הקיץ בעיצומו. בעוד שלושה שבועות יוצאים לחופש הגדול. בתכנית אקוודור, אבל בלי כוונות לבלות בחוף האוקינוס השקט. עד אז אנחנו מנצלים הזדמנויות לבלות בחוף האוקינוס האטלנטי.
חזרנו שזופים ומרוצים מסוף שבוע בעיירת החוף טורס, הזכורה לטובה מבילוי בפסטיבל הבלונים הפורחים לפני כשנתיים. הפתעה ראשונה היתה הדרך מפורטו אלגרה. מסלולים חדשים נוספו לכביש וגם מנהרה לקיצור הדרך. הנסיעה שלפני שנתיים ארכה כשלוש שעות, התקצרה לכשעתיים. יצאנו מפורטו אלגרה בערך בתשע וחצי בבוקר. בשתים עשרה בצהריים כבר היינו בחוף הים, אחרי שהכנסנו את חפצינו לשני חדרים בפוסדה מוצלחת ושמה פונטה סרנה, לבשנו בגדי ים והתארגנו.
בחוף הים התרשמנו מאוד מהציוד של המצילים. חבל ארוך מגולגל, מצופים קטנים וכוס שימהאו. מה עם המגאפון?
לפחות יש מצילים. כבר היינו בלא מעט חופים בברזיל בהם לא שמעו על המושג הזה.
הפתעה נוספת ולמרות שכבר קיץ, היתה הרוח החזקה שנשבה וקצת קלקלה את חווית השהייה בחוף. גם המים, שזכרנו ככחולים ונעימים בניגוד לאילו שבחופים הקרובים יותר לפורטו אלגרה, היו הפעם חומים למדי. כנראה בגלל הרוח והגלים החזקים. התעלמנו ונהנינו מאוד מאוד מהשהייה בים. טיולים על החול ועל הסלעים, נטע בביצועים מרשימים בבוגי, משחקים בחול, מטקות, ישבנים (לא שלנו) עם חוטיני והרבה אוכל טעים שנקנה בדוכנים שבטיילת הסמוכה ו/או מעשרות הרוכלים שהסתובבו בחוף.
בשבת אחר הצהריים טיילנו בפארק היפה שעל חוף הים ובו שלוש גבעות גדולות. על שתיים מהן אפשר לטייל. בחרנו בזו שלא טיילנו בה בביקור הקודם. הגבעה טובלת בירוק, והנוף הנשקף ממנה מקסים. האוקיינוס מצד אחד, העיר והדיונות מצד שני ובין לבין הגבעות של הפארק. תענוג.
מצאי המסעדות של טורס השביע מאוד את רצוננו. בשבת בערב נהנינו במסעדת דגים על גדות נהר ממפיטובה. הנהר בקצה העיירה, והוא מהווה גבול בין ריו גרנדה דו סול למדינה הצפונית לה, סנטה קתרינה. בראשון בצהריים, אחרי בילוי של בוקר בים, אכלנו באחת המסעדות שבטיילת על החוף. למען האמת, נראה שבכל המסעדות שם מגישים בערך אותו אוכל. דג/בשר/חזה עוף ולצידם הר של צ'יפס, אורז, שעועית וסלט חסה. הגרסא הברזילאית למסעדות מזרחיות.
שבעים ומרוצים עזבנו את טורס ונסענו לראות קצת את הסביבה. קראנו באינטרנט על אתר בשם "גבעת הקופים", שנמצא בסנטה קתרינה ובו להקת קופים המונה כשמונים חברים, אבל לא היה ברור כל כך איפה זה. כל מי ששאלנו בטורס על האתר, כולל בלשכת התיירות, שמע עליו אבל לא ידע איפה הוא. ניסינו את מזלינו, והופתענו מהמהירות בה מצאנו. הברזילאית הראשונה מחוץ לטורס שעצרנו בדרך ושאלנו אם היא מכירה, הצביעה על דרך עפר שתוך דקות ספורות הובילה אותנו למקום היפה. גבעה מיוערת על גדות אגם. בכניסה איזור פיקניקים שהמוני ברזילאים מגובים ברמקולי ענק גדשו אותו, ובהמשך שביל היקפי נעים להליכה ובו הרבה שאריות של בננות שהמבקרים שקדמו לנו השאירו. קופים לא הצלחנו לראות. אפילו לא זנב. כנראה ברחו מהמוזיקה הרועשת. החיה היחידה שנראתה באיזור היתה הפרפר הצבעוני הזה.
בדרך חזרה לפורטו אלגרה עצרנו בתצפית היפה באוסוריו בה הייתי לפני כחודש עם סבא וסבתא. גם לעודד ולבנות מגיע לראות. עודד ואני נהננו, המקום הזה באמת יפה (אם כי היה רוחי בצורה מפחידה) וגם הדרך אליו מקסימה. הבנות התלוננו למה סוחבים אותן לכל תצפית משעממת שקיימת ברחבי ברזיל... ואם לא די בזה, גם סחבנו אותן לחיפושים אחרי מפל בעקבות שילוט שהיה סמוך לתצפית. הדרך היתה נפלאה (לפחות בעיני המבוגרים שבינינו). צמחיה ירוקה ונהדרת, בתים כפריים קטנים שכמעט ליד כל אחד מהם אגמון עם ברווזים. את המפל לא מצאנו. השילוט הפסיק באיזשהו שלב. לא נורא, כמו שעודד אומר, באקוודור מחכים לנו הרבה מפלים.
תמונות מסופשבוע נעים בקישור.
המצילים נראים מצחיקים לגמרי. כולי קנאה כשאני רואה את השמש הזאת בימים הקרים שאנחנו חווים עכשיו על מפת ארץ ישראל.
השבמחק