אקוודור - חלק ד - בניוס

בניוס בספרדית זה שירותים או מקלחת וזהו גם קיצור שמה של עיר קטנה וחמודה Baños de Agua Santa, מקלחת  של מים קדושים. עיר מדליקה, עיר של כיף ובילויים, מסעדות, בתי קפה, מועדונים וחיי לילה פעילים (לא בשבילנו). יש בה גם מכוני מסאג' ומרחצאות מים חמים (מכאן למעשה מקור השם) והמון המון אתרי טבע מסביב. המפורסם ביותר הוא דרך המפלים, כביש שמוביל מהעיר לפאתי האמזונס ולאורכו מפלים רבים. כל זה בשילוב עם אווירת סוף השנה הפך את ארבעת הימים בהם בילינו בבניוס לנהדרים. העיר יושבת למרגלות הר געש בשם טונגורהואה שהתעורר לחיים בשנת 1999 ומאז נוטה להשתעל ולעשן אחת לכמה חודשים. כשבועיים לפני שיצאנו מפורטו אלגרה דינה ראתה באינטנרנט ידיעה על התפרצות נוספת שלו. שלחתי מייל מנומס לבעלת המלון בו הזמנו מקום והיא ענתה תוך חמש דקות שהכל בסדר. קצת עשן בפסגת ההר, האורחים במלון מאוד מרוצים מהמראות המיוחדים, היא מניחה שעד שאנחנו נגיע הכל יחזור לשגרה ובאופן כללי ממליצה לא להאמין יותר מדי לדיווחים באינטרנט.
העיר, בכל אופן, ערוכה למצב, או לפחות משולטת. בכל פינה הכוונות למרכזי פינוי ולאיזורים שאמורים להיות בטוחים במקרה של התפרצות הר הגעש.

גם במלון מחכה בכל חדר חוברת עם הסברים שונים, בין היתר בנושא הגעשי. המלון שנקרא La casa verde הבית הירוק, הוא פינה פשוטה אך קסומה, משקיפה על נחל והרים וקצת מרוחקת מהבלאגן והשמחה של העיר עצמה. כשנתקלנו באתר שלו באינטרנט הזמנו מקום בלי להתלבט לשנייה. המלון בבעלות זוג מקסים. דאג, אוסטרלי מסוקס ושתקן שבנה את המקום במו ידיו כמעט מאפס ודואג לתחזוקה השוטפת ואשתו רבקה, ניו זילנדית תוססת שאחראית לכל הפרטים הקטנים, מנהלת ביד רמה את צוות העובדות המתרוצצות ומספקת ברוחב לב ומאור פנים המלצות לפעילויות בסביבה לאורחים מכל קצוות תבל. בין לבין הם גם מגדלים את ג'ון, בלונדיני מתוק בן ארבע, ובטן של שבעה חודשים (נכון לתקופת השהייה שלנו במקום). החדרים במלון מוקפדים ונעימים החל מפרטים קטנים כמו סבונים ריחניים ונעימים ועד למיטות העץ תוצרת דאג שהיו כל כך נוחות שלא התחשק לצאת מהן בבוקר. נטע אמרה שזה המלון הכי טוב שהיא היתה בו אי פעם. בקומה התחתונה פינת הסבה נעימה עם המוני סרטי וידאו ומדפים עמוסים בספרים וחוברות על בניוס בפרט ואקוודור בכלל, ממנה עוברים אל דק עץ חיצוני עם ערסלים ופינת אוכל. בפינת האוכל קפה ותה חופשי כל היום ובבוקר ובערב מוגשות ארוחות. ארוחות הבוקר כיפיות ומפנקות וכוללות בין היתר לחמים נפלאים תוצרת בית, גבינות טובות, אבוקדו משובח (כבר הזכרנו שהאבוקדו באקוודור הוא הטוב ביותר שאכלנו אי פעם?), סלט פירות טרי טרי ומיצי פירות. ארוחת הערב אופציונלית. ביומיים הראשונים בהם היינו במלון, אפשר היה לחמם לבד במיקרוגל ארוחות מוקפאות מוכנות. לא ניסינו. אכלנו במסעדות בעיר. ביום השלישי לשהותינו, דאג ורבקה הגשימו עוד אחת מתכניותיהם לפיתוח חלקת האלוהים הקטנה שלהם. דאג סיים לבנות מטבח חיצוני גדול, והם חנכו ליין של ארוחות ערב קלות וטעימות בהגשה. שמחנו להיות הלקוחות הראשונים של המיזם, יחד עם משפחה גרמנית ועם ההורים של רבקה שעשו דרך ארוכה והגיעו לביקור.

בנסיעה המתישה מקילוטואה לבניוס, פנטזתי על מסאז' מפנק שיפתור את כאב הגב הטורדני שסבלתי ממנו. אחת השאלות הראשונות ששאלתי את רבקה היתה בנושא. התברר שיש במלון חדר עיסויים בו עובדת מסאג'יסטית הבית. זה נשמע טוב, אבל לאותו יום היא היתה עמוסה לחלוטין. אפשר היה לחפש אופציות אחרות, אבל העדפנו לשמוע בעצת המקומיים, להזמין תור למחרת היום ולהסתפק במנוחת אחר הצהריים מרגיעה בערסלים מול הנחל, ואחריה ארוחת ערב בעיר.

למחרת יום מרגיע לגוף ולנשמה שהתחיל בבילוי במרחצאות. איזה תענוג עילאי!!  שרצנו כמעט שעתיים במים חמימים ומענגים, עמוסים מינרלים שמקורם בהר הגעש. לא עשינו כמעט כלום חוץ מלעמוד בתוך המים, מוקפים עשרות אקוודורים שחומי עור.

הבריכות עצמן לא היו יפות במיוחד, אבל נקיות למרות המסה האנושית הגדולה (הצבע נובע מהרכב המינרלים שבמים... אנחנו מקווים ככה לפחות). המים היו כל כך נעימים שאף אחד מאיתנו לא רצה לצאת, והזמן פשוט חלף לו במהירות. עודד ואני עברנו מדי פעם לבריכה אחרת עם מים חמים יותר שהבנות לא היו מסוגלות לסבול, וגם אנחנו אחרי כמה דקות בתוכם הרגשנו דפיקות לב. סמוך למרחצאות יש מפל מרשים ומסביב נשקף נוף יפה של כל העיר וההרים. מוסיף לאווירה ולהנאה. כשכבר סוף סוף יצאנו הרגשנו כל כך טוב. כאב הגב חלף כמעט לגמרי, אבל כמובן שלא וויתרנו על המסאג' שנקבע לאחר הצהריים. גם הוא היה תענוג ואחריו כבר הייתי לגמרי כמו חדשה. גם עודד נהנה מחווית שחרור השרירים בידיה האמונות של מסאג'יסטית הבית הירוק. בזמן שהבוגרים התפנקו בתורות, הבנות נהנו מעוד שעות של רביצה בערסלים, שכללו גם תאונה קטנה. אחד הערסלים צנח, עם גלי ועודד בתוכו... חוץ מבהלה קלה ומכה לא חזקה לא נגרם שום נזק. תוך שעה דאג הפעלתן החליף את כל המתלים  של הערסלים מחבלים לשרשראות מתכת, תוך כדי אינסוף התנצלויות מצידו ומצד רבקה.

בין שלל האירועים, ואחרי ארוחת צהריים של מאכלים מקומיים בשוק הקטן של בניוס, הצלחנו קצת לקלקל את היום עם פעילות מטופשת. יש בעיר הרבה סוכנויות לארגון טיולים ופעילויות בסביבה וחלקן משכירות אופניים ורכבי באגי. עודד נדלק על עניין הבאגי. אני משום מה, עד עכשיו לא ברור לי למה, שיתפתי פעולה. ניגשנו לאחת הסוכנויות, קיבלנו שני רכבים, קסדות, הסברים תפעוליים במשך שתי דקות והמלצה לאן כדאי לסוע ויצאנו לדרך. עודד עם יפעת וגלי מקדימה, אני ונטע מאחורה נושמות אדים רעילים מהאגזוסט שלהם. ההתחלה היתה בתוך העיר, הגיוני. אחר כך יצאנו לכביש הראשי. נטע ואני חשבנו לתומינו שתוך כמה רגעים נרד לכביש עפר או כביש צדדי, אבל זה לא קרה. הרגשנו כמו ברולטה רוסית. אוטובוסים, משאיות וטנדרים חולפים על פנינו. אנחנו ברכב פתוח, המראות המרושלות שבצידיו והמוטות מקדימה לא מאפשרות לראות מה קורה מאחורי, מצדדי ומלפני. עודד, יפעת וגלי מקדימה, מרוצים, ואני לא מסוגלת לתקשר איתם. אחרי איזו רבע שעה עצבנית שנראתה כמו נצח, עודד עצר לשניה והסתובב אחורה לודא שגם נטע ואני מרוצות. בשניה שראה את הפרצופים שלנו, הוא הבין את גודל הטעות. עשינו אחורה פנה, חזרנו לסוכנות ואחרי ויכוחים קיבלנו חלק מכספינו חזרה. לא שזה שינה משהו. לקח לי כמה שעות להתאושש מהענין הזה, כולל הבטחה רשמית שלא גוררים אותי יותר לשטויות מהסוג הזה.

בערב, רגועים ונינוחים, אכלנו במסעדה ארגנטינאית הזויה בשם קילומבו. התפריט בצורת קוביות, העיצוב מופרע עם כל מיני חפצים תלויים מהתקרה. ביניהם אופניים, ערסלים, סירים ועוד כיד הדמיון הטובה. השף במראה שנות ה - 70' עם רעמת אפרו על הראש, אבל האוכל היה ממש ממש טעים!

ביום למחרת צעדנו הרבה. בבוקר יצאנו לטיול בהמלצת רבקה שפרטה ציוני דרך וסיפקה מפה פשטנית. המסלול התחיל כמעט ביציאה מהמלון, ואמור היה להסתיים בתצפית יפה. ההתחלה היתה קלילה ונעימה עם נוף מקסים. מהר מאוד העסק הפך לעלייה קשה, עדיין עם נוף מקסים כולל מפל מרוחק, ובהמשך עלייה קשה מאוד שהנוף כבר לא פיצה עליה. לא ברור מה קרה, אבל לא הצלחנו למצוא את ציון הדרך הראשון, בית קטן שהיינו אמורים להגיע אליו אחרי כחצי שעה הליכה. עלינו ועלינו ועלינו. יותר משעה ושום דבר לא קרה. האדם היחיד שפגשנו בדרך היה חקלאי זקן שניסינו לשאול אותו לגבי הבית והתצפית, אבל לא הצלחנו להבין את תשובתו. החלטנו לוותר ולרדת חזרה. החקלאי החביב בעקבותינו, קטף לנו קלמנטינות טעימות והראה לנו עץ קפה. הפירות אדומים ובפנים מתחבאים פולים לבנים.

חזרנו למלון, ניסינו יחד עם רבקה להבין איפה טעינו, ולא הצלחנו. לא נורא, עשינו ספורט ובסך הכל נהנינו. אחרי מנוחה קצרה במלון וארוחת צהריים קלה בעיר התחיל גשם, אבל לא הפריע לתכניותינו. נסענו לגן חיות בכניסה לבניוס. בדרך עברנו בגשר מעל מראה יפהפה של הנהר מתחפר בסלע. אהבנו מאוד.

בגן החיות היה מעניין, הרבה חיות שלא הכרנו, קצת טעימה מהגלפגוס עם צבי ענק ומהאמזונס עם קופים מסוגי שונים. עם קוף אחד גלי ועודד שחקו, וקוף מסוג עכביש שעשע אותנו בריקודים הזויים.

לא נעים אבל חלק מהמוצגים המעניינים היו המבקרים האחרים... יום לפני סוף השנה, כולם בחופש. המוני משפחות רב דוריות עם סבתות בלי שיניים, אמהות בתלבושות מסורתיות וילדים סקרנים שעבורם גם אנחנו היינו כנראה מוצג מעניין. ליד גן החיות התוודאנו מקרוב לתופעת הטנדרים עמוסי המטיילים. היו רבים, חלקם חלפו כל כך במהירות שלא הספקנו לצלם. בחלקם פרשו מזרונים מאחורה ובאחרים סתם ישבו עשרות אנשים מרוצים ושמחים, מתעלמים לחלוטין מהאפשרות של תאונה עתידית. אנחנו מאחלים לכולם רק בריאות.

משם חזרנו לאיזור של המרחצאות מאתמול, כדי להביט מקרוב במפל היפה הסמוך להם ובמקדש שקשור למים המגיעים מהר הגעש (לא סתם המקום נקרא בניוס של המים הקדושים). כל זה היה נחמד ויפה, אבל התגמד לחלוטין לעומת ההפתעה האנתרופולגית המהממת שהיתה שם ויום קודם לא שמנו לב אליה או שלא היתה פעילה. המים מהמפל נשפכים לתוך שתי שורות של כיורי בטון מחוברים זה לזה באמצעות תעלה. עשרות נשים, גבר אחד והרבה טף התקבצו סביב הכיורים ועסקו במלאכת הקודש האמיתית - כביסה! הנשים קירצפו במרץ ערימות של בגדים בעזרת סבון מוצק בכיור רטוב, חבטו את הבגדים בכיור יבש צמוד ותוך כדי קשקשו, ציחקקו וריכלו. הילדים התרוצצו ברגליים יחפות בין הכיורים והתעלות וכל העסק נראה כמו בילוי מקובל ומהנה של תושבי העיר לשעות אחר הצהריים. אני הייתי מהופנטת (סוג של חולשה לענייני כביסה...), יתר המשפחה קצת פחות. צילמנו וצילמנו עד שכבר לא היה נעים וזכינו לפרצופים זועמים מהחבורה הכובסת. קיוינו שהעובדת מהמלון, שלקחה חסות על ערימות הכביסה המסריחות שלנו, השתמשה באמצעים קצת יותר מקובלים והמשכנו הלאה.

את הבילוי בדרך המפלים שמרנו ליום האחרון של הביקור בבניוס וליום האחרון של השנה, 31/12/2011. הרבה אנשים נוסעים בדרך הזו באופניים או, רחמנא ליצלן, בבאגי. אנחנו היינו סולידיים ונסענו באוטו השכור. היה מקסים!! הכביש מתפתל על פי התוואי של נהר הפסטאזה אשר מתחפר בעמק למטה וכל כמה עשרות מטרים מצטרף אליו מפל מבין ההרים. מדי פעם הכביש נבלע בתוך ההר במנהרה שבסופה יוצאים חזרה אל הנוף הירוק והמקסים וכל כמה מאות מטרים יש אומגה או טרביטה להעברת התיירים מצד אחד של העמק לצד השני. אל המפלים אפשר להגיע ברגל, או לעשות תצפית מרחוק. המפל המפורסם והגדול ביותר נקרא Paílón del Diablo, קדירת השטן. מגיעים אליו מהכביש בשביל מסודר ונעים, מוקף צמחיה טרופית מרהיבה.  בכניסה לשביל אטרקציה לתיירים - תצלום עם נחש וכובע נוצות מטופש תמורת סכום סמלי. 

בסוף השביל מסעדה יפה, גשר עץ מעל הנחל ותצפיות בגבהים שונים אל המפל המקסים שנשפך בשצף קצף לתוך בריכה מבעבעת שבאמת מזכירה קדירת שיקויים של מכשפה או שטן.

אל שתי נקודות תצפיות גבוהות וממש קרובות אל המפל מגיעים בזחילה וחוזרים רטובים לגמרי. כיף אמיתי שאני ויתרתי עליו כדי לא לשחזר את כאב הגב. צילמתי מרחוק את משפחתי המתוקה, ומקרוב את הנשים האקוודוריות היפות עם התלבושות המרהיבות שגם הן כמוני ויתרו על הזחילה.

חזרנו באותה הדרך, ובישובון קטן סמוך נהנינו מארוחת צהריים נהדרת. פורל טרי טרי, ישר מהנחל או סטיק טוב, שניהם על גחלים ומלווים באורז, צ'יפס, סלט ירקות ובננות מטוגנות. כל זה בשמונה דולר לכל המשפחה! המחירים פה לא מפסיקים להפתיע אותנו.

משם המשכנו הלאה למפל נוסף, מפל משאי. ירידה תלולה, בחזרה עליה קשה, ובאמצע מפל נחמד אבל מחוויר לעומת קדירת השטן. לא נורא, הוצאנו קלוריות. משם התחלנו לחזור חזרה אל המלון, ובדרך סימנים ראשונים לשמחה ולצהלה של מסיבות סוף השנה.

באקוודור מספר מנהגים לציון סוף השנה. בניית או קניית בובות ענק מעיסת נייר, אותן קושרים על האוטו מקדימה או מציבים ברחוב ובדיוק בשתים עשרה בלילה, במקום להתנשק, שורפים את הבובות כסימן לסיום השנה שחלפה. מנהג נוסף הוא תחפושות, ממש חג פורים. בחורים מתחפשים לנשים, בחורות עם תחפושות בסגנון הלואין והילדים הקטנים בשלל תחפושות מכל הסוגים והמינים. המחופשים למיניהם חוסמים כבישים לתנועת מכוניות בעזרת חבלים, ומאפשרים לנהגים לסוע רק אחרי שנותנים להם מטבעות. מחופשים וחבלים ראשונים שנתקלנו בהם היו באיזור המפלים. בחבל הראשון השתעשענו, שילמנו, היינו מרוצים. גם בשני. אחד הבחורים שהתחפש לבחורה הדביק לעודד נשיקה עמוסת אודם מרוב שמחה על המטבע שקיבל. בחבל השלישי זה כבר התחיל להטריד, וגם מלאי המטבעות שהיה לנו התחיל להגמר... 

הורדנו את הבנות במלון שינוחו קצת, אבל קודם כמה רגעים של אדרנלין באחת מהאומגות הרבות שבדרך. עודד ויתר הפעם ואילו אני עברתי ראשונה. לא באומגה, חס וחלילה, אלא בטרביטה עמוסה באקוודורים נרגשים, כולל אחד מקומי שכנראה גר באחד הבתים הבודדים שבצד השני של העמק. הוא העביר בטרביטה בלון גז, העמיס אותו על חמור שחיכה לו בתחנה השניה ומשם הביתה.

הבנות הגיעו, אחת אחרי השניה, ברחיפה בסגנון הקרוי סופרמן לקול תרועות הקהל שכלל אותי ואת והאקוודורים מהטרביטה. גלי האפרוחית קלה מדי, נתקעה באמצע הדרך כולה מאושרת וילדון קטן מהצוות של האומגה, שנראה בערך בגילה, יצא לחלץ אותה. בשלב הזה הקהל ממש יצא מגידרו, חוץ ממני. אני הייתי על סף עילפון.

את הדרך חזרה אל עודד עשינו ארבעתנו בטרביטה, כשמתחתינו מראות מקסימים של קשת שנוצרה באחד המפלים.

המשכנו רק עודד ואני לבניוס, להתרשם מהמחופשים למיניהם שהסתובבו ברחובות והציקו לתיירים ומאוסף הבובות שהונחו בכל פינת רחוב, חלקן ממש סוג של הצגה עם מסר אבל לא תמיד הבנו. מטרה חשובה לא פחות היתה לפרוט שטרות למטבעות.

בערב חזרנו כולנו לעיר, רחוצים ומרוצים, לבילוי סוף השנה שהתחיל במסעדה שוויצרית מצוינת אליה הזמנו מקום מבעוד מועד, וטוב שכך. היא היתה מלאה. האוכל היה מצוין. על בטן מלאה הסתובבנו בעיר. היה שמח!!! חוץ מהתחפושות והבובות, היו גם המון במות מאולתרות עם הופעות וריקודים. באחת מהן  השיר החופר הזה, שאי אפשר לעבור יום בברזיל וכנראה שבכל דרום אמריקה בלי לשמוע אותו, והבנו שהוא לא פסח גם על ארץ הקודש (תרגום לעברית ימסר לפונים בכתב). פה בגרסת בחורי בניוס חסרי חוש קצב מחופשים לבנות.

העייפות הכריעה אותנו ולא חיכינו לטכס השריפה. לקראת עשר וחצי חזרנו למלון. למחרת בארוחת בוקר, שכללה פינוקי פנקייקים בנוסף למצאי הרגיל, נציגי המשפחה הגרמנית סיפרו שהם נשארו לראות את בניוס עולה באש ושזה היה מרהיב.

לאחר מכן נפרדנו לשלום מהמלון המתוק, מג'ון, דאג, רבקה ואורחיהם ויצאנו לדרך אל היעד הבא, אוטבלו.

תמונות נוספות מבניוס המדליקה פה, כולל כמה תמונות קשות לעיכול של חזירים ושרקנים על הגריל.

אקוודור - חלק ג - המסלול המעגלי קילוטואה

המסלול המעגלי קילוטואה קרוי על שם אחד הכפרים שבו ועל שמה של לגונה מרהיבה, והוא המקום עם הנופים היפים ביותר שהיינו בו בטיול, והעני ביותר מבחינה אנושית. הגענו אל תחילתו, כפר בשם Llaso, אחרי שעזבנו את מינדו, התברברנו בפאתי קיטו (לא היה לנו GPS) ואיכשהו, אחרי ששאלנו בערך עשרה נהגים אקוודוריים וכל אחד הפנה אותנו לכיוון אחר, הצלחנו בסופו של דבר לעלות על הכביש הנכון שמקיף את כל קיטו מצפון לדרום. זה לא נגמר... עיר ארוכה ארוכה וצרה. עצרנו באמצע לתצפית.

כשקיטו נגמרה התחברנו אל הפנאמריקנה, כביש שחוצה כמעט את כל מדינות מרכז ודרום אמריקה, ואקוודור ביניהן, ואמור להיות אוטוסטרדה. הכביש התחיל קרוב לדרום קיטו עם ארבעה מסלולים לכל כיוון והרגשנו  לכמה רגעים של אשליה מתוקה כאילו אנחנו בארצות הברית או בגרמניה. מהר מאוד האשליה התנפצה והמסלולים התכווצו. לשלושה, לשניים, לאחד. פה ושם עבודות בכביש, וגם המסלול היחיד לא עביר. נסענו בעקבות חיצים מפוקפקים במעקפים לא ברורים. גם את הכפר Llaso הצלחנו לפספס והיינו צריכים לעשות סיבוב פרסה בכביש המהיר. הסתדרנו.

עם הירידה מהפנאמריקנה למסלול הקילוטואה המתפתל בין כפרים, חלקו אספלט וחלקו דרך עפר, חזרנו אחורה בזמן ונכנסנו לעולם אחר, רגוע ואיטי. תוואי הכביש וערפילי אחר הצהריים  (גם פה סוג של יער עננים) לא איפשרו מהירות נסיעה גבוהה מעשרים - שלושים קמ"ש. הכפרים השלווים שבדרך, חלקם משהו כמו עשרה בתים מטים ליפול, מעוררי חמלה בחזותם הענייה, והורסים את הנוף היפה של ההרים.

בין הכפרים מפוזרים כמעט לכל אורך הדרך עוד ספק בתים ספק חוות, עם כלבים טריטוריאליים מתאבדים, חזירים, תרנגולות, אלפקות ופרות בחצר. לא ממש הצלחנו להבין מי ולמה החליט שאוסף של  עשרה בתים זה כפר ונתן למקום שם, ולבתים המפוזרים לא. חוץ ממבנים מכוערים, ראינו לאורך הדרך המוני ילדים חמודים ומקסימים, בלויי סחבות, מנופפים לנו לשלום ומחייכים. נראה שמכונית חולפת היא ממש אירוע עבורם.

הנשים באיזור כל הזמן בתנועה. הולכות ברגל מכפר לכפר ומגבעה לגבעה. כולן בתלבושת מסורתית אחידה שכוללת חצאית, בדרך כלל שחורה, עד מעל הברך. לפעמים כרוכה מעל החצאית שמיכת צמר. גרביים, לרוב  בצבע לבן, עד קצת מתחת לברך. נעלי סירה, לפעמים עם עקב. הנעל הכי לא נוחה שאפשר לחשוב עליה להליכה, והן מקפצות ומדלגות כתיישים בשבילים ההרריים. על ראשן כובע פנמה. האלגנטיות שביניהן מוסיפות לכובע נוצת טווס לקישוט. וכמעט תמיד קשור להן משהו על הגב, לפעמים גם על הראש. והן יפהפיות! תווי פנים אינדיאניים, שיער שחור מבריק, עור שחום, עיניים בורקות. מקסימות. גברים לא ראינו הרבה.

הנוף מהסרטים, קשה לתאר במילים, משתנה עם כל עיקול של הכביש. נראה כאילו מישהו לקח נייר, קימט אותו ועזב,  הוסיף קצת כתמי צבע ירוק ומה שיצא יצא.

נוצרו צורות הרריות מקסימות במגוון גבהים. בתוך ההרים משובצות חלקות חקלאיות מעובדות ופה ושם נחלים מתחפרים בדוגמת נוף שהזכירה לנו קצת את החווארים, אבל בגוונים יותר ירוקים.

עודד ואני לא הפסקנו להתפעל. הבנות פחות. הן היו קצת חסרות סבלנות לנסיעות האיטיות, אבל פיתחו  סצנות הווי ובידור להעברת הזמן בספסל האחורי שכללו חידונים וציטוטים מסרטי הארי פוטר ומהסדרות אבודים, פרינג', רמזור, המירוץ למיליון ועוד.

אל הלגונה, שנוצרה בתוך לוע של הר געש, הגענו בבוקרו של היום השני שלנו באיזור. המראה עוצר נשימה. לגונה גדולה בצבע כחול מדהים, מוקפת במדרונות הרריים וברקע הרים גבוהים וירוקים.  היה שם קר... התעטפנו כולנו במעילי פליז, כובעי צמר וכפפות.
 
עודד והבנות ירדו ברגל אל הלגונה, לוקח בערך 3/4 שעה של ירידה תלולה, וחזרו מאושרים ברכיבה על גבי חמורים. עודד אמר שגם לחמורים היה קשה לטפס. 

בדרך הלוך וחזור הם ראו, כמובן, את המקומיות המדלגות כאיילה בנעלי הסירה, עושות צחוק מהתיירים הפלגמטים עם נעלי הטיול המסורבלות. אני סבלתי באותו יום מכאב גב מציק (חייב להיות משהו בכל טיול...), והעדפתי לחכות בתצפית המרהיבה למעלה. מדי פעם עשיתי גיחות לשוק מזכרות קטן, ולהתחלה של מסלול הליכה בן כ - 10 ק"מ, שאמור להיות יפהפה ומוביל עד לאכסניה בה ישנו.

יש מעט מאוד אפשרויות לינה למטיילים באיזור. בחרנו באכסניה הזויה, בשם Cloud Forest, בכפרון שנקרא Chugchilan. מבנה בן שלוש קומות, בנויות בצורת האות ח' ומחוברות זו לזו באוסף מקרי של סולמות, מדרגות ומבוכים. העלאת המזוודות לחדר שקיבלנו בקומה השלישית היתה מבצע הנדסי סבוך שעודד עמד בו בגבורה. תמורת 75$ ללילה קיבלנו כולנו בנוסף לחדר הקטן אך מספק, גם ארוחת בוקר פשוטה וגם ארוחת ערב טעימה יחסית, בחדר האוכל (שההגעה אליו היתה מבצע מאתגר לזיכרון), בו ישבנו סביב שולחנות עץ ארוכים בחברת אורחים נוספים מהאכסניה. בליל השפות שנשמע בחדר האוכל הוסיף לאווירה ההזויה אך המרתקת של המקום.

פגשנו שם גם שלושה מוצ'ילרים ישראלים, שקלטו אותנו מיד כשיצאנו מהאוטו בחצר של האכסניה. החלפנו כרטיסי ביקור וחוויות מטיולים וחיים ביבשת, ובזכותם התוודאנו לאופציות השלמת אוכל סביב האכסניה. בשבילם המחיר של האוכל באכסניה היה גבוה. הם שלמו רק על לינה, ומצאו בכפרון שתי בחורות שתמורת דולר הכינו להן ארוחות צהריים וערב מלאות, כולל עוף, דגים ותירס. גלי, הרעבה התמידית, שמחה לבדוק את הסחורה ודיווחה על הנאה מרובה.

הפתעה מרגשת חיכתה לנו ביום השני אחר הצהריים. היתה באכסניה חבורה של בני נוער, שבמבט ראשון חשבנו שהם במסגרת טיול של תנועת נוער. בבוקר היום השני ראינו אותם מאופרים כליצנים, ותהינו מה הקטע. בשעות אחר הצהריים, כאשר חזרנו מהלגונה, הבנו. בחצר האכסניה התאספו עשרות ילדים מקסימים ומתוקים, כולם עם מגפיים, מהכפרים בסביבה. בני הנוער הנפלאים מהאכסניה הפעילו אותם במשך יותר משעתיים, בחן רב ובכשרון ענק. שירים, ריקודים, משחקים ותחרויות. הסתכלנו עליהם מהופנטים ממרומי המרפסת בקומה השלישית. חוזה, המנהל של האכסניה, איש נפלא עם לב רחב, סיפר לנו אחר כך שכל שנה הוא מארגן אירועים דומים לכבוד חג המולד לילדי הסביבה העניים המרודים, שזהו להם האירוע התרבותי היחיד בשנה. הילדים שיתפו פעולה בעיניים נוצצות ונרגשות. למדנו יחד איתם שירי ילדים בספרדית, שליוו אותנו בהמשך הטיול. כל פעם נזכרנו בשיר אחר מהרפרטואר. הנה שניים מהם.

והכי התלהבנו מהילדה הפשוט מדהימה הזו  שרואים בסרטון הקודם ופה במרכז התמונה.

היא נראתה לנו בת שבע או אולי שמונה, יפהפיה. סחבה במשך כל ההופעה על גבה את אחותה בת השנה, מה שלא הפריע לה להשתתף במרץ בכל הפעילויות, לקפץ ולרקוד. מדי פעם היא הורידה את התינוקת לרצפה, הביאה לה פרח, הביאה לה אוכל, ניסתה לדרבן אותה להשתתף גם בפעילויות. ואחר כך בהינף יד הניחה אותה חזרה על גבה וקשרה עם סמרטוט.

נזכרנו כמה זמן היינו צריכים להסתכל בסרטון וידאו עם ההסברים על המנשא בד הנפלא שקנינו כשגלי נולדה, ואיך היינו גאים בעצמנו כשהצלחנו לקשור אותו... הראינו לבנות איך נראית דאגה ועזרה אמיתית לאחות הצעירה. משהו מהמסר אולי נקלט... 

למחרת בבוקר עזבנו את הנופים המופלאים, בדרכינו חזרה לציווילזציה היחסית של כביש הפנאמריקנה, מהצד השני של המסלול המעגלי. בדרך עברנו ליד בית ספר מקומי שבכניסתו אסיפת אינדיאנים זועמים. 

בהמשך עצרנו בכפר בשם טיגואה, עליו קראנו בלונלי פלנט שחיים בו ציירים ידועים, שאחד מהם יצר סגנון ציור שמקובל היום בכל אקוודור. ציפינו למשהו גדול, בפועל מצאנו עשרה בתים רעועים, שבשלושה מהם יש גלריות. ברגע הראשון נראה קצת מאכזב, אבל כשנכנסנו לגלריות, ובעיקר לגדולה מבין השלוש, האכזבה נשכחה. הן היו מסודרות בטוב טעם, עם תמונות מופלאות ויפהפיות. נהנינו מאוד מאוד, וגם קנינו קצת יצירות.

בהמשך, כבר כמעט בכביש הראשי, הגענו לכפר גדול באופן מפתיע, כמעט עיר. שמו פוחילי, עם מרכז היסטורי קטן, חמוד ואסתטי, אבל אין הרבה מה לעשות בו. בשולי הישוב אכלנו ארוחת צהריים משביעה בשישה דולר לכל המשפחה, ומשם לפנאמריקנה בדרך ליעד הבא, בניוס. המעקפים והשיפוצים בכביש משכו אותנו  לדרך עירונית, בישוב שאנחנו לא זוכרים את שמו, אבל קראנו לו עיר הגלידות. בכל החנויות לאורך הכביש, בלי יוצא מן הכלל, לאורך כמה מאות מטרים, מכרו רק גלידות. ובכולן אותן גלידות. מין קרטיבים בטעמים שונים, שנראו כאילו הם תוצרת בית והזכירו לנו בצורתם גמד על מקל שמקפיאים בפריזר. לכולם היו גם פחים בצורת ליצן בכניסה לחנות. התפעלנו מאוד מהיזמות והמקוריות האקוודורית, ובקצה הכביש הצליחו למצוא את החנות היחידה שמכרה גלידות נורמליות של נסטלה.

עוד תמונות מהמקום הבאמת מיוחד הזה, מסלול הקילוטואה, כאן.

אקוודור - חלק ב - מינדו ביער העננים

מינדו עיירונת מתוקה עם רחוב ראשי אחד ועוד קצת מסביב. ברחוב הראשי מסעדות, קצת בתי מלון ואכסניות והרבה סוכנויות לאירגון פעילויות לתיירים. קונספט שהזכיר לנו את בוניטו הזכורה לטוב מברזיל. מינדו נמצאת בלב יער עננים, מיקרואקלים שמתאפיין בבקרים בהירים, התעננות בצהריים וגשם כמעט בכל שאר שעות היממה. כל יום, כל עונה. כמות המשקעים השנתית אדירה, וכפי שאפשר לדמיין זה מייצר צמחיה ירוקה ונהדרת, שפע של מים בנחלים ומפלים ולתוספת המון ציפורים ופרפרים בשלל צבעים וצורות.

אל מינדו הגענו בנסיעה של כשעתיים מקיטו, בכביש מתפתל בין הרים ושפע צמחיה ירוקה וצפופה. אין כמעט ישובים בדרך, אבל משום מקום ובלי סיבה ברורה כל כמה עשרות מטרים צצים ילדים שיושבים בצידי הדרך. קראנו להם הילדים הזרוקים, והאמת שנתקלנו בתופעה גם בהמשך כמעט בכל כבישי אקוודור, למעט בכבישים הממש ראשיים.

ישנו שני לילות נעימים באכסניה בשם Birdwatcher's house, בנין עץ חמוד שהכניסה אליו עם נעליים אסורה, מתופעל על ידי משפחה אקוודורית עם שני בנים מתבגרים שאחד מהם יודע אנגלית סבירה. מההתכתבות באינטרנט חשבנו שבעל המקום הוא אדם בשם ויניסיו, צפר מנוסה דובר אנגלית שיארגן לנו סיורים בסביבה. כשהגענו התברר שהוא מכר את המקום למשפחה לפני כחודש. הם קצת פחות בעלי ניסיון אבל היו חביבים, נעימים וחדורי מוטיבציה לעזור. בעזרתם ובעזרת אחת מסוכנויות התיירות, העברנו יומיים מהנים מאוד במקום.

הפעילות הראשונה, בשעות אחר הצהריים ובגשם שוטף, היתה מסלול אומגות משובח בן 13 חבלים בגבהים ובאורכים שונים. עודד והבנות בילו שעה מלאת אדרנלין וחזרו שמחים, רטובים ומרוצים. אמרו שהיה יותר טוב מבצ'ילה (ובחמישית מחיר!!).  בתמונה הם לפני, עדיין יבשים.

אני ויתרתי על החוויה, לי הספיק בצ'ילה. בכמה דקות יבשות מתוך שעת ההמתנה, טיילתי בסביבה והתענגתי מהמראות של הצמחייה. משם המשכנו למפעלון / בית קפה נהדר, שנקרא Quetzal, על שם אחת הציפורים המפורסמות אך נדירות שיש באיזור. את הציפור לא יצא לנו לראות אבל מבית הקפה מאוד נהננו. רק מהריח של פולי הקפה המשובחים אפשר היה להשתגע, וביחד עם בראוניז עסיסיים וכוס קפה ענקית פשוט לא היה צריך יותר מזה כשבחוץ גשם ורטוב. הבנות הזמינו שוקו שהיה נראה מבטיח, אבל דוקא לא מצא חן בעיניהן.  בארוחת ערב התענגנו מדגים נהדרים, פורל טרי וטוב (בברזיל כמעט שאי אפשר להשיג, חסר לנו מאוד) וטילפיה באחת המסעדות היחידות שהיו פתוחות בערב חג המולד. כמעט כל תושבי העיירה הקטנטונת היו בכנסייה, ואנחנו הלכנו לישון מוקדם יחסית, לקראת מפגש בוקר שחיכה לנו עם זכרים של ציפורים מסוג Andean Cock of the Rock. 

הזכרים הללו נוהגים כל יום בשש בבוקר ולמשך כשעה לערוך טקס חיזור קולני ומרשים לטובת בנות המין היפה. לרוב לא הולך להם, אבל הם לא מתייאשים. סיור בוקר מוקדם בכדי לצפות בטקס נחשב לאחת הפעילויות המקובלות במינדו, והחלטנו להצטרף לחגיגה. חברינו מהאכסניה, לואיז דובר האנגלית הסבירה, יצר עבורינו קשר עם מדריכה שעובדת באחת השמורות בסביבה, שמורת Las Tangaras, בה יש כ - 18 פרטים של הציפור המדוברת. המדריכה שמחה לבלות את  בוקר חג המולד בחברתנו תמורת סכום סימלי. היא אמרה ללואיז שנפגוש אותה בשעה 04:30 בכניסה לאכסניה, שנביא פנסים, שהנסיעה אל השמורה וההליכה עד לנקודת התצפית נמשכות כשעה וחצי  ושנתכונן להליכה לא קלה. לואיז הנהן בראשו ומסר לנו רק את תחילת המשפט, לגבי השעה. עודד ואני הסתכלנו אחד על השני ובלי להתבלבל אמרנו שנפגוש אותה ב - 05:00, וכך היה. Big mistake. עד שכולנו התגרדנו מהמיטות היה קצת אחרי 05:00, נכנסנו לאוטו והמדריכה שאלה אם הבאנו פנסים. ברור שלא. לא אמרו לנו. אנחנו עושים רק מה שאומרים לנו. עודד עלה לחדר להביא. אסור עם נעליים... להוריד נעלי טיול, לחפש את כל הפנסים, לנעול חזרה את הנעליים. נשרפה עוד רבע שעה. הגענו לתחילת מסלול ההליכה בערך בשעה 05:30 וחושך מצרים. דהרנו עם הפנסים אחרי המדריכה, בירידות בוציות וחלקלקות. גלי היתה מאוד מרוצה מההליכה עם הפנסים עד שבשעה 06:00 השמש עלתה והאטרקציה הסתיימה. בערך בשלב הזה הגענו לסוף הירידה והתחילה עלייה מטורפת וקשה, שלדברי המדריכה אמורה להמשך כעשרים דקות. גלי בשלב הזה כבר היתה נטולת כוחות ומוטיבציה. המדריכה אמרה שנתקדם כולנו הלאה לנקודת התצפית, והיא תגיע עם גלי. עודד ונטע עלו ראשונים, והצליחו לפספס את השילוט שמכוון לתצפית. יפעת ואני קצת אחריהם, תוך כדי העלייה שמענו צעקות רמות מעל הראש. הזכרים שלכבודם התכנסנו התעופפו ממש מעלינו, בין העצים, אבל הצלחנו רק לשמוע אותם ולא לראות. כשהגענו לנקודת התצפית ולא מצאנו בה את עודד ונטע, התעסקנו קודם כל כמה דקות בלקרוא להם שיבואו למקום הנכון. בסופו של דבר, כמעט בשעה שבע, היינו כולנו בנקודת התצפית. נשארו בסביבה אולי עוד שניים או שלושה זכרים. שמענו אותם, ראינו כתמים אדומים מתעופפים מפה לשם, אבל זה ממש לא היה מה שציפינו לראות. על לצלם בכלל לא היה מה לדבר, אז הנה תמונה מהאינטרנט.

בפעם הבאה אנחנו מבטיחים לקום מוקדם יותר ולהקשיב בקול המדריכה.

מותשים ורעבים, ומאוד גאים בבנות שהלכו את כל הדרך בשעה כה מוקדמת, התישבנו לאכול את ארוחת הבוקר שאמא של לואיז הכינה לנו וארזה יפה בשקיות כבדות שהיקשו עלינו את ההליכה, ועכשיו צריך לחזור את כל הדרך חזרה. בהלוך לקח לנו קצת יותר משעה של ריצה מטורפת, בחזור הזדחלנו שלוש שעות. והיה יפהפה!!!! לא מיהרנו לשום מקום ויכלנו להנות משבילי השמורה המקסימה הזו. צמחיה מדהימה. שרכים ענקיים, פילדנדרונים אימתניים, פרחים מקסימים, פטריות בשלל מרקמים והמון ציפורים ופרפרים.

כל כמה דקות המדריכה עצרה, כיוונה טלסקופ מרשים לצמרת של איזשהו עץ אי שם במרחקים ואמרה לנו להסתכל. שלל ציפורים נגלו לעינינו מעינית הטלסקופ, ואין לנו מושג איך היא הצליחה לאתר אותם. טוקאנים, ינשופים ועוד כל מיני שאנחנו לא זוכרים את שמם אבל היה מקסים לראות אותם כמעט בגודל טבעי דרך העדשה. באמצע הדרך עצרנו בבית של שומרי השמורה, זוג צעיר שנראה כאילו התעורר ברגע זה משינה עמוקה. איחלנו להם חג מולד שמח, ולקח להם כמה דקות להיזכר שאכן היום הוא חג המולד. הירידה הבוצית והחשוכה של ההלוך הפכה מן הסתם לעלייה בדרך חזרה. לא האמנו שעשינו את הדרך הזו בחושך, בריצה, בלי אף נפגעים. תחושת הגאווה בבנותינו התגברה והפכה להתרוממות רוח.

אחרי החוויה המתישה אך מאוד מספקת הרגשנו כולנו צורך בפינוק והרגעות. ארוחת בוקר בבית הקפה Quetzal היתה בדיוק מה שהיינו צריכים. קפה חזק וטוב לעודד ולי. מי שמכיר את עודד ידע להעריך את תיפקודו במסע  המתואר אחרי השכמה מוקדמת ובלי קפה של בוקר. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה הוא לא שתה קפה תוך חמש דקות מפתיחת העיניים... הבנות קיבלו ערימת פנקייקים עם שלל סירופים ופירות, כשהשיא - פרוסות של בננה אדומה!

 

חלומה של נטע התגשם. היא חיכתה לבננה אדומה מהרגע שנחתנו באקוודור והיתה ברקיע השביעי, אבל אמרה שזה לא מספיק. היא רוצה לקנות בננה אדומה, לקלף ולאכול. ביקשנו, ולא הבינו מה אנחנו רוצים. לפנינו עוד שבועיים וחצי לנסות להגשים את החלום. יצאנו משם שמחים ומרוצים, עם שקית פולי קפה בתיק, להביא את הטעם הטוב לברזיל. אין מה להשוות בין הקפה באקוודור לזה שאנחנו מצליחים למצוא בפורטו אלגרה.

אחרי מקלחות ורביצה בערסלים שבאכסניה, ואחרי שנהננו מאוכל רחוב טעים וזול להחריד (עוף בגריל, תירס משובח עם גרגרים צהבהבים ענקיים) נסענו, שוב בגשם, לפעילות נוספת שיש למינדו להציע. טרביטה. זו מעין קרונית קטנה שנוסעת על כבל באורך כחצי ק"מ ומעבירה את התיירים במשך מספר דקות מעל עמק רחב ידיים בו מתפתל נהר יפה. בקצה השני מסלולי טיול למפלים. גלי ואבא בחרו במסלול הקצר ביותר, שמוביל למפל אחד שבתחתיתו בריכה ועסקו במשך כשעה מהנה בזריקת אבנים ועלים אל המים. באותו זמן נטע, יפעת ואני טיילנו במסלול ארוך יותר שמוביל אל סדרת מפלים בגבהים שונים, שביניהם גשרי עץ ושבילים. היה יופי.

ארוחת ערב מוצלחת אכלנו במסעדה של מלון יפה ברחוב הראשי, ולמחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר דשנה וטעימה, מוגשת בכלים יפים, מחברינו באכסניה. אחריה נסענו לחוות פרפרים וסחלבים, אחת מתוך כמה שיש במינדו.  הסחלבים חלקם לא פרחו, אלו שכן היו מאוד יפים. מהפרפרים נהננו מאוד, בעיקר מפרפר מסוג שנקרא "פרפר ינשוף", שיש על כנפיו עיגולים שמזכירים עיניים של ינשוף. עשרות פרפרים כאלו עופפו או נחו במתחם, וחלקם עמדו על צלחות ובהן בננות חתוכות (לא אדומות) ובעזרת צינורית שתייה שאבו לאט לאט וביסודיות את הנוזלים שבבננה.

.

עוד תמונות של מינדו והסביבה.

אקוודור - חלק א - קיטו

חזרנו ביום שבת בבוקר מחופשה משפחתית מהנה ומאתגרת בת שלושה שבועות בין נופים מופלאים ואנשים מקסימים באקוודור, המדינה כמעט הכי קטנה בדרום אמריקה. בחרנו בה משיקולים שונים כמו מזג אוויר, עלויות, גיוון נופי וגם בגלל שהיא קטנה. אחרי המסע עמוס הטיסות בשנה שעברה במרחבים האינסופיים של ארגנטינה וצ'ילה, העדפנו הפעם לצמצם את התלות בטיסות, ולעבור ממקום למקום באוטו שכור. 

אקוודור מקסימה, הנופים מופלאים, הצמחייה מרהיבה, מרבית הכבישים הפתיעו לטובה, התרשמנו מהמראה האינדיאני ומהתלבושות המסורתיות של האנשים ובמיוחד הילדים המתוקים, האוכל היה נהדר (וזול!!!), התענגנו על פירות מופלאים שאפילו הברזילאיים מחווירים לעומתם. ראינו מראות שאנחנו לא מורגלים אליהם - חזירים ושרקנים על הגריל בכל פינה (לא טעמנו...!), נשים שסוחבות במשך כל שעות היום משהו על גבן.  בדרך כלל תינוק. אבל גם ראינו  נשים שעל גבן ערימות של קניות מהשוק, לפעמים חיות. חזינו בטנדרים עמוסים לעייפה בנוסעים צוהלים ושמחים.  אבל המראות שאהבנו הכי פחות הם של הבתים שמרביתם בעלי חזות אומללה אשר מעידה על העוני של תושבי המדינה הזו.  למרות זאת אקוודור מצליחה להיות מסבירת פנים לתיירים.

את מרבית הזמן בילינו במקומות שונים ברכס הרי האנדים שחוצה את אקוודור לאורכה. הימים האחרונים הוקדשו לאוריינטה, החלק האקוודורי של האמזונס. על איי הגלפגוס המופלאים וויתרנו לצערינו, בעיקר משיקולים כלכליים.

אבל קודם כל עיר הבירה, קיטו, אליה הגענו בשתי טיסות של חברת התעופה הפרואנית טאקה. טיסה ראשונה מפורטו אלגרה ללימה, חולפים בדרך מעל מראות נפלאים של הרי האנדים. בנמל התעופה של לימה הסתובבנו כשעתיים בחנות מזכרות צבעונית ויפה, עם מדפים עמוסים לעייפה בשוקולד מופלא וקפה. ברקע צלילים מקפיצים של מוזיקה מקומית. עושה חשק להשאר בפרו, שמשיקולי מזג אוויר נפסלה מראש בצער רב כיעד לטיול. מלימה לקיטו טיסה קצרה בת כשעתיים. הופתענו לטובה ממערכת בידור שהעבירה לכולנו את הזמן בנעימים ונחתנו בשדה התעופה הקטן של קיטו בשעות הצהריים. 

חצי היום הראשון עבר בנסיונות להתרגל לגובה של המקום הזה. הקשוחים שבחבורה - עודד, נטע ויפעת  כמעט שלא הושפעו. גלי האומללה עברה את העניין בתחושות קשות מלוות בהקאות חוזרות ונישנות, חולשה תהומית והרגשה כללית גרועה. אני כנ"ל, למעט ההקאות. השעות הלא ממש נעימות האלו עברו בנסיעה מנומנמת במונית להוסטל שהזמנו בשכונת מריסקל החמודה שנחשבת לאיזור המועדף על התיירים הזרים, בהמשך רביצה ממושכת על ספות נוחות בבית קפה תוך שתיית קפה ותה, מנוחה בהוסטל וקצת שיטוט של חלקינו ברחובות. גלי ואני נפלנו שדודות למיטה עוד לפני ארוחת הערב. הקשוחים יצאו לאכול במסעדה ולמחרת בבוקר קמנו כולנו מאוששים, שמחים ומרוצים למרות רעשים שונים ומשונים שנשמעו במהלך הלילה ברחבי ההוסטל. כל רגע מישהו פתח שם דלת או ירד במדרגות העץ. היה שמח.

למחרת בבוקר החלטנו להתגרות בגורל ולבדוק איך נרגיש עוד יותר בגובה, עם פחות חמצן. למה להסתפק בכ- 3000 מטר? מה רע ב - 4100 מטר? עלינו על רכבל שבמשך 20 דקות טילטל אותנו במעלה הר הגעש פישינשה, מול מראות של העיר קיטו שמתפרשת בעמק והרי געש נוספים שסביבה. מאוד יפה!!

בתחנת הרכבל צמחייה נמוכה ומרחבים ירוקים אדירים. שונה מאוד מהעיר הסואנת שמתחת.  ניסינו לטייל קצת ולעלות ברגל. גלי נשברה אחרי עשרה צעדים וביחד זחלנו חזרה לתחנת הרכבל, בה נמצאו לשמחתינו ספות רביצה נוחות, דומות לאילו של בית הקפה מיום קודם. התיישבנו עליהן ולא זזנו עד שהקשוחים חזרו. הם נראו יותר טוב מאיתנו, אבל אמרו שגם הם לא הצליחו להתקדם יותר מדי. בזמן שחיכינו להם הזמנתי תה, והציעו לי תה קוקה. לא תודה... הסתפקתי בתה מנטה, שהשיב קצת את נפשי. את של גלי החיוורת קצת פחות, והיא כל הזמן מלמלה שהיא רוצה לרדת מהמקום הזה ולא לחזור אליו לעולם. באמצע הירידה ברכבל חזרה לקיטו, ואחרי שנשנשו סופגניות טעימות שמחולקות לכל היורדים, שתינו כבר הרגשנו הרבה יותר טוב והצבע חזר לפנים. בסוף הירידה כאילו כלום לא קרה. אפשר להמשיך בתכניות. נסענו במונית חסרת מזגן לעיר העתיקה, כשהיעד הראשון הוא הכיכר הגדולה, Plaza grande. כשהיא נראתה באופק, נמלטנו כל עוד נפשינו מהמונית הלוהטת. ברחובות בדרך אל  הכיכר עברנו בין שלל דוכני פירות. קנינו דבדבנים מצויינים והתוודאנו לראשונה לפרי מקומי שנקרא עגבנית עץ ולמאכל רחוב שנראה כמו גלידה אבל בטעמו ובמרקמו מזכיר יותר קצף גילוח. את שניהם לא אהבנו. הכיכר הגדולה מאוד מרשימה, באמצעה עצי דקל גבוהים וספסלים פזורים ומסביבה מבנים מרשימים ומתוחזקים היטב, שחלקם משמשים כמבני ממשל. נחנו בכיכר, מחפשים אחרי צל. למרות שיש פה עצים, בשתים עשרה בצהריים קרוב לקו המשווה קשה למצוא צל. בהמשך שוטטנו בסמטאות הצרות והנעימות של העיר העתיקה, מנסים להתרגל לנוף האנושי המאוד שונה עבורינו.  פרצופים אינדיאנים, נשים הסוחבות על גבן משאות שונים לא ברור מאיפה לאיפה ומאיזו סיבה, ילדים בלויי סחבות מציעים לעוברים ושבים לצחצח להם את הנעליים תמורת פרוטות. כלבים בתלבושת אדומה לכבוד חג המולד, פסחים וחגרים למיניהם מקבצים נדבות והמראה התמוה ביותר היה של בחורה בכסא גלגלים ללא ידיים ורגליים, סורגת צעיפים בעזרת הפה ומתקן בנוי ממסמרים שהותקן על ידית הכסא. אותה לא היה לנו נעים לצלם. הגענו לכיכר גדולה נוספת ובה תצוגה פתוחה של תמונות של טיפוסים אקוודוריים, השתלב לא רע עם האנשים האמיתיים שהסתובבו בכיכר.

הכיכר קרויה על שם כנסיה גדולה בשם סאו פרנסיסקו שנמצאת בה. הכנסיה מאוד יפה מבפנים. פיתוחי זהב מכל הכיוונים, במפתיע לא מאוד קיטשי. בניגוד אכזרי, על מדרגות הכנסייה הצטופפו המוני מוכי גורל וחיכו בתור למנות אוכל חם שחולקו שם בחינם.  באחת מפינות הכיכר נחנו בבית קפה, האמת שלא היה כל כך נעים כשמסביב כל המסכנים, אבל לא הצלחנו למצוא מקום ראוי אחר. לסיום נכנסנו למוזיאון קטן ובו פריטי תרבות ואמנות אקוודורית, ביניהם הסברים על הכנת כובע פנמה. למרות שמו, האקוודורים טוענים בלהט שהוא הומצא באקוודור. שיהיה.

האטרקציה הכי גדולה היתה מתכון לשרקן צלוי שנטע מצאה באחד הספרים. מי רוצה לנסות?

לקראת הערב חזרנו לאיזור של ההוסטל, שבו התחושה הרבה יותר מערבית מאשר בעיר העתיקה. 2 דקות מההוסטל שלנו נמצאת כיכר פוך, Plaza Foch, ובה הרבה בתי קפה, מסעדות, פאבים ושוק קטן לחפצי אמנות. ארוחת ערב אכלנו במסעדה אקוודורית. בשולחנות סביבנו כולם הזמינו שרקנים צלויים. אנחנו נהננו מאוד ממאכלים נפלאים אחרים, קצת יותר סטנדרטים עבורינו ביניהם הומיטס - מעין כופתאת תירס מאודה, ולוקרו דה פאפאס - מרק תפוחי אדמה מוגש עם פירורי גבינה ואבוקדו. האבוקדו באקוודור הוא הטעים ביותר שאכלנו אי פעם!!!

לקינוח עברנו לבית קפה משובח, מסודר בטוב טעם, בשם Republica del Cacao. על הקיר טלוויזיה בה מוקרן בלופ סרט על תעשיית הקקאו ועל המדפים מגוון מוצרי שוקולד, מינימום 70% מוצקי קקאו. זה מר!! הבנות התענגו מעוגות שוקולד למיניהן, כל אחת קרויה על שם הר געש אקוודורי אחר.

הלילה השני בהוסטל עבר בשקט יחסית לקודמו ובסיומו שמחנו לעזוב את העיר ולהתחיל את מסעינו בטבע ברכב השכור שהגיע על פי בקשתינו, בשעה 09:00 בדיוק מעורר השתאות להוסטל.

עוד תמונות מקיטו כאן.

נר ראשון של חנוכה

אתמול בערב, נר ראשון של חנוכה. בשעה שמונה וחצי בחוץ עדיין אור ומזג אויר מהביל, לחות וטמפרטורה מעל 35 מע"צ! החופשה הרשמית של החברה התחילה בתחילת השבוע, ובבית הספר היום יום לימודים אחרון לסמסטר. מרבית חברינו הישראלים התפזרו ברחבי העולם, מי לביקור מולדת ומי לטיולים בדרום או מרכז אמריקה.
את חיבתנו הרבה ללביבות, סופגניות ובכלל לחג החנוכה ניתבנו הפעם להדלקת נר ראשון ביחד עם משפחת פז שגם הם עדיין פה ומכרים נוספים, מרביתם יהודים. אדי וג'ולי, היועץ והספרנית בבית הספר. אדי ישראלי קיבוצניק בעברו וג'ולי קולומביאנית. זוג נעים ונחמד שהצטרף לצוות בית הספר השנה, וכבר בתחילתה התנודבנו על ידי ג'ף, המנהל, להיות מעין משפחה מאמצת עבורם ואנחנו עושים את זה בשמחה רבה (אם כי מבחינת גילאים הם היו יכולים להיות הורים מאמצים עבורינו...). סנדרה ובעלה ז'קי, סנדרה אישה מקסימה שמנהלת ביד רמה עסק ליעוץ ועזרה לזרים שמגיעים לפורטו אלגרה. היא חיכתה לנו בשדה התעופה וסובבה אותנו במשך שבוע בכל העיר, כאשר הגענו לפה במאי 2009 לבדוק את השטח ביחד עם איציק ומירב, ובעזרתה נשכרה הדירה בה אנחנו גרים. את בעלה פגשנו זו הפעם הראשונה. הזמנו גם את רחל, קרובת משפחה של סנדרה, אותה הכרנו לראשונה לפני כשבוע בארוחת ערב שסנדרה ארגנה ואת סימוני, מורתינו היקרה והאהובה לפורטוגזית.

אחרי הדלקת נרות על רקע השקיעה וקצת שירי חנוכה שדעכו די מהר, עברנו לשלב הטעים.

 

לביבות, מאפים וסלטים מעשה ידי וידי מיכל פז. לקינוח ספינג' טעים עבודה של מיכל וסופגניות עבודה משותפת של עודד ושלי, משובחות במיוחד עם ריבת חלב שהבאנו מאורוגוואי (ואז גילינו שאפשר לקנות אותה גם פה כמעט בכל סופרמרקט).

שאר ימי החנוכה יחגגו באקוודור, ושנה הבאה בארץ עם סופגניות של רולדין/אוטמזגין/שמו וכו'!!

קצת תמונות.

יריד מדע בבית הספר וסופשבוע בבנטו גונזלבס

ביום ששי נערך בבית הספר יריד מדע לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון בניצוחה של מיס מריגן, המורה למדעים. מזה מספר שבועות התלמידים עומלים על ניסויים במדע ביחידים, בזוגות או בשלשות. את הרעיונות לניסויים התלמידים בחרו בעצמם והגישו למורה לאישור. התוצאות הוצגו בפוסטרים יפים ומושקעים ביריד. נטע ואיירין ערכו ניסוי למציאת תנאי אחסון אופטימליים לבננות. במשך מספר ימים עשרות בננות הוצבו בסלון ביתנו בתנאים שונים. בקערה עם מים, בקופסא סגורה, בשקית אטומה ועוד ועוד... היה קשה להסביר לפאולה העוזרת שהיא לא אמורה לזרוק את זה לפח, גם כשחלק מהבננות החלו להראות סימני רקב מתקדמים. הנה זוג המדעניות עם הפוסטר החינני.

יפעת וחברתה לאורה בחרו להתמקד בחקר המוח והכינו 15 כרטיסיות  אשר בכל אחת מהן נרשם שם של צבע, צבוע בצבע אחר. הכרטיסיות הוצגו בזו אחר זו בפני תלמידים, מורים והורים אשר התבקשו להגיד את שם הצבע בו המילה כתובה. צמד החוקרות הקציבו לכל נסיין שניה כדי להגיד נכון את הצבע ופסלו כל מי שטעה או התמהמה במתן התשובה. עבור כל נסיין הן רשמו אחרי כמה כרטיסיות נפסל וחיפשו מי הקבוצה שתשיג את התוצאות הטובות ביותר. התוצאות שהתקבלו היו חד משמעיות. מבין ארבע הקבוצות שנבדקו (ילדים, ילדות, גברים, נשים) קבוצת הנשים השיגה את התוצאות הטובות ביותר!! איך לא?

בתמונות יפעת ולאורה עם הפוסטר ובהדגמה של הניסוי במהלך היריד, עם הלנה, בת דודה של לאורה.

נושאים רבים ומגוונים נוספים הוצגו ביריד. אי אפשר היה להתעלם ממספר עבודות, כולן של בנות, שהתמקדו בתחומים מדעיים מובילים בברזיל: השוואה בין איכות של לאקים מסוגים שונים, מייק אפים למיניהם ושמני שיזוף. העבודה על שמני השיזוף סקרנה אותי במיוחד, הייתי חייבת לברר אם יש בה אזכור לסכנה שבשימוש במוצרים הללו, ולשמחתי הרבה היה. באותיות קטנות, בקצה הפוסטר, נרשמה המלצה של רופא עור על שימוש בקרמים עם מקדמי הגנה במקום בשמנים.
מבחינת נטע ויפעת היריד היווה כמעט את סיום הסמסטר. השבוע יתקיימו מבחני סוף סמסטר, וגם הפעם מי שקיבל ממוצע של 90 ומעלה בבחנים, עבודות וכו' פטור מהמבחנים. לנטע זהו סמסטר רביעי ברציפות של פטורים מכל המקצועות! יפעת, שרק החלה את דרכה בחטיבת הביניים, הבינה מנטע מה טוב, וזכתה גם היא לפטורים מלאים!!! גאים בכן מאוד!!!!!! גלי (וגם אנחנו) נאלץ להתמודד עם הליכה לבית ספר, בעוד אחיותיה מבלות בבית. זה לא הולך להיות קל... ביום ששי הבא, חזרה לשגרה וביום רביעי שאחריו יום אחרון ללימודים.

את סוף השבוע בילינו בבטלה נעימה, שהופסקה מדי כמה שעות לצורך אכילה, בחופשה מאורגנת לעובדי החברה לציון סוף השנה. בשנתיים הקודמות סיום השנה צוין באירועים חד - יומיים (בשנה שעברה בפארק מים, בשנה לפני כן במתחם כפרי ויפה עם שלל פעילויות). השנה הגדילו לעשות והזמינו עבור כל העובדים ובני משפחותיהם לילה במלון בשכונה פסטורלית בבירת עמק היין, בנטו גונזלבס. היה מאורגן ומתוקתק. עבורינו מלבד מנוחה והנאה, זו היתה גם הזדמנות להכיר עוד עובדים מהחברה, לנסות לנהל שיחות בפורטוגזית ולבלות עם חברינו הישראלים.

בין הארוחות הרבות הספקנו גם להצטרף לסיור מאורגן בשני יקבים בסביבה. יפעת ונטע העדיפו בשלב זה להשאר במלון ובילו בעיקר בחדר המשחקים של המלון ובקריאה בחדר. כבר היינו בעבר בלא מעט יקבים, תכלס כולם די דומים. נכנסו עם כל הקבוצה ליקב הראשון שבסיור, צעדנו בין החביות והמרתפים ולסיום טעמנו מהיינות. ליקב השני רק עודד וסער נכנסו עם יתר המשתתפים. דפי, יואב, ענבר, גלי ואני טיילנו באוויר הפתוח בין הכרמים.

 

משם דפי והילדים חזרו למלון באוטו עם שלמה ודינה, עקב משבר רעב קשה שתקף את הדור הצעיר. הם הגיעו בדיוק בזמן לארוחה שהוגדרה כארוחה קלה וכללה בליסת אינספור פאו דה קז'ו (לחמניות גבינה ברזילאיות שאהובות על מרביתנו), למול מבטיהם המשתאים של הברזילאים (וגם של דינה).

הבליסה איפשרה לדור הצעיר להמתין לארוחת הערב (בערך שעתיים אחר כך) תוך כדי בדיקת איכות של כל המיטות בכל החדרים - על איזו מיטה אפשר לקפוץ גבוה יותר ולעשות ערימת ילדים גבוהה יותר. בין לבין נערך טורניר משחקים באייפודים, אליו גם תומר הצטרף.

ארוחת הערב היתה יפה וחגיגית. כל השולחנות בשחור ולבן, וכמוהם גם כל המלצרים והסועדים, בהתאם להנחיות שנמסרו מראש. עם תום הארוחה, נאומים וטכס הענקת פרסים לעובדים מצטיינים. לסיום הערב מסיבת ריקודים שאנחנו היינו בה עשר דקות וזחלנו עייפים למיטה, אבל שמענו שהיה בה שמח מאוד.

יום שבת עבר באכילה, שיחות עם מכרים חדשים וישנים, מנוחה בחדר והליכה קלילה של גלי ושלי לגן משחקים סמוך, תוך כדי התפעלות מהבתים היפים ברחוב, שלא היו מביישים שום שכונת וילות בארץ. כוונות לטבול בבריכה במלון סמוך (במלון בו שהינו הבריכה היתה בשיפוצים) הסתיימו בעליה במעלית לקומה האחרונה של המלון. הנוף היה נהדר, אבל הבריכה המקורה והמחניקה קטנה יותר מאמבטיה. עשינו אחורה פנה ושבנו לנוח בחדר.
בדרך חזרה עשינו סיבוב באוטו בעמק היין היפה והירוק, ומשם לפורטו אלגרה תוך עצירה בחלק מהדוכנים הרבים הפזורים לצד הכביש. רכשנו מוצרים נפלאים ישר מהשדה. תירס, תותים, פטל... ארוחת הערב בבית היתה נהדרת. 
עוד תמונות כאן.

סופשבוע בחוף הים בטורס

הקיץ בעיצומו. בעוד שלושה שבועות יוצאים לחופש הגדול. בתכנית אקוודור, אבל בלי כוונות לבלות בחוף האוקינוס השקט. עד אז אנחנו מנצלים הזדמנויות לבלות בחוף האוקינוס האטלנטי.

חזרנו שזופים ומרוצים מסוף שבוע בעיירת החוף טורס, הזכורה לטובה מבילוי בפסטיבל הבלונים הפורחים לפני כשנתיים. הפתעה ראשונה היתה הדרך מפורטו אלגרה. מסלולים חדשים נוספו לכביש וגם מנהרה לקיצור הדרך. הנסיעה שלפני שנתיים ארכה כשלוש שעות, התקצרה לכשעתיים. יצאנו מפורטו אלגרה בערך בתשע וחצי בבוקר. בשתים עשרה בצהריים כבר היינו בחוף הים, אחרי שהכנסנו את חפצינו לשני חדרים בפוסדה מוצלחת  ושמה פונטה סרנה, לבשנו בגדי ים והתארגנו.

בחוף הים התרשמנו מאוד מהציוד של המצילים. חבל ארוך מגולגל, מצופים קטנים וכוס שימהאו. מה עם המגאפון?

לפחות יש מצילים. כבר היינו בלא מעט חופים בברזיל בהם לא שמעו על המושג הזה.

הפתעה נוספת ולמרות שכבר קיץ, היתה הרוח החזקה שנשבה וקצת קלקלה את חווית השהייה בחוף. גם המים, שזכרנו ככחולים ונעימים בניגוד לאילו שבחופים הקרובים יותר לפורטו אלגרה, היו הפעם חומים למדי. כנראה בגלל הרוח והגלים החזקים. התעלמנו ונהנינו מאוד מאוד מהשהייה בים. טיולים על החול ועל הסלעים, נטע בביצועים מרשימים בבוגי, משחקים בחול, מטקות, ישבנים (לא שלנו) עם חוטיני והרבה אוכל טעים שנקנה בדוכנים שבטיילת הסמוכה  ו/או מעשרות הרוכלים שהסתובבו בחוף. 

בשבת אחר הצהריים טיילנו בפארק היפה שעל חוף הים ובו שלוש גבעות גדולות. על שתיים מהן אפשר לטייל. בחרנו בזו שלא טיילנו בה בביקור הקודם. הגבעה טובלת בירוק, והנוף הנשקף ממנה מקסים. האוקיינוס מצד אחד, העיר והדיונות מצד שני ובין לבין הגבעות של הפארק. תענוג.

מצאי המסעדות של טורס השביע  מאוד את רצוננו. בשבת בערב נהנינו במסעדת דגים על גדות נהר ממפיטובה. הנהר בקצה העיירה, והוא מהווה גבול בין ריו גרנדה דו סול למדינה הצפונית לה, סנטה קתרינה. בראשון בצהריים, אחרי בילוי של בוקר בים, אכלנו באחת המסעדות שבטיילת על החוף. למען האמת, נראה שבכל המסעדות שם מגישים בערך אותו אוכל. דג/בשר/חזה עוף ולצידם הר של צ'יפס, אורז, שעועית וסלט חסה. הגרסא הברזילאית למסעדות מזרחיות.

שבעים ומרוצים עזבנו את טורס ונסענו לראות קצת את הסביבה. קראנו באינטרנט על אתר בשם "גבעת הקופים", שנמצא בסנטה קתרינה ובו להקת קופים המונה כשמונים חברים, אבל לא היה ברור כל כך איפה זה. כל מי ששאלנו בטורס על האתר, כולל בלשכת התיירות, שמע עליו אבל לא ידע איפה הוא. ניסינו את מזלינו, והופתענו מהמהירות בה מצאנו. הברזילאית הראשונה מחוץ לטורס שעצרנו בדרך ושאלנו אם היא מכירה, הצביעה על דרך עפר שתוך דקות ספורות הובילה אותנו למקום היפה. גבעה מיוערת על גדות אגם. בכניסה איזור פיקניקים שהמוני ברזילאים מגובים ברמקולי ענק גדשו אותו, ובהמשך שביל היקפי נעים להליכה ובו הרבה שאריות של בננות שהמבקרים שקדמו לנו השאירו. קופים לא הצלחנו לראות. אפילו לא זנב. כנראה ברחו מהמוזיקה הרועשת. החיה היחידה שנראתה באיזור היתה הפרפר הצבעוני הזה.

בדרך חזרה לפורטו אלגרה עצרנו בתצפית היפה באוסוריו בה הייתי לפני כחודש עם סבא וסבתא. גם לעודד ולבנות מגיע לראות. עודד ואני נהננו, המקום הזה באמת יפה (אם כי היה רוחי בצורה מפחידה) וגם הדרך אליו מקסימה. הבנות התלוננו למה סוחבים אותן לכל תצפית משעממת שקיימת ברחבי ברזיל... ואם לא די בזה, גם סחבנו אותן לחיפושים אחרי מפל בעקבות שילוט שהיה סמוך לתצפית. הדרך היתה נפלאה (לפחות בעיני המבוגרים שבינינו). צמחיה ירוקה ונהדרת, בתים כפריים קטנים שכמעט ליד כל אחד מהם אגמון עם ברווזים. את המפל לא מצאנו. השילוט הפסיק באיזשהו שלב. לא נורא, כמו שעודד אומר, באקוודור מחכים לנו הרבה מפלים.

תמונות מסופשבוע נעים בקישור.