשרית וקיווינו לדחות את הקץ כמה שניתן. אחרי כתשעה חודשים הבנו שיש גבול להזנחה... אין יותר תירוצים... צריך לקפוץ למים.
ביטוח רפואי יש מטעם העבודה. עם קצת עצות מהזרים הותיקים ועזרה מהעובדים ב – AEL אירגנו לנו "חודש בריאות משפחתי" הכולל בדיקות אצל שלל רופאים: שיניים (לא כלול בביטוח), אורתופד, אף אוזן גרון, בדיקות דם ועוד ועוד... איזה כיף! נהנים מכל שניה!

השתדלנו למצוא רופאים טובים שהם גם דוברי אנגלית, יש כאלו!

בעקרון השיטה מזכירה את קופ"ח מכבי. כמעט שאין מרפאות. לכל רופא קליניקה עם מזכירה צמודה. הלוק לרוב מיושן ודהוי מעט, אבל הרופאים והמזכירות מאוד לבביים ונעימים. מקבלים את המטופל בטקס נשיקות (טוב זה יש עם כל אחד פה בברזיל...), הרופא נותן תחושה שיש לו את כל הזמן שבעולם, מלא סבלנות וחיוכים. לפעמים זה על חשבון האנשים שמחכים בחוץ, מה שגורר תורים אינסופיים. ביציאה, לחיצות ידיים נרגשות ומסירת כרטיס ביקור.
על מיחשוב הרופאים כמעט שלא שמעו (וזה דווקא מוזר כי בהמון תחומים אחרים המיחשוב בברזיל ברמה גבוהה). החדרון של המזכירה עמוס בכרטיסיות אותן הרופא ממלא בכתב יד לא ברור. מרשמים לתרופות ולבדיקות למיניהן גם הם בכתב יד (עוד סיבה לתורים, לוקח שעות לכתוב...). אבל, לרופא יש מלאי תרופות בקליניקה. אם נמצאת שם התרופה הנדרשת, הוא שמח לתת אותה ולחסוך קנייה בבית המרקחת. התרופות לא כלולות בביטוח, והן יקרות...!

בתי מרקחת זה סיפור בפני עצמו. יש פה בלי סוף, בכל פינה... (גם מספרות, מכוני כושר וחנויות לחיות מחמד, אבל זה לא קשור לנושא). אפשר לחשוב שכל מה שהברזילאים עושים זה לקנות תרופות כל היום... בבית המרקחת ניתן לרכוש כמעט כל תרופה, כולל אנטיביוטיקה, בלי מרשם. רק צריך לבקש. אפשר להתייעץ עם הרוקח ולספר לו על הסימפטומים, והוא יציע תרופה מתאימה. חסכנו ככה כמה ביקורי רופאים. ההמלצות של הרוקחים היו בינתיים טובות. חלק מבתי המרקחת פתוחים 24 שעות ביממה, בחלקם ממש רוקחים תרופות במקום על פי דרישה, ורובם עושים גם משלוחים הביתה (טוב, גם זה יש כמעט בכל עסק בברזיל).

המעבדות למיניהן, לבדיקות דם, אולטרא סאונד וכו' שיצא לנו להיות בהן היו נעימות ומסודרות, עם המון עובדים. הביקור במעבדה כולל מספר שלבים.
שלב ראשון קליטת המטופל ודרישות הבדיקה במחשב (למעבדות המיחשוב כן הגיע...). מתבצע על ידי צוות פקידים מיומן ויעיל, התור לפי מספרים בשיטת כל הקודם זוכה. בשלב הזה גם צריך להגיד לפקיד איך רוצים לקבל את תוצאות הבדיקה: מייל, לבוא לקחת או משלוח הביתה... מבחינתנו אם אפשר מייל, כמובן עדיף. אבל מה לעשות שתוצאות של צילומים למיניהם בחלק מהמעבדות נמסרות על גבי נייר רנטגן...?

אחרי שעוברים את שלב הקליטה, מחכים בסבלנות לשלב הבא, שלב ביצוע הבדיקות. תשכחו מטכנאיות רוסיות ממורמרות. פה כל הטכנאים צעירים, נמרצים, חייכנים ומשני המינים. הם קוראים לכל מטופל בשמו כשמגיע תורו. השמות שלנו גורמים להם למבוכה קלה, ולנו לחיוך רחב על הפנים. עוד אף אחד לא הצליח לבטא נכון את שם המשפחה שלנו, וגם השמות הפרטיים של חלקנו לא עושים להם חיים קלים.
שלב שלישי, לא מחייב– קופון לכוס קפה בבית הקפה הסמוך.

כשהכרזנו על חודש הבריאות, לא צפינו שבמהלכו נגיע שלוש פעמים לחדר מיון... אבל הגורל רצה אחרת. נספר בקצרה גם על החוויות האלו, שבהן אי אפשר לבחור מי הרופא המטפל. אבל אם יש מזל – הטיפול מצוין!
אירוע ראשון. גלי נופלת ומקבלת מכה חזקה ביד בסיום הופעה בחוג סקטים. זה לא נראה רציני, אבל כואב לה... ליתר בטחון לקחתי אותה לבית חולים שנקרא mae de deus, בעברית - אמא של אלוהים... איזה שם... נמצא לא רחוק מהבית. מקום קטן שמתפקד יותר כמו חדר מיון ועובדים בו מאוד ביעילות. קיבלו אותנו תוך עשר דקות, לא מצאו כלום ושלחו הביתה. תרגול נחמד להכרת החומר והכנה לאירוע השיא.
אירוע שני – אירוע השיא. בדיוק שבוע אחרי. גלי מתכוננת למסיבת יום הולדת של שתי בנות מהגן ומתרחצת. דלת הזכוכית של האמבטיה נשברת לרסיסים, משום מה, וגלי נפצעת באף ובכפות הרגליים. נחסוך תיאורים פלסטיים... מאוד לא נעים. (המשפחה וחברים קרובים קיבלו עדכון מפורט כמעט בזמן אמת). מתלבשים וטסים לבית חולים – הדרך כבר מוכרת. עודד מצטרף עם הנרי ויוליה לתיגבור ולעזרה בפורטוגזית. האירוע הזה נמשך עד שתיים בלילה וכלל ניתוח בהרדמה מלאה לתפירת החתכים ברגליים ובאף, על ידי מנתח פלסטי מקסים ודובר אנגלית שהוזעק למקום. מאז יש לנו חוג קבוע בקליניקה שלו, פעמיים בשבוע לבדיקה. התדירות תלך ותרד עם הזמן, אבל גלי תסתובב חודשים עם פלסטר על האף למניעת חשיפת המקום המנותח והיא מנועה מפעילות ספורטיבית למשך מספר שבועות. חוץ מזה, לבקשתינו כל הדלתות באמבטיות בדירה הוחלפו לוילונות... בעיני הברזילאים, וילונות באמבטיה זה שיא חוסר הטעם, לפשוטי העם בלבד. לנו ממש לא אכפת.
אירוע שלישי – שבוע נוסף עבר. רק התחלנו להתאושש מהאירוע הקודם... יפעת בדרך לישון מספרת שנעלם לה סוגרן של אחד העגילים ויש לה הרגשה שהוא בתוך התנוך... בודקים... עושה רושם שהיא צודקת וגם האוזן נראית אדומה ומודלקת. לדעתינו דורש טיפול מיידי. עודד ויפעת נוסעים לבית החולים המוכר, ונופלים על רופא שלא יודע מהחיים שלו, אומר לחזור למחרת בבוקר, וממליץ על ניקוי האוזן עם סבון אנטיספטי. למחרת בבוקר אני ויפעת חוזרות. מטפלים בה רופא ורופאה. הרופאה בעיקר מתעניינת מאיפה אנחנו, וכששומעת שמישראל, מוודאת אם אנחנו ישראליות או פלשתינאיות... בין לבין היא ממששת את האוזן של יפעת, והרופא מציע לרשום לנו תרופה. אני מסתכלת עליו בתדהמה ושואלת איך תרופה תעזור לסוגרן של העגיל לצאת מהתנוך? הוא נבוך קצת, בודק את האוזן בעצמו, מבין מה הבעיה ואומר שאין עכשיו מי שיטפל במקרה כזה – תחזרו מחר. בשלב הזה אני מודיעה שאני מתכוונת להתקשר לרופא הילדים שמטפל בנו ולשאול אותו לאן כדאי לי ללכת... זה פועל כמו קסם! מיד הם מתקשרים לבית חולים אחר ומדברים עם אחת הרופאות. אחרי עשר דקות שולחים אותנו אליה עם פתק מודפס ובו הוראות ברורות לאן ללכת ואפילו, לבקשתה, מבצעים אלחוש מקומי לאוזן. בית החולים אליו נשלחנו הוא אחד הגדולים בעיר, שמו סנטו אנטוניו. למרות הגודל, הצלחנו להסתדר בקלות ולמצוא את הרופאה הנכונה. תוך שתי שניות היא שלפה עם פינצטה את הסוגרן, ואחר כך עזרה לנו בסבלנות רבה למלא ניירת במשך כמעט שעה...

זהו. מקווים שלא יהיו עוד חוויות מהסוג הזה ורק שכולם יהיו בריאים!