בשעת ערב מאוחרת נחתנו בשדה תעופה פיצפון בתחנה ראשונה שלנו בפטגוניה, העיר טרלאו. רכב משנות השמונים חיכה לנו (גיר ידני, אין נעילה מרכזית, שימשה קדמית מנופצת בפינה...). הגענו למדבר. ימין ושמאל רק חול וחול. פה ושם קצת שיחים נמוכים ורוח שורקת. מה איבדנו פה? העיר סמוכה לאוקיינוס האטלנטי והשמועות אומרות שלאורך החופים יש יצורי ים רבים, כולל מושבה גדולה של פינגווינים מסוג מגלן. אנחנו עוד נבדוק את זה. בינתיים אנחנו נוסעים כשמונים ק"מ צפונה לעיר פוארטו מדרין, לקבניה שהזמנו מראש. הערנו זקן מנומנם מתרדמתו, שהביא אותנו אל מתחם ובו שלוש קבניות. בשתיים מהן גרים ילדיו הבוגרים. השלישית לאורחים, הפעם אנחנו. בפינת הרחוב מכולת קטנה שבמבט ראשון נראית סתמית ביותר, אבל התגלו בה הפתעות קולינריות ביניהן אטליז משובח, עגבניות שרי מדהימות ודובדבנים עסיסיים ומתוקים. תירגלנו את מעט הספרדית שלנו על המוכרים החביבים והם בתגובה שרו לנו "ישראל ישראל" בקול גדול בכל פעם שנכנסנו למכולת.
שלושה ימים העברנו באיזור בנסיעות ארוכות ומתישות, חלקן הגדול בדרכי עפר מעיקות, תוך העפת אבנים לכל עבר. הבנו מה גרם לניפוץ בשמשת האוטו. הוספנו עוד כמה התנפצויות.... אבל היה שווה!! השמועות נכונות. באמת יש פה המון יצורי ים וגם כמה יצורי יבשה, שהנפוץ מביניהם הקסים אותנו ממבט ראשון.
קוראים לחיה המתוקה הזו גואנקו. היא קרובת משפחה של הלאמה והסתובבה בחבורות ובבודדים, תוך לעיסת עלים מהשיחים, בשמורות הטבע בהן היינו. ביום הראשון גמענו קילומטרים רבים באוטו בחצי האי ולדז שהוא כולו שמורת טבע ענקית. נסענו שעות, ולא ראינו כלום. בקושי מכוניות. פה ושם לאורך הדרך ימות מלח קטנות מנצנצות במרחקים, ומדי פעם איזה אוטו מולינו, מחליף איתנו עננות אבק ואבנים. עצירה ראשונה עשינו בכניסה לשמורת הטבע, להתייעצות עם הפקח לאן כדאי לסוע. המרחקים כל כך גדולים, אין סיכוי שנראה הכל. בעצתו התחלנו בנסיעה לצד המזרחי של האי, וכפי שהובטח לנו - בנקודה כלשהי סמוך לים צצות כמה מכוניות חונות. הגענו למושבת פינגווינים קטנה. עמדנו מעבר לגדר, ופינגווינים מסוג מגלן מהעבר השני, מסתכלים עלינו בלי למצמץ. הם קטנים וחמודים וגרמו לנו להתרגשות רבה. בחוף הים נגרמה להם התרגשות בגלל היצור הזה, כנראה פיל ים צעיר ממושבה סמוכה, שיצא לשחיית בוקר. 
עברנו לבדוק את מושבת האם של פיל הים הצעיר. לשם שינוי הנסיעה לא ארוכה ויש אפילו מסעדה לנשנש משהו לצהריים. פילי הים, כשמם כן הם. יצורים אפורים ושמנמנים, שרוב פעילותם בשעות הצהריים החמות הסתכמה ברביצה על החוף, במראה כללי של דגים מתים.
משם המשכנו לנקודה הצפונית ביותר בחצי האי, פונטה נורטה, בה יש מושבה מעורבת של פילי ים ואריות ים. הגענו בשעות אחר הצהריים. הטמפרטורות התחילו קצת לרדת, השפל במים חשף לגונות ירוקות יפהפיות והפילים השמנמנים התגלו פה כפעילים קצת יותר. מדי פעם אחד מהם העיף על עצמו קצת חול עם הסנפירים. חלקם התקדמו לפה ולשם בתנועות מצחיקות שהזכירו לנו שילשול. חבריהם אריות הים, שמנמנים לא פחות, אבל בצבע חום. על ראשם מעין רעמה שהעניקה להם את שמם, וגם הם חובבי רביצה ידועים. מדי פעם אחד מהם הרים את ראשו, פתח את פיו וקרא בקול
ומדי פעם אחד מהם ניסה להתקדם כמה צעדים ונפל אפיים ארצה. ספרנו. מכסימום עשר צעדים. נסו גם.
אבל מראה קסום באמת שלא יכולנו להפסיק להסתכל עליו, היו שני זוגות של אריות ים (או אולי פילי ים) צעירים ומאוהבים, ששיחקו זה עם זה במים כאילו אין מחר. נכנסו ויצאו מהמים בהרמוניה מושלמת, שילבו זנבות, התחככו זה בזה... על הרקע של הים הכחול המדהים והלגונות הירוקות, זה היה מחזה פשוט מושלם שהצדיק את כל הקילומטרים שעשינו ועוד נעשה בדרכי העפר המייגעות. קסם של דבר!
אחרי המקום הקסום והשלו הזה, נסענו למושבת האנשים היחידה בחצי האי ולדז, פוארטו פירדמידס. עיירונת פיצפונת בת כשלוש מאות תושבים. נהנינו מקפה טוב, מטיול על שפת הים ומזכרונות מחופשות בסיני.
מפה אפשר לצאת להפלגות לצפיה בלוויתנים. בהתחשב בניסיון הקודם שלנו בתחום, העדפנו לוותר. הנרי ויוליה, שהיו במקום יומיים לפנינו, דיווחו בדיעבד על הצלחה גדולה, הפלגה קצרה מאוד ומראות מדהימים. יש סיבה לחזור.
ביום השני התאוששנו מהנסיעות ומדלקת גרון קלה שליוותה אותי כמה ימים, ובילינו יום רגוע יחסית. הסתובבנו קצת בפוארטו מדרין, אין יותר מדי מה לעשות. האנשים בעיר וחיות המחמד שלהם הלומי חום והמכוניות רובן בלי מזגן, מה שגורר המצאות יצירתיות
נסענו לחוף קרוב, שבו אלפי צדפים קטנטנות שחורות, מסודרות בצפיפות על פני הסלעים. נראות כמו גרעיני חמניה. בין הצדפים - אצות וסרטנים. בילינו בכיף את כל אחר הצהרים שם.
ואת השיא, פונטה טומבו, השארנו ליום האחרון. שוב נסיעה ארוכה, לשמחתינו רובה בכבישים סלולים. בסופה אנחנו גוליברים בארץ הגמדים - ארץ פינגוויני מגלן. המושבה הגדולה ביותר מחוץ לאנטארקטיקה, סדר גודל של חצי מיליון פינגווינים. אין גבול לאושר שלנו. התהלכנו בשביל מסודר באמצע שטח אינסופי בין מיליוני החמודים האלו, שלא ספרו אותנו ממטר, והמשיכו בשגרת יומם המגוונת באין מפריע.
הם גרים בחורים באדמה שמשמש כקינים לגוזלים. הגוזלים נראים בעינינו כמו קופים קטנים.
ושימו לב לסרטון הזה
הבחור לא נבלע באדמה, הוא נכנס לתוך החור/קן. ורעש הרקע זו הרוח השורקת.
חלק גדול מהזמן הם סתם עומדים פעורי פה, מנסים להצטנן ולהנות מהרוח שמגיעה מהים. אולי מתפללים? כבר אמרנו שאנחנו לא מבינים מה יש להם לחפש במדבר?
הם מתנהלים גאים וזקופי חזה בצעדים מדדים מפה לשם. ביחידים, בזוגות, בשלשות... לפעמים זה נראה לחלוטין חסר מטרה ולפעמים המטרה היא הגעה לאחת משתי האוטוסטרדות, בהן הם מדדים הלוך וחזור ממתחם הקינים אל שפת הים. לצערינו אי אפשר להתקרב לשפת הים, רק לתצפת יחסית מרחוק על מראה מופלא של עשרות פינגווינים עומדים על החוף או שוחים במים.
הערב האחרון שלנו בפוארטו מדרין, הוא ערב חג המולד. רעשי זיקוקים ונפצים עד אמצע הלילה הפריעו לנו לישון לפני ההשכמה לתחנה הבאה שלנו. לא נורא.
ולסיום קצת תמונות וסרטון עם הרבה פינגווינים וגואנקו אחת, בעריכת יפעת ונטע כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה