אקוודור - חלק ב - מינדו ביער העננים

מינדו עיירונת מתוקה עם רחוב ראשי אחד ועוד קצת מסביב. ברחוב הראשי מסעדות, קצת בתי מלון ואכסניות והרבה סוכנויות לאירגון פעילויות לתיירים. קונספט שהזכיר לנו את בוניטו הזכורה לטוב מברזיל. מינדו נמצאת בלב יער עננים, מיקרואקלים שמתאפיין בבקרים בהירים, התעננות בצהריים וגשם כמעט בכל שאר שעות היממה. כל יום, כל עונה. כמות המשקעים השנתית אדירה, וכפי שאפשר לדמיין זה מייצר צמחיה ירוקה ונהדרת, שפע של מים בנחלים ומפלים ולתוספת המון ציפורים ופרפרים בשלל צבעים וצורות.

אל מינדו הגענו בנסיעה של כשעתיים מקיטו, בכביש מתפתל בין הרים ושפע צמחיה ירוקה וצפופה. אין כמעט ישובים בדרך, אבל משום מקום ובלי סיבה ברורה כל כמה עשרות מטרים צצים ילדים שיושבים בצידי הדרך. קראנו להם הילדים הזרוקים, והאמת שנתקלנו בתופעה גם בהמשך כמעט בכל כבישי אקוודור, למעט בכבישים הממש ראשיים.

ישנו שני לילות נעימים באכסניה בשם Birdwatcher's house, בנין עץ חמוד שהכניסה אליו עם נעליים אסורה, מתופעל על ידי משפחה אקוודורית עם שני בנים מתבגרים שאחד מהם יודע אנגלית סבירה. מההתכתבות באינטרנט חשבנו שבעל המקום הוא אדם בשם ויניסיו, צפר מנוסה דובר אנגלית שיארגן לנו סיורים בסביבה. כשהגענו התברר שהוא מכר את המקום למשפחה לפני כחודש. הם קצת פחות בעלי ניסיון אבל היו חביבים, נעימים וחדורי מוטיבציה לעזור. בעזרתם ובעזרת אחת מסוכנויות התיירות, העברנו יומיים מהנים מאוד במקום.

הפעילות הראשונה, בשעות אחר הצהריים ובגשם שוטף, היתה מסלול אומגות משובח בן 13 חבלים בגבהים ובאורכים שונים. עודד והבנות בילו שעה מלאת אדרנלין וחזרו שמחים, רטובים ומרוצים. אמרו שהיה יותר טוב מבצ'ילה (ובחמישית מחיר!!).  בתמונה הם לפני, עדיין יבשים.

אני ויתרתי על החוויה, לי הספיק בצ'ילה. בכמה דקות יבשות מתוך שעת ההמתנה, טיילתי בסביבה והתענגתי מהמראות של הצמחייה. משם המשכנו למפעלון / בית קפה נהדר, שנקרא Quetzal, על שם אחת הציפורים המפורסמות אך נדירות שיש באיזור. את הציפור לא יצא לנו לראות אבל מבית הקפה מאוד נהננו. רק מהריח של פולי הקפה המשובחים אפשר היה להשתגע, וביחד עם בראוניז עסיסיים וכוס קפה ענקית פשוט לא היה צריך יותר מזה כשבחוץ גשם ורטוב. הבנות הזמינו שוקו שהיה נראה מבטיח, אבל דוקא לא מצא חן בעיניהן.  בארוחת ערב התענגנו מדגים נהדרים, פורל טרי וטוב (בברזיל כמעט שאי אפשר להשיג, חסר לנו מאוד) וטילפיה באחת המסעדות היחידות שהיו פתוחות בערב חג המולד. כמעט כל תושבי העיירה הקטנטונת היו בכנסייה, ואנחנו הלכנו לישון מוקדם יחסית, לקראת מפגש בוקר שחיכה לנו עם זכרים של ציפורים מסוג Andean Cock of the Rock. 

הזכרים הללו נוהגים כל יום בשש בבוקר ולמשך כשעה לערוך טקס חיזור קולני ומרשים לטובת בנות המין היפה. לרוב לא הולך להם, אבל הם לא מתייאשים. סיור בוקר מוקדם בכדי לצפות בטקס נחשב לאחת הפעילויות המקובלות במינדו, והחלטנו להצטרף לחגיגה. חברינו מהאכסניה, לואיז דובר האנגלית הסבירה, יצר עבורינו קשר עם מדריכה שעובדת באחת השמורות בסביבה, שמורת Las Tangaras, בה יש כ - 18 פרטים של הציפור המדוברת. המדריכה שמחה לבלות את  בוקר חג המולד בחברתנו תמורת סכום סימלי. היא אמרה ללואיז שנפגוש אותה בשעה 04:30 בכניסה לאכסניה, שנביא פנסים, שהנסיעה אל השמורה וההליכה עד לנקודת התצפית נמשכות כשעה וחצי  ושנתכונן להליכה לא קלה. לואיז הנהן בראשו ומסר לנו רק את תחילת המשפט, לגבי השעה. עודד ואני הסתכלנו אחד על השני ובלי להתבלבל אמרנו שנפגוש אותה ב - 05:00, וכך היה. Big mistake. עד שכולנו התגרדנו מהמיטות היה קצת אחרי 05:00, נכנסנו לאוטו והמדריכה שאלה אם הבאנו פנסים. ברור שלא. לא אמרו לנו. אנחנו עושים רק מה שאומרים לנו. עודד עלה לחדר להביא. אסור עם נעליים... להוריד נעלי טיול, לחפש את כל הפנסים, לנעול חזרה את הנעליים. נשרפה עוד רבע שעה. הגענו לתחילת מסלול ההליכה בערך בשעה 05:30 וחושך מצרים. דהרנו עם הפנסים אחרי המדריכה, בירידות בוציות וחלקלקות. גלי היתה מאוד מרוצה מההליכה עם הפנסים עד שבשעה 06:00 השמש עלתה והאטרקציה הסתיימה. בערך בשלב הזה הגענו לסוף הירידה והתחילה עלייה מטורפת וקשה, שלדברי המדריכה אמורה להמשך כעשרים דקות. גלי בשלב הזה כבר היתה נטולת כוחות ומוטיבציה. המדריכה אמרה שנתקדם כולנו הלאה לנקודת התצפית, והיא תגיע עם גלי. עודד ונטע עלו ראשונים, והצליחו לפספס את השילוט שמכוון לתצפית. יפעת ואני קצת אחריהם, תוך כדי העלייה שמענו צעקות רמות מעל הראש. הזכרים שלכבודם התכנסנו התעופפו ממש מעלינו, בין העצים, אבל הצלחנו רק לשמוע אותם ולא לראות. כשהגענו לנקודת התצפית ולא מצאנו בה את עודד ונטע, התעסקנו קודם כל כמה דקות בלקרוא להם שיבואו למקום הנכון. בסופו של דבר, כמעט בשעה שבע, היינו כולנו בנקודת התצפית. נשארו בסביבה אולי עוד שניים או שלושה זכרים. שמענו אותם, ראינו כתמים אדומים מתעופפים מפה לשם, אבל זה ממש לא היה מה שציפינו לראות. על לצלם בכלל לא היה מה לדבר, אז הנה תמונה מהאינטרנט.

בפעם הבאה אנחנו מבטיחים לקום מוקדם יותר ולהקשיב בקול המדריכה.

מותשים ורעבים, ומאוד גאים בבנות שהלכו את כל הדרך בשעה כה מוקדמת, התישבנו לאכול את ארוחת הבוקר שאמא של לואיז הכינה לנו וארזה יפה בשקיות כבדות שהיקשו עלינו את ההליכה, ועכשיו צריך לחזור את כל הדרך חזרה. בהלוך לקח לנו קצת יותר משעה של ריצה מטורפת, בחזור הזדחלנו שלוש שעות. והיה יפהפה!!!! לא מיהרנו לשום מקום ויכלנו להנות משבילי השמורה המקסימה הזו. צמחיה מדהימה. שרכים ענקיים, פילדנדרונים אימתניים, פרחים מקסימים, פטריות בשלל מרקמים והמון ציפורים ופרפרים.

כל כמה דקות המדריכה עצרה, כיוונה טלסקופ מרשים לצמרת של איזשהו עץ אי שם במרחקים ואמרה לנו להסתכל. שלל ציפורים נגלו לעינינו מעינית הטלסקופ, ואין לנו מושג איך היא הצליחה לאתר אותם. טוקאנים, ינשופים ועוד כל מיני שאנחנו לא זוכרים את שמם אבל היה מקסים לראות אותם כמעט בגודל טבעי דרך העדשה. באמצע הדרך עצרנו בבית של שומרי השמורה, זוג צעיר שנראה כאילו התעורר ברגע זה משינה עמוקה. איחלנו להם חג מולד שמח, ולקח להם כמה דקות להיזכר שאכן היום הוא חג המולד. הירידה הבוצית והחשוכה של ההלוך הפכה מן הסתם לעלייה בדרך חזרה. לא האמנו שעשינו את הדרך הזו בחושך, בריצה, בלי אף נפגעים. תחושת הגאווה בבנותינו התגברה והפכה להתרוממות רוח.

אחרי החוויה המתישה אך מאוד מספקת הרגשנו כולנו צורך בפינוק והרגעות. ארוחת בוקר בבית הקפה Quetzal היתה בדיוק מה שהיינו צריכים. קפה חזק וטוב לעודד ולי. מי שמכיר את עודד ידע להעריך את תיפקודו במסע  המתואר אחרי השכמה מוקדמת ובלי קפה של בוקר. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה בה הוא לא שתה קפה תוך חמש דקות מפתיחת העיניים... הבנות קיבלו ערימת פנקייקים עם שלל סירופים ופירות, כשהשיא - פרוסות של בננה אדומה!

 

חלומה של נטע התגשם. היא חיכתה לבננה אדומה מהרגע שנחתנו באקוודור והיתה ברקיע השביעי, אבל אמרה שזה לא מספיק. היא רוצה לקנות בננה אדומה, לקלף ולאכול. ביקשנו, ולא הבינו מה אנחנו רוצים. לפנינו עוד שבועיים וחצי לנסות להגשים את החלום. יצאנו משם שמחים ומרוצים, עם שקית פולי קפה בתיק, להביא את הטעם הטוב לברזיל. אין מה להשוות בין הקפה באקוודור לזה שאנחנו מצליחים למצוא בפורטו אלגרה.

אחרי מקלחות ורביצה בערסלים שבאכסניה, ואחרי שנהננו מאוכל רחוב טעים וזול להחריד (עוף בגריל, תירס משובח עם גרגרים צהבהבים ענקיים) נסענו, שוב בגשם, לפעילות נוספת שיש למינדו להציע. טרביטה. זו מעין קרונית קטנה שנוסעת על כבל באורך כחצי ק"מ ומעבירה את התיירים במשך מספר דקות מעל עמק רחב ידיים בו מתפתל נהר יפה. בקצה השני מסלולי טיול למפלים. גלי ואבא בחרו במסלול הקצר ביותר, שמוביל למפל אחד שבתחתיתו בריכה ועסקו במשך כשעה מהנה בזריקת אבנים ועלים אל המים. באותו זמן נטע, יפעת ואני טיילנו במסלול ארוך יותר שמוביל אל סדרת מפלים בגבהים שונים, שביניהם גשרי עץ ושבילים. היה יופי.

ארוחת ערב מוצלחת אכלנו במסעדה של מלון יפה ברחוב הראשי, ולמחרת בבוקר קיבלנו ארוחת בוקר דשנה וטעימה, מוגשת בכלים יפים, מחברינו באכסניה. אחריה נסענו לחוות פרפרים וסחלבים, אחת מתוך כמה שיש במינדו.  הסחלבים חלקם לא פרחו, אלו שכן היו מאוד יפים. מהפרפרים נהננו מאוד, בעיקר מפרפר מסוג שנקרא "פרפר ינשוף", שיש על כנפיו עיגולים שמזכירים עיניים של ינשוף. עשרות פרפרים כאלו עופפו או נחו במתחם, וחלקם עמדו על צלחות ובהן בננות חתוכות (לא אדומות) ובעזרת צינורית שתייה שאבו לאט לאט וביסודיות את הנוזלים שבבננה.

.

עוד תמונות של מינדו והסביבה.