אקוודור - חלק ג - המסלול המעגלי קילוטואה

המסלול המעגלי קילוטואה קרוי על שם אחד הכפרים שבו ועל שמה של לגונה מרהיבה, והוא המקום עם הנופים היפים ביותר שהיינו בו בטיול, והעני ביותר מבחינה אנושית. הגענו אל תחילתו, כפר בשם Llaso, אחרי שעזבנו את מינדו, התברברנו בפאתי קיטו (לא היה לנו GPS) ואיכשהו, אחרי ששאלנו בערך עשרה נהגים אקוודוריים וכל אחד הפנה אותנו לכיוון אחר, הצלחנו בסופו של דבר לעלות על הכביש הנכון שמקיף את כל קיטו מצפון לדרום. זה לא נגמר... עיר ארוכה ארוכה וצרה. עצרנו באמצע לתצפית.

כשקיטו נגמרה התחברנו אל הפנאמריקנה, כביש שחוצה כמעט את כל מדינות מרכז ודרום אמריקה, ואקוודור ביניהן, ואמור להיות אוטוסטרדה. הכביש התחיל קרוב לדרום קיטו עם ארבעה מסלולים לכל כיוון והרגשנו  לכמה רגעים של אשליה מתוקה כאילו אנחנו בארצות הברית או בגרמניה. מהר מאוד האשליה התנפצה והמסלולים התכווצו. לשלושה, לשניים, לאחד. פה ושם עבודות בכביש, וגם המסלול היחיד לא עביר. נסענו בעקבות חיצים מפוקפקים במעקפים לא ברורים. גם את הכפר Llaso הצלחנו לפספס והיינו צריכים לעשות סיבוב פרסה בכביש המהיר. הסתדרנו.

עם הירידה מהפנאמריקנה למסלול הקילוטואה המתפתל בין כפרים, חלקו אספלט וחלקו דרך עפר, חזרנו אחורה בזמן ונכנסנו לעולם אחר, רגוע ואיטי. תוואי הכביש וערפילי אחר הצהריים  (גם פה סוג של יער עננים) לא איפשרו מהירות נסיעה גבוהה מעשרים - שלושים קמ"ש. הכפרים השלווים שבדרך, חלקם משהו כמו עשרה בתים מטים ליפול, מעוררי חמלה בחזותם הענייה, והורסים את הנוף היפה של ההרים.

בין הכפרים מפוזרים כמעט לכל אורך הדרך עוד ספק בתים ספק חוות, עם כלבים טריטוריאליים מתאבדים, חזירים, תרנגולות, אלפקות ופרות בחצר. לא ממש הצלחנו להבין מי ולמה החליט שאוסף של  עשרה בתים זה כפר ונתן למקום שם, ולבתים המפוזרים לא. חוץ ממבנים מכוערים, ראינו לאורך הדרך המוני ילדים חמודים ומקסימים, בלויי סחבות, מנופפים לנו לשלום ומחייכים. נראה שמכונית חולפת היא ממש אירוע עבורם.

הנשים באיזור כל הזמן בתנועה. הולכות ברגל מכפר לכפר ומגבעה לגבעה. כולן בתלבושת מסורתית אחידה שכוללת חצאית, בדרך כלל שחורה, עד מעל הברך. לפעמים כרוכה מעל החצאית שמיכת צמר. גרביים, לרוב  בצבע לבן, עד קצת מתחת לברך. נעלי סירה, לפעמים עם עקב. הנעל הכי לא נוחה שאפשר לחשוב עליה להליכה, והן מקפצות ומדלגות כתיישים בשבילים ההרריים. על ראשן כובע פנמה. האלגנטיות שביניהן מוסיפות לכובע נוצת טווס לקישוט. וכמעט תמיד קשור להן משהו על הגב, לפעמים גם על הראש. והן יפהפיות! תווי פנים אינדיאניים, שיער שחור מבריק, עור שחום, עיניים בורקות. מקסימות. גברים לא ראינו הרבה.

הנוף מהסרטים, קשה לתאר במילים, משתנה עם כל עיקול של הכביש. נראה כאילו מישהו לקח נייר, קימט אותו ועזב,  הוסיף קצת כתמי צבע ירוק ומה שיצא יצא.

נוצרו צורות הרריות מקסימות במגוון גבהים. בתוך ההרים משובצות חלקות חקלאיות מעובדות ופה ושם נחלים מתחפרים בדוגמת נוף שהזכירה לנו קצת את החווארים, אבל בגוונים יותר ירוקים.

עודד ואני לא הפסקנו להתפעל. הבנות פחות. הן היו קצת חסרות סבלנות לנסיעות האיטיות, אבל פיתחו  סצנות הווי ובידור להעברת הזמן בספסל האחורי שכללו חידונים וציטוטים מסרטי הארי פוטר ומהסדרות אבודים, פרינג', רמזור, המירוץ למיליון ועוד.

אל הלגונה, שנוצרה בתוך לוע של הר געש, הגענו בבוקרו של היום השני שלנו באיזור. המראה עוצר נשימה. לגונה גדולה בצבע כחול מדהים, מוקפת במדרונות הרריים וברקע הרים גבוהים וירוקים.  היה שם קר... התעטפנו כולנו במעילי פליז, כובעי צמר וכפפות.
 
עודד והבנות ירדו ברגל אל הלגונה, לוקח בערך 3/4 שעה של ירידה תלולה, וחזרו מאושרים ברכיבה על גבי חמורים. עודד אמר שגם לחמורים היה קשה לטפס. 

בדרך הלוך וחזור הם ראו, כמובן, את המקומיות המדלגות כאיילה בנעלי הסירה, עושות צחוק מהתיירים הפלגמטים עם נעלי הטיול המסורבלות. אני סבלתי באותו יום מכאב גב מציק (חייב להיות משהו בכל טיול...), והעדפתי לחכות בתצפית המרהיבה למעלה. מדי פעם עשיתי גיחות לשוק מזכרות קטן, ולהתחלה של מסלול הליכה בן כ - 10 ק"מ, שאמור להיות יפהפה ומוביל עד לאכסניה בה ישנו.

יש מעט מאוד אפשרויות לינה למטיילים באיזור. בחרנו באכסניה הזויה, בשם Cloud Forest, בכפרון שנקרא Chugchilan. מבנה בן שלוש קומות, בנויות בצורת האות ח' ומחוברות זו לזו באוסף מקרי של סולמות, מדרגות ומבוכים. העלאת המזוודות לחדר שקיבלנו בקומה השלישית היתה מבצע הנדסי סבוך שעודד עמד בו בגבורה. תמורת 75$ ללילה קיבלנו כולנו בנוסף לחדר הקטן אך מספק, גם ארוחת בוקר פשוטה וגם ארוחת ערב טעימה יחסית, בחדר האוכל (שההגעה אליו היתה מבצע מאתגר לזיכרון), בו ישבנו סביב שולחנות עץ ארוכים בחברת אורחים נוספים מהאכסניה. בליל השפות שנשמע בחדר האוכל הוסיף לאווירה ההזויה אך המרתקת של המקום.

פגשנו שם גם שלושה מוצ'ילרים ישראלים, שקלטו אותנו מיד כשיצאנו מהאוטו בחצר של האכסניה. החלפנו כרטיסי ביקור וחוויות מטיולים וחיים ביבשת, ובזכותם התוודאנו לאופציות השלמת אוכל סביב האכסניה. בשבילם המחיר של האוכל באכסניה היה גבוה. הם שלמו רק על לינה, ומצאו בכפרון שתי בחורות שתמורת דולר הכינו להן ארוחות צהריים וערב מלאות, כולל עוף, דגים ותירס. גלי, הרעבה התמידית, שמחה לבדוק את הסחורה ודיווחה על הנאה מרובה.

הפתעה מרגשת חיכתה לנו ביום השני אחר הצהריים. היתה באכסניה חבורה של בני נוער, שבמבט ראשון חשבנו שהם במסגרת טיול של תנועת נוער. בבוקר היום השני ראינו אותם מאופרים כליצנים, ותהינו מה הקטע. בשעות אחר הצהריים, כאשר חזרנו מהלגונה, הבנו. בחצר האכסניה התאספו עשרות ילדים מקסימים ומתוקים, כולם עם מגפיים, מהכפרים בסביבה. בני הנוער הנפלאים מהאכסניה הפעילו אותם במשך יותר משעתיים, בחן רב ובכשרון ענק. שירים, ריקודים, משחקים ותחרויות. הסתכלנו עליהם מהופנטים ממרומי המרפסת בקומה השלישית. חוזה, המנהל של האכסניה, איש נפלא עם לב רחב, סיפר לנו אחר כך שכל שנה הוא מארגן אירועים דומים לכבוד חג המולד לילדי הסביבה העניים המרודים, שזהו להם האירוע התרבותי היחיד בשנה. הילדים שיתפו פעולה בעיניים נוצצות ונרגשות. למדנו יחד איתם שירי ילדים בספרדית, שליוו אותנו בהמשך הטיול. כל פעם נזכרנו בשיר אחר מהרפרטואר. הנה שניים מהם.

והכי התלהבנו מהילדה הפשוט מדהימה הזו  שרואים בסרטון הקודם ופה במרכז התמונה.

היא נראתה לנו בת שבע או אולי שמונה, יפהפיה. סחבה במשך כל ההופעה על גבה את אחותה בת השנה, מה שלא הפריע לה להשתתף במרץ בכל הפעילויות, לקפץ ולרקוד. מדי פעם היא הורידה את התינוקת לרצפה, הביאה לה פרח, הביאה לה אוכל, ניסתה לדרבן אותה להשתתף גם בפעילויות. ואחר כך בהינף יד הניחה אותה חזרה על גבה וקשרה עם סמרטוט.

נזכרנו כמה זמן היינו צריכים להסתכל בסרטון וידאו עם ההסברים על המנשא בד הנפלא שקנינו כשגלי נולדה, ואיך היינו גאים בעצמנו כשהצלחנו לקשור אותו... הראינו לבנות איך נראית דאגה ועזרה אמיתית לאחות הצעירה. משהו מהמסר אולי נקלט... 

למחרת בבוקר עזבנו את הנופים המופלאים, בדרכינו חזרה לציווילזציה היחסית של כביש הפנאמריקנה, מהצד השני של המסלול המעגלי. בדרך עברנו ליד בית ספר מקומי שבכניסתו אסיפת אינדיאנים זועמים. 

בהמשך עצרנו בכפר בשם טיגואה, עליו קראנו בלונלי פלנט שחיים בו ציירים ידועים, שאחד מהם יצר סגנון ציור שמקובל היום בכל אקוודור. ציפינו למשהו גדול, בפועל מצאנו עשרה בתים רעועים, שבשלושה מהם יש גלריות. ברגע הראשון נראה קצת מאכזב, אבל כשנכנסנו לגלריות, ובעיקר לגדולה מבין השלוש, האכזבה נשכחה. הן היו מסודרות בטוב טעם, עם תמונות מופלאות ויפהפיות. נהנינו מאוד מאוד, וגם קנינו קצת יצירות.

בהמשך, כבר כמעט בכביש הראשי, הגענו לכפר גדול באופן מפתיע, כמעט עיר. שמו פוחילי, עם מרכז היסטורי קטן, חמוד ואסתטי, אבל אין הרבה מה לעשות בו. בשולי הישוב אכלנו ארוחת צהריים משביעה בשישה דולר לכל המשפחה, ומשם לפנאמריקנה בדרך ליעד הבא, בניוס. המעקפים והשיפוצים בכביש משכו אותנו  לדרך עירונית, בישוב שאנחנו לא זוכרים את שמו, אבל קראנו לו עיר הגלידות. בכל החנויות לאורך הכביש, בלי יוצא מן הכלל, לאורך כמה מאות מטרים, מכרו רק גלידות. ובכולן אותן גלידות. מין קרטיבים בטעמים שונים, שנראו כאילו הם תוצרת בית והזכירו לנו בצורתם גמד על מקל שמקפיאים בפריזר. לכולם היו גם פחים בצורת ליצן בכניסה לחנות. התפעלנו מאוד מהיזמות והמקוריות האקוודורית, ובקצה הכביש הצליחו למצוא את החנות היחידה שמכרה גלידות נורמליות של נסטלה.

עוד תמונות מהמקום הבאמת מיוחד הזה, מסלול הקילוטואה, כאן.