את ארץ הפינגווינים עזבנו בבוקר חג המולד. בשדה התעופה הופתענו לשמוע עברית ופגשנו משפחה מיוחדת ומעניינת - אבא ישראלי, אמא איטלקיה. שניהם עובדים בשליחות האו"ם, כרגע במוזמביק, עם שני הבנים בני שבע וארבע שדוברים משהו כמו ארבע שפות. גלי מיד מצאה איתם שפה משותפת ואת הטיסה ליעד הבא העברנו כאשר אחד הבנים יושב איתי ועם גלי, ועודד שהתחלף איתו שומע חוויות מרחבי העולם מההורים.
בצהרי היום נחתנו בשדה התעופה של העיירה אל קלפטה, המרוחקת מאות קילומטרים מכל מקום ישוב אחר. העיירה חמודה, לוק אלפיני משהו, אבל בינתיים הכל סגור. בהמשך נתענג על גלידות, ריבות ושאר מעדנים מפרי היער המקומי קלפטה, על שמו קרויה העיירה. בסמוך נמצא אגם ארגנטינו הענק ששולח זרועות רבות עם מים בצבע תכלת מדהים, ומסביב הרים מושלגים.
באחת מזרועות האגם נמצא קרחון פריטו מורנו, הקרחון המתנפץ, והוא למעשה הסיבה שהגענו למקום המבודד והדרומי הזה, בו השמש בתקופה זו של השנה שוקעת אחרי 11 בלילה.
קיבלנו רכב שכור משודרג, 4X4 גבוה ואימתני. לא יודעים איך זה קרה, ובעצם לא ממש נחוץ פה. כל הכבישים סלולים. היינו צריכים את זה במדבר הקודם... הקבניה שהזמנו מתוקה ביותר, בתוך מתחם דשא ופרחים ומול ההרים המושלגים. האויר פה צלול ונקי, פשוט תענוג. אחרי התארגנות וארוחת צהריים קלה, יצאנו לטיול נעים של כשעתיים, סביב אגם בשולי העיירה ובו להקות ציפורים מסוגים שונים, כולל פלמינגו.
ארוחת ערב אכלנו יחד עם הנרי ויוליה. הצטלבות ראשונה שלנו איתם, מפגש נעים והחלפת חוויות.
למחרת פנינו מועדות אל הקרחון. בעלת הקבניה הזמינה עבורינו מבעוד מועד מקומות לסיור בשם מיני טרק - הליכה על הקרחון. שעת היעד עשר בבוקר, יציאה ממזח קטנטן מול הקרחון. הנסיעה לשם נמשכת כשעה וחצי. מולינו ההרים המושלגים ולקראת הסוף גם הקרחון מבצבץ. מתחת לגלגלים שאריות של ארנבות דרוסות. פה ושם רואים גם כמה מדלגות בין ההרים בעודן בחיים. לא ברור מה יש להן לחפש בכביש כשההרים כל כך גדולים ורחבים...
את המיני טרק ניתן לעשות רק מגיל עשר, עובדה שפוסלת את גלי מראש. בשלב תכנון הטיול עודד התנדב להיות המבוגר האחראי שישאר איתה, אבל ברגע האמת ובהתחשב בדלקת הגרון שרק לפני יום נפטרתי ממנה, הוא זוכה בכבוד של ללכת על הקרח עם נטע ויפעת, ואני וגלי נשארות להמתין להם.
המיני טרק הוא נטו שעה ורבע הליכה, אבל ברוטו חמש שעות. מתחילים מחציית זרוע האגם בסירה, תוך כדי התקרבות אל הקרחון המדהים שאורכו כ - 30 ק"מ, רוחבו 5 ק"מ וגובהו 60 מטר, שגושי קרח שהתנפצו ממנו צפים על פני המים, והסירה ביניהם. המראה מופלא, מיוחד ולא דומה לשום דבר שראינו לפני כן. קרחון פריטו מורנו הוא הקרחון היציב ביותר בעולם. הוא בנוי משלג דחוס ומתחתיו קרקע, המים רק מסביב.
בסיום השיט הקצר, הגיעו ליער קטן, שמעו הסברים מעניינים על הקרחון מאחד המדריכים והתארגנו להליכה. על כל רגל הוצמדו, בעזרת רצועות, קוצים מיוחדים שנקראים גרמפונים ושוקלים כל אחד בערך קילו.
ואחרי הסברים איך ללכת עם זה בקרח (בעליה כמו פינגווין, בירידה כמו קוף...) יצאו לדרך בקבוצה של עשרים אנשים, לצעדה של כמעט שעה וחצי, כשהרוח שורקת מסביב. החוויה גדולה אך מעייפת. דברים שרואים משם לא רואים מכאן. בקרחון שמרחוק נראה כמו הר לבן עם הרבה חודים, מתגלים חורים, שבילים ובורות מים כחולים כשמסתכלים מקרוב.
בסיום ההליכה, המדריכים פותחים שולחן. אלפחורס ארגנטינאים משובחים ולשתייה מי קרחונים מומסים וויסקי בן שמונה שנים על קרח בן שמונה מיליון שנים.
החזרה למזח, שוב בסירה. הפעם שפר גורלם לצפות בשתי התנפצויות ענק של גושים מקידמת הקרחון, מלווים ברעש חזק ובספלאשים אדירים למים.
בינתיים גלי ואני העברנו את הזמן בנעימים. התחלנו בשיט בן שעה בסירת תיירים, שעושה מסלול דומה לסירה בה הצועדים שטו, רק בלי לרדת בצד השני. בהמשך טיילנו לנו בין פרחים ונחלים קטנים בקרבת מקום, ולקינוח שוקו, קפה ועוגיות במסעדה של מלון סמוך. כמו שהובטח, בדיוק בשעה שלוש הצועדים חזרו עייפים ומאוד מאוד מרוצים ונסענו כולנו לתצפית על הקרחון מצידו השני. יש שם עשרות שבילים מסודרים ומרפסות מכל כיוון, אפשר לבלות יום שלם בהליכה, בהייה בקרחון הענק והיפהפה הזה והמתנה להתנפצויות. בהתחשב ביום שעבר על מרביתינו, הסתפקנו בכמה מהמרפסות, הצלחנו לראות כמה התנפצויות קטנות, וחזרנו אחרי כשעתיים.
אחרי ארוחת הערב נפגשנו עם המשפחה מהמטוס בגלידריה משובחת. למרות העייפות, קשה ללכת לישון לפני שמחשיך.
יומינו השלישי במקום, הוא גם יום העזיבה. הטיסה ליעד הבא - ברילוצ'ה - בצהריים. את מרבית שעות הבוקר בילינו בהמתנה בתחנת דלק! היה נפלא. בגלל השילוב של ישוב קטן ומבודד עם סופשבוע ארוך שהתחבר לחג המולד, אזל הדלק בכל התחנות (שתי תחנות). לקח לנו זמן להבין את זה, וכשהבנו כבר היינו כלואים בין כעשר מכוניות לפנינו ורבות אחרינו. אף מכונית לא זזה, ומיכלית דלק רק הגיעה והתחילה למלא את הבורות. זה נראה ככה
ההרגשה מטופשת ביותר, ואם לא די בכך, בשלב מסוים קלטנו שהתור הוא לדלק, ואנחנו צריכים למלא דיזל, ולשם אין תור. עם ההבנה הזו ובספרדית רצוצה פניתי לאחד המתדלקים, הסברתי לו את מצבינו, הוספתי שאנחנו ממש חייבים להגיע לטיסה (הוא לא חייב לדעת שיש עוד שעתיים עד הטיסה, ואנחנו ממש חייבים להספיק גם לאכול, לא?) והפלא ופלא. תוך שתי דקות הוא מצליח לאתר את כל הנהגים שמזמן נטשו את רכביהם והם מפנים לנו את הדרך. הספקנו לאכול, הספקנו לשתות קפה ויאללה לשדה התעופה.
עוד תמונות מהעיירה המתוקה ומאוצר הטבע המרהיב פה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה