טיול בארגנטינה וצ'ילה - חלק ד' - ברילוצ'ה

עיירת הקיט סן קרלוס דה ברילוצ'ה (או בקיצור ברילוצ'ה) שנמצאת בלב מחוז האגמים של ארגנטינה, היא היעד הרביעי במסלול שלנו. בחורף היא משמשת כאתר סקי והנוף סביבה עוצר נשימה. הרים מושלגים, צמחיה מקסימה ואגמים בצבע מדהים שלגדול מביניהם שם בלתי אפשרי, נאהוול הואפי. בחודשי הקיץ גודשים את הרחוב הראשי של העיירה, שבכל חנות שניה בו מוכרים שוקולד או גלידה או שניהם, קבוצות של עשרות בני נוער ארגנטינאים רעשניים בתלבושת אחידה (נעלי התעמלות, ג'ינס וחולצה עם לוגו של החברה שארגנה להם את הטיול). לצידם מוצ'ילרים ישראליים בקבוצות קטנות יותר אך לא פחות רעשניות, גם הם בתלבושת אחידה (סנדלי שורש, מכנסי טיול וחולצת טריקו עם הדפס של יחידה צבאית כלשהי). פה ושם מסתננים קצת אירופאים שברחו מהחורף או ברזילאים שלא מצאו מקום לחופשה בחוף הים. בתוך הקלחת הזו בילינו ארבעה ימים, ששלושה מתוכם היו החמים ביותר שידעה ברילוצ'ה מזה עשרות שנים. חמישה רחובות הלאה ממרכז העיירה, מתחם פאבלות גדול, תזכורת לפערי המעמדות של דרום אמריקה. מצידו השני של המרכז ולאורך האגם, תמהיל של מלונות, אכסניות, קבניות ווילות מטופחות, בנויות עץ ועטורות פרחים. שוויץ בדרום אמריקה! לשמחתינו, הקבניה שלנו, שאומצה באופן רשמי על ידי חתולה מתוקה שהזכירה לנו את מילקי, ממוקמת באיזור הנעים הזה. רחוקה מספיק מהרעש וההמולה, ויחד עם זה במרחק נסיעה קליל כשרוצים לזלול גלידה או שוקולד באחת מעשרות החנויות שבמרכז העיירה. חלקן אלגנטיות ומעודנות, רובן גדולות ועמוסות  ועיצובן רעשני. אחרי סבב טעימות, התמקדנו דוקא באחת הגדולות והרעשניות ושמה Del Turista. עשרות שוקולדים בכל טעם אפשרי בויטרינות עם לוק מיושן בצד אחד וויטרינה עם אין סוף טעמי גלידות בצד שני. מסביב מדפים למכירת ריבות, גבינות ושאר מעדנים ובאמצע שולחנות וכסאות פלסטיק, לטובת מיטב הנוער הארגנטינאי והישראלי שכנראה ניזון רק מגלידה ושוקולד במהלך השהייה פה. אז העיצוב והאוירה לא משהו, אבל הטעם מנצח.

חוץ מלזלול שוקולדים, גלידות ואמפנדות ולשתות קפה טוב, העברנו בנחת יומיים רגועים בקרבת ברילוצ'ה בטיולים באוטו וברגל סביב האגם, עלייה על רכבלים לצורך תצפיות יפהפיות ו/או לצורך ירידה במזחלות, סיבוב במוזיאון דינוזאורים פתוח (רק הבנות!) וטבילות רגליים במי אגם הקרירים כשאנו מוקפים בעמך ארגנטינה שהעיז ונכנס למים.

יומיים נוספים הוקדשו להכרת הסביבה הרחוקה יותר.

יום אחד בעיירה חמודה בשם וויז'ה דה אנגוסטורה, צנועה ורגועה יותר מברילוצ'ה, ובדרך אליה מפל יפה והמוני תורמוסים משגעים בצבעי סגול - ורוד - לבן.

יום שני בהר טרונדור, שפסגתו הגבוהה והמושלגת נראית כמו שכבת קצפת על עוגת שוקולד, והיא נמסה לאיטה למפלים ונחלים, שליד חלקם עצרנו.

בהר טרונדור נחשפנו לראשונה למטרד הקרוי זבובי טבנות, או בשם סימפטי יותר זבובי סוסים. לצערינו הם ילוו אותנו גם הלאה בטיול. אילו יצורים מאוסים, שמנמנים וזמזמנים שרודפים ומציקים לבני אנוש, ומדי פעם גם תוקפים ונועצים את עוקצם. הנה תמונה של אחד מהם שמצאתי באינטרנט, הוא דוקא נראה בה חמוד אבל הוא ממש לא!

הוא וחבריו ניעורים מתרדמתם בערך לחודש בשנה, דווקא סביב ינואר, והם כנראה לא גורמים לנזק בריאותי אבל לנזק נפשי בהחלט כן. אנחנו ויתר המטיילים באיזור מתהלכים בתנועות ריקוד משעשעות תוך ניפנופי רגליים וידיים לכל עבר וסינון קללות. לפעמים גם נשמעות צעקות. ניסיונות לקיים פיקניק על ההר נכשלו לחלוטין. אכלנו באוטו, וגם זה רק אחרי שהצלחנו לגרש ממנו כמה מסתננים וסגרנו טוב טוב את  כל החלונות. להשלמת האוירה, לפני הירידה מההר התחיל גשם זלעפות (זה דוקא טוב, שובר את החמסין)  והתגלה פנצ'ר באחד הגלגלים שתוקן בזריזות על ידי עודד. הדרך חזרה, 50 ק"מ בדרכי עפר, עברה עלינו תוך תהייה למה פה לא שדרגו אותנו ל - 4X4, נשיאת תפילות שלא יהיה עוד פנצ'ר  ונסיעה איטית ומייגעת בדך שהפכה בינתיים לגוש בוץ אחד גדול. חזרנו בשלום. הכל בסדר.

את הערב האחרון שלנו בברילוצ'ה,  ה - 31 לדצמבר, חגגנו בארוחה טעימה ביחד עם הנרי ויוליה, בהצטלבות שניה ואחרונה שלנו איתם בטיול. נסיונות להזמין מקום במסעדה נכשלו - חצי מהמסעדות סגורות, והפתוחות דורשות מחירי עתק. אין בעיה, אין כמו אוכל של בית, גם אם מכינים אותו במטבח בסיסי. לקינוח כמובן גלידה ברילוצ'ית שנקנתה מבעוד מועד. במפתיע, לא היו רעשים מיוחדים מכיוון העיר לכבוד החג. אפשר לישון בנחת לפני המעבר לצ'ילה.
וגם הפעם יש תמונות לחצו כאן.