שנת 2011 התחילה, ואנחנו עוברים מברילוצ'ה שבמחוז האגמים הארגנטינאי לפוארטו ואראס שבמחוז האגמים הצ'יליאני. אפשר לעשות את המעבר ברכב, אבל אז צריך גם לחזור. חברות ההשכרה לא מוכנות לקבל בצ'ילה רכב שהושכר בארגנטינה ולהיפך. אחרי לבטים והתייעצויות החלטנו להעזר בשירותיה המונופוליסטיים של חברת קרוס אנדינו, שמדי יום מפעילה קו מעבר בין ברילוצ'ה לפוארטו ואראס באמצעות ספינות ואוטובוסים. סוג של יום טיול מאורגן. הדיעות עליו חלוקות וגם אחרי שהיינו בו אנחנו לא בטוחים מה הדיעה שלנו. הנופים בדרך מקסימים, אבל האווירה תיירותית וממוסחרת. ההסברים שקיבלנו מהמדריכים מרתקים, אבל מעבר לכך השירות לא היה משהו. בכל מקרה, זו היתה חוויה מסוג שונה שלצידה הרפייה מסוימת עבור עודד ועבורי. לא צריך לנהוג, לנווט, להחליט... מישהו דואג לנו והאמת שליום אחד זה לא רע בכלל. אנחנו רק צריכים להגיע לנקודת האיסוף הראשונה בזמן. אבל מתי זה בזמן? ב - 364 ימים בשנה זמן היציאה הוא שבע בבוקר. ביום אחד בשנה, הראשון לינואר, הזמן נזיל וגמיש. החבר'ה צריכים לישון אחרי המסיבות ומתקשים להחליט מתי יצליחו להתעורר. עשינו עשרות טלפונים ומיילים לבירור. אפילו נכנסנו כמה פעמים למשרד עצמו (טוב, לא מסובך, הוא צמוד לגלידריה מהפוסט הקודם...) בכל פעם ששאלנו קיבלנו תשובה אחרת. ב - 31 לדצמבר בערב, רגע לפני שסוגרים את המשרד, נקבעה שעה סופית - תשע וחצי בבוקר. מתאים. גם אנחנו נוכל לישון כמו שצריך!
המסע כולל ארבעה מעברים באוטובוסים ושלושה מעברים בסירות. חלקם קצרים ולא מעניינים במיוחד, חלקם ארוכים ומהנים.
בסירה ראשונה הפלגנו על פני אגם נהוואל הואפי, ביחד איתנו קומץ אנשים מרחבי העולם שימשיכו איתנו הלאה, ועוד עשרות שהצטרפו רק כדי להגיע לאי בשם ויקטוריה, בו מסתיים השיט של סירה זו ויש בו מסלולי הליכה ומפלים. את הסירה מלווים עשרות שחפים מלאי מרץ שמונעים בכוח הקרקרים והלחמניות שהנוסעים שעומדים על הסיפון מגישים להם. זה חמוד!
בשמחה רבה הצטרפנו למחזיקי הקרקרים. עודד הפתיע בידע מוקדם ושלף חבילה שהוא הכין מבלי ידיעתינו מבעוד מועד. היה שווה.
הנופים יפים, אבל אווירת המיסחור בשלב הזה שולטת. לנוסעים מוצעים למכירה DVD שמתאר את ההפלגה, אופציה לצילום מקצועי עם השחפים, סיורים מודרכים באי בתוספת תשלום ושאר אטרקציות שאלינו לא מדברות.
נפרדנו מהמסה הגדולה ואיתה גם מאוירת המיסחור, והמשכנו באוטובוס להפלגה קצרה נוספת שמתחילה בנקודה ששמה מעלה על פנינו חיוך.
בסיום ההפלגה תחנת מעבר גבול ארגנטינאית. נבחרנו להיות הראשונים שיורדים מהסירה (כבר אמרנו שזה לא רע בכלל שמישהו דואג לך?) והשתעשענו מהעובדה שאנחנו הלקוחות הראשונים לשנה החדשה של הפקיד במעבר הגבול, שהחתים לנו את הדרכון בחותמת 1.1.11 האמת שעוד לא היה לו, הוא השתמש בזו של 2010 ושינה בכתב יד את האפס לאחד.
מפה נסענו באוטובוס בתוך פארק יפהפה שארגנטינה וצ'ילה חולקות ביניהן. הגבול הרשמי עובר לו כך סתם פתאום באמצע הדרך. בצד הארגנטינאי הפארק נקרא נהוואל הואפי, מטר משם השלט הצי'יליאני מבשר על שינוי השם לויסנטה פרס רוסאלס. הלואי עלינו גבול כזה.
סיום הדרך בצד הצ'יליאני בישוב פיצפון בן כמאה תושבים ושמו פאוייה. להערכתינו כל קיומו מתבסס על ההפלגות האלו. נמצאת בו תחנת מעבר הגבול הצ'יליאנית, והפעם קיבלנו חותמת עם תאריך כמו שצריך. כל עניינם של הצ'יליאנים במעבר הגבול הוא שלא יכניסו להם למדינה פירות, ירקות, בשר ושאר מוצרים שעלולים להעביר מזיקים למיניהם. הם מאוד גאים, ובצדק, בחקלאות כמעט נטולת מזיקים. ידענו את זה מראש ואכלנו את כל הפירות בדרך. את בקבוקי היין הארגנטינאי שהבאנו איתנו הורשינו להעביר, רק אחרי שהבטחנו לפקיד שנקנה גם כמה בצי'לה ואחרי שקיבלנו ממנו המלצה על היקבים הצ'יליאנים המובילים. בפאוייה הקטנה יש שני בתי מלון ומסעדות. עצרנו שם להפסקת צהריים, שביום רגיל היא ארוכה ורגועה. במקרה שלנו, בגלל שכל המסע התחיל מאוחר מהרגיל, קיצרו את ההפסקה. בקושי בלענו את האוכל במסעדה ורצנו לסירה השלישית והאחרונה. במסעדה נתקלנו לראשונה במטבע הצ'יליאני. איזה סיוט!! הם חיים באלפים. בערך כל 500 פזוס שווים דולר. אי אפשר להסתדר עם הדבר הזה!! עודד שולף את האייפון ונעזר בו לחישובים. חלק מחברינו למסע נפרדים לשלום ונשארים לישון בפאוייה ובמקומם מצטרפים חדשים שעשו את הלילה הקודם במקום. אנחנו ויתרנו על האופציה הזו מראש.
ההפלגה האחרונה על פני אגם בשם Todos los Santos. אגם כל הקדושים. הוא מקסים. הוא מוקף הרים ירוקים שכל כמה מטרים איזה מפל חוצה אותם, ולקראת אמצע הדרך מתגלה המראה היפה מכל - הר הגעש אוסורנו, שצורתו חרוט כמעט מושלם ופסגתו מושלגת. צילמנו וצילמנו וצילמנו ולא הפסקנו להתפעל.
באמצע האגם יש אי יפה. המדריכה הסבירה לנו שהוא שייך לבעלי חברת קרוס אנדינו (זו שמפעילה את הקו) ומשמש כבית הקיץ שלהם. משתלם להיות מונופול.
ההפלגה הסתיימה בחוף שכולו אבני טוף שחורות, ומשם נסענו באוטובוס אחרון בכביש מוקף אדמה שחורה בזלתית שנותרה מההתפרצות הר הגעש האחרונה בשנת 1835. עצרנו לזמן קצר במפלי פטרואה היפהפיים בהם מים בצבע ירוק - טורקיז חוצבים את דרכם בין סלעי הבזלת, ושוב מאחורינו הר הגעש הענק והמקסים.
משם הדרך למחוז חפצינו, פוארטו ואראס שעל גדות אגם ייאנקיוול (מי אחראי פה לכל השמות האלו?) אמורה להמשך כעשר דקות. אבל לראשון בינואר חוקים משלו. כל תושבי דרום צ'ילה באו לנפוש בחופי האגם, והם בדרכם חזרה בדיוק בשעת ערב זו. פקק אינסופי בכביש החד מסלולי, גרם לנסיעה להתארך ליותר משעה וחצי. אנחנו כבר מותשים ובעיקר רעבים. התחלנו לנשנש קורנפלקס שהוא בערך הדבר היחיד שנשאר לנו. התפעלנו מהנוף שבדרך - חוץ מהר הגעש יש פה המוני גבעות ירוקות עם פרות, כבשים וחוות קטנות. נוף כלבבינו. למדריך יש המון זמן לספר לנו כל מה שהוא יודע על העיר, על האיזור ועל צ'ילה בכלל. האמת - מעניין. ידעתם שצ'ילה היא היצואנית מספר שתיים בעולם של דגי סלמון?
סוף סוף בעשר בלילה הורידו אותנו בקבניה מתוקה להפליא בעיירה פוארטו ואראס. אנחנו לגמרי רעבים ועוד יותר מזה מותשים. אין לנו כוח ללכת למסעדה, וכל הסופרים באיזור נעולים ונצורים. בזכות החושים הפולניים שלי, יכולנו למלא באופן חלקי את הבטן במרק משקית שנקנה בברילוצ'ה. אין ספק שזו אחת מנקודות השפל של הטיול. לא נורא. מחר יום חדש.
קצת תמונות בקישור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה