בניוס בספרדית זה שירותים או מקלחת וזהו גם קיצור שמה של עיר קטנה וחמודה Baños de Agua Santa, מקלחת של מים קדושים. עיר מדליקה, עיר של כיף ובילויים, מסעדות, בתי קפה, מועדונים וחיי לילה פעילים (לא בשבילנו). יש בה גם מכוני מסאג' ומרחצאות מים חמים (מכאן למעשה מקור השם) והמון המון אתרי טבע מסביב. המפורסם ביותר הוא דרך המפלים, כביש שמוביל מהעיר לפאתי האמזונס ולאורכו מפלים רבים. כל זה בשילוב עם אווירת סוף השנה הפך את ארבעת הימים בהם בילינו בבניוס לנהדרים. העיר יושבת למרגלות הר געש בשם טונגורהואה שהתעורר לחיים בשנת 1999 ומאז נוטה להשתעל ולעשן אחת לכמה חודשים. כשבועיים לפני שיצאנו מפורטו אלגרה דינה ראתה באינטנרנט ידיעה על התפרצות נוספת שלו. שלחתי מייל מנומס לבעלת המלון בו הזמנו מקום והיא ענתה תוך חמש דקות שהכל בסדר. קצת עשן בפסגת ההר, האורחים במלון מאוד מרוצים מהמראות המיוחדים, היא מניחה שעד שאנחנו נגיע הכל יחזור לשגרה ובאופן כללי ממליצה לא להאמין יותר מדי לדיווחים באינטרנט.
העיר, בכל אופן, ערוכה למצב, או לפחות משולטת. בכל פינה הכוונות למרכזי פינוי ולאיזורים שאמורים להיות בטוחים במקרה של התפרצות הר הגעש.
העיר, בכל אופן, ערוכה למצב, או לפחות משולטת. בכל פינה הכוונות למרכזי פינוי ולאיזורים שאמורים להיות בטוחים במקרה של התפרצות הר הגעש.
גם במלון מחכה בכל חדר חוברת עם הסברים שונים, בין היתר בנושא הגעשי. המלון שנקרא La casa verde הבית הירוק, הוא פינה פשוטה אך קסומה, משקיפה על נחל והרים וקצת מרוחקת מהבלאגן והשמחה של העיר עצמה. כשנתקלנו באתר שלו באינטרנט הזמנו מקום בלי להתלבט לשנייה. המלון בבעלות זוג מקסים. דאג, אוסטרלי מסוקס ושתקן שבנה את המקום במו ידיו כמעט מאפס ודואג לתחזוקה השוטפת ואשתו רבקה, ניו זילנדית תוססת שאחראית לכל הפרטים הקטנים, מנהלת ביד רמה את צוות העובדות המתרוצצות ומספקת ברוחב לב ומאור פנים המלצות לפעילויות בסביבה לאורחים מכל קצוות תבל. בין לבין הם גם מגדלים את ג'ון, בלונדיני מתוק בן ארבע, ובטן של שבעה חודשים (נכון לתקופת השהייה שלנו במקום). החדרים במלון מוקפדים ונעימים החל מפרטים קטנים כמו סבונים ריחניים ונעימים ועד למיטות העץ תוצרת דאג שהיו כל כך נוחות שלא התחשק לצאת מהן בבוקר. נטע אמרה שזה המלון הכי טוב שהיא היתה בו אי פעם. בקומה התחתונה פינת הסבה נעימה עם המוני סרטי וידאו ומדפים עמוסים בספרים וחוברות על בניוס בפרט ואקוודור בכלל, ממנה עוברים אל דק עץ חיצוני עם ערסלים ופינת אוכל. בפינת האוכל קפה ותה חופשי כל היום ובבוקר ובערב מוגשות ארוחות. ארוחות הבוקר כיפיות ומפנקות וכוללות בין היתר לחמים נפלאים תוצרת בית, גבינות טובות, אבוקדו משובח (כבר הזכרנו שהאבוקדו באקוודור הוא הטוב ביותר שאכלנו אי פעם?), סלט פירות טרי טרי ומיצי פירות. ארוחת הערב אופציונלית. ביומיים הראשונים בהם היינו במלון, אפשר היה לחמם לבד במיקרוגל ארוחות מוקפאות מוכנות. לא ניסינו. אכלנו במסעדות בעיר. ביום השלישי לשהותינו, דאג ורבקה הגשימו עוד אחת מתכניותיהם לפיתוח חלקת האלוהים הקטנה שלהם. דאג סיים לבנות מטבח חיצוני גדול, והם חנכו ליין של ארוחות ערב קלות וטעימות בהגשה. שמחנו להיות הלקוחות הראשונים של המיזם, יחד עם משפחה גרמנית ועם ההורים של רבקה שעשו דרך ארוכה והגיעו לביקור.
בנסיעה המתישה מקילוטואה לבניוס, פנטזתי על מסאז' מפנק שיפתור את כאב הגב הטורדני שסבלתי ממנו. אחת השאלות הראשונות ששאלתי את רבקה היתה בנושא. התברר שיש במלון חדר עיסויים בו עובדת מסאג'יסטית הבית. זה נשמע טוב, אבל לאותו יום היא היתה עמוסה לחלוטין. אפשר היה לחפש אופציות אחרות, אבל העדפנו לשמוע בעצת המקומיים, להזמין תור למחרת היום ולהסתפק במנוחת אחר הצהריים מרגיעה בערסלים מול הנחל, ואחריה ארוחת ערב בעיר.
למחרת יום מרגיע לגוף ולנשמה שהתחיל בבילוי במרחצאות. איזה תענוג עילאי!! שרצנו כמעט שעתיים במים חמימים ומענגים, עמוסים מינרלים שמקורם בהר הגעש. לא עשינו כמעט כלום חוץ מלעמוד בתוך המים, מוקפים עשרות אקוודורים שחומי עור.
הבריכות עצמן לא היו יפות במיוחד, אבל נקיות למרות המסה האנושית הגדולה (הצבע נובע מהרכב המינרלים שבמים... אנחנו מקווים ככה לפחות). המים היו כל כך נעימים שאף אחד מאיתנו לא רצה לצאת, והזמן פשוט חלף לו במהירות. עודד ואני עברנו מדי פעם לבריכה אחרת עם מים חמים יותר שהבנות לא היו מסוגלות לסבול, וגם אנחנו אחרי כמה דקות בתוכם הרגשנו דפיקות לב. סמוך למרחצאות יש מפל מרשים ומסביב נשקף נוף יפה של כל העיר וההרים. מוסיף לאווירה ולהנאה. כשכבר סוף סוף יצאנו הרגשנו כל כך טוב. כאב הגב חלף כמעט לגמרי, אבל כמובן שלא וויתרנו על המסאג' שנקבע לאחר הצהריים. גם הוא היה תענוג ואחריו כבר הייתי לגמרי כמו חדשה. גם עודד נהנה מחווית שחרור השרירים בידיה האמונות של מסאג'יסטית הבית הירוק. בזמן שהבוגרים התפנקו בתורות, הבנות נהנו מעוד שעות של רביצה בערסלים, שכללו גם תאונה קטנה. אחד הערסלים צנח, עם גלי ועודד בתוכו... חוץ מבהלה קלה ומכה לא חזקה לא נגרם שום נזק. תוך שעה דאג הפעלתן החליף את כל המתלים של הערסלים מחבלים לשרשראות מתכת, תוך כדי אינסוף התנצלויות מצידו ומצד רבקה.
בין שלל האירועים, ואחרי ארוחת צהריים של מאכלים מקומיים בשוק הקטן של בניוס, הצלחנו קצת לקלקל את היום עם פעילות מטופשת. יש בעיר הרבה סוכנויות לארגון טיולים ופעילויות בסביבה וחלקן משכירות אופניים ורכבי באגי. עודד נדלק על עניין הבאגי. אני משום מה, עד עכשיו לא ברור לי למה, שיתפתי פעולה. ניגשנו לאחת הסוכנויות, קיבלנו שני רכבים, קסדות, הסברים תפעוליים במשך שתי דקות והמלצה לאן כדאי לסוע ויצאנו לדרך. עודד עם יפעת וגלי מקדימה, אני ונטע מאחורה נושמות אדים רעילים מהאגזוסט שלהם. ההתחלה היתה בתוך העיר, הגיוני. אחר כך יצאנו לכביש הראשי. נטע ואני חשבנו לתומינו שתוך כמה רגעים נרד לכביש עפר או כביש צדדי, אבל זה לא קרה. הרגשנו כמו ברולטה רוסית. אוטובוסים, משאיות וטנדרים חולפים על פנינו. אנחנו ברכב פתוח, המראות המרושלות שבצידיו והמוטות מקדימה לא מאפשרות לראות מה קורה מאחורי, מצדדי ומלפני. עודד, יפעת וגלי מקדימה, מרוצים, ואני לא מסוגלת לתקשר איתם. אחרי איזו רבע שעה עצבנית שנראתה כמו נצח, עודד עצר לשניה והסתובב אחורה לודא שגם נטע ואני מרוצות. בשניה שראה את הפרצופים שלנו, הוא הבין את גודל הטעות. עשינו אחורה פנה, חזרנו לסוכנות ואחרי ויכוחים קיבלנו חלק מכספינו חזרה. לא שזה שינה משהו. לקח לי כמה שעות להתאושש מהענין הזה, כולל הבטחה רשמית שלא גוררים אותי יותר לשטויות מהסוג הזה.
בערב, רגועים ונינוחים, אכלנו במסעדה ארגנטינאית הזויה בשם קילומבו. התפריט בצורת קוביות, העיצוב מופרע עם כל מיני חפצים תלויים מהתקרה. ביניהם אופניים, ערסלים, סירים ועוד כיד הדמיון הטובה. השף במראה שנות ה - 70' עם רעמת אפרו על הראש, אבל האוכל היה ממש ממש טעים!
ביום למחרת צעדנו הרבה. בבוקר יצאנו לטיול בהמלצת רבקה שפרטה ציוני דרך וסיפקה מפה פשטנית. המסלול התחיל כמעט ביציאה מהמלון, ואמור היה להסתיים בתצפית יפה. ההתחלה היתה קלילה ונעימה עם נוף מקסים. מהר מאוד העסק הפך לעלייה קשה, עדיין עם נוף מקסים כולל מפל מרוחק, ובהמשך עלייה קשה מאוד שהנוף כבר לא פיצה עליה. לא ברור מה קרה, אבל לא הצלחנו למצוא את ציון הדרך הראשון, בית קטן שהיינו אמורים להגיע אליו אחרי כחצי שעה הליכה. עלינו ועלינו ועלינו. יותר משעה ושום דבר לא קרה. האדם היחיד שפגשנו בדרך היה חקלאי זקן שניסינו לשאול אותו לגבי הבית והתצפית, אבל לא הצלחנו להבין את תשובתו. החלטנו לוותר ולרדת חזרה. החקלאי החביב בעקבותינו, קטף לנו קלמנטינות טעימות והראה לנו עץ קפה. הפירות אדומים ובפנים מתחבאים פולים לבנים.
חזרנו למלון, ניסינו יחד עם רבקה להבין איפה טעינו, ולא הצלחנו. לא נורא, עשינו ספורט ובסך הכל נהנינו. אחרי מנוחה קצרה במלון וארוחת צהריים קלה בעיר התחיל גשם, אבל לא הפריע לתכניותינו. נסענו לגן חיות בכניסה לבניוס. בדרך עברנו בגשר מעל מראה יפהפה של הנהר מתחפר בסלע. אהבנו מאוד.
בגן החיות היה מעניין, הרבה חיות שלא הכרנו, קצת טעימה מהגלפגוס עם צבי ענק ומהאמזונס עם קופים מסוגי שונים. עם קוף אחד גלי ועודד שחקו, וקוף מסוג עכביש שעשע אותנו בריקודים הזויים.
לא נעים אבל חלק מהמוצגים המעניינים היו המבקרים האחרים... יום לפני סוף השנה, כולם בחופש. המוני משפחות רב דוריות עם סבתות בלי שיניים, אמהות בתלבושות מסורתיות וילדים סקרנים שעבורם גם אנחנו היינו כנראה מוצג מעניין. ליד גן החיות התוודאנו מקרוב לתופעת הטנדרים עמוסי המטיילים. היו רבים, חלקם חלפו כל כך במהירות שלא הספקנו לצלם. בחלקם פרשו מזרונים מאחורה ובאחרים סתם ישבו עשרות אנשים מרוצים ושמחים, מתעלמים לחלוטין מהאפשרות של תאונה עתידית. אנחנו מאחלים לכולם רק בריאות.
משם חזרנו לאיזור של המרחצאות מאתמול, כדי להביט מקרוב במפל היפה הסמוך להם ובמקדש שקשור למים המגיעים מהר הגעש (לא סתם המקום נקרא בניוס של המים הקדושים). כל זה היה נחמד ויפה, אבל התגמד לחלוטין לעומת ההפתעה האנתרופולגית המהממת שהיתה שם ויום קודם לא שמנו לב אליה או שלא היתה פעילה. המים מהמפל נשפכים לתוך שתי שורות של כיורי בטון מחוברים זה לזה באמצעות תעלה. עשרות נשים, גבר אחד והרבה טף התקבצו סביב הכיורים ועסקו במלאכת הקודש האמיתית - כביסה! הנשים קירצפו במרץ ערימות של בגדים בעזרת סבון מוצק בכיור רטוב, חבטו את הבגדים בכיור יבש צמוד ותוך כדי קשקשו, ציחקקו וריכלו. הילדים התרוצצו ברגליים יחפות בין הכיורים והתעלות וכל העסק נראה כמו בילוי מקובל ומהנה של תושבי העיר לשעות אחר הצהריים. אני הייתי מהופנטת (סוג של חולשה לענייני כביסה...), יתר המשפחה קצת פחות. צילמנו וצילמנו עד שכבר לא היה נעים וזכינו לפרצופים זועמים מהחבורה הכובסת. קיוינו שהעובדת מהמלון, שלקחה חסות על ערימות הכביסה המסריחות שלנו, השתמשה באמצעים קצת יותר מקובלים והמשכנו הלאה.
אל שתי נקודות תצפיות גבוהות וממש קרובות אל המפל מגיעים בזחילה וחוזרים רטובים לגמרי. כיף אמיתי שאני ויתרתי עליו כדי לא לשחזר את כאב הגב. צילמתי מרחוק את משפחתי המתוקה, ומקרוב את הנשים האקוודוריות היפות עם התלבושות המרהיבות שגם הן כמוני ויתרו על הזחילה.
חזרנו באותה הדרך, ובישובון קטן סמוך נהנינו מארוחת צהריים נהדרת. פורל טרי טרי, ישר מהנחל או סטיק טוב, שניהם על גחלים ומלווים באורז, צ'יפס, סלט ירקות ובננות מטוגנות. כל זה בשמונה דולר לכל המשפחה! המחירים פה לא מפסיקים להפתיע אותנו.
משם המשכנו הלאה למפל נוסף, מפל משאי. ירידה תלולה, בחזרה עליה קשה, ובאמצע מפל נחמד אבל מחוויר לעומת קדירת השטן. לא נורא, הוצאנו קלוריות. משם התחלנו לחזור חזרה אל המלון, ובדרך סימנים ראשונים לשמחה ולצהלה של מסיבות סוף השנה.
באקוודור מספר מנהגים לציון סוף השנה. בניית או קניית בובות ענק מעיסת נייר, אותן קושרים על האוטו מקדימה או מציבים ברחוב ובדיוק בשתים עשרה בלילה, במקום להתנשק, שורפים את הבובות כסימן לסיום השנה שחלפה. מנהג נוסף הוא תחפושות, ממש חג פורים. בחורים מתחפשים לנשים, בחורות עם תחפושות בסגנון הלואין והילדים הקטנים בשלל תחפושות מכל הסוגים והמינים. המחופשים למיניהם חוסמים כבישים לתנועת מכוניות בעזרת חבלים, ומאפשרים לנהגים לסוע רק אחרי שנותנים להם מטבעות. מחופשים וחבלים ראשונים שנתקלנו בהם היו באיזור המפלים. בחבל הראשון השתעשענו, שילמנו, היינו מרוצים. גם בשני. אחד הבחורים שהתחפש לבחורה הדביק לעודד נשיקה עמוסת אודם מרוב שמחה על המטבע שקיבל. בחבל השלישי זה כבר התחיל להטריד, וגם מלאי המטבעות שהיה לנו התחיל להגמר...
הורדנו את הבנות במלון שינוחו קצת, אבל קודם כמה רגעים של אדרנלין באחת מהאומגות הרבות שבדרך. עודד ויתר הפעם ואילו אני עברתי ראשונה. לא באומגה, חס וחלילה, אלא בטרביטה עמוסה באקוודורים נרגשים, כולל אחד מקומי שכנראה גר באחד הבתים הבודדים שבצד השני של העמק. הוא העביר בטרביטה בלון גז, העמיס אותו על חמור שחיכה לו בתחנה השניה ומשם הביתה.
הבנות הגיעו, אחת אחרי השניה, ברחיפה בסגנון הקרוי סופרמן לקול תרועות הקהל שכלל אותי ואת והאקוודורים מהטרביטה. גלי האפרוחית קלה מדי, נתקעה באמצע הדרך כולה מאושרת וילדון קטן מהצוות של האומגה, שנראה בערך בגילה, יצא לחלץ אותה. בשלב הזה הקהל ממש יצא מגידרו, חוץ ממני. אני הייתי על סף עילפון.
את הדרך חזרה אל עודד עשינו ארבעתנו בטרביטה, כשמתחתינו מראות מקסימים של קשת שנוצרה באחד המפלים.
המשכנו רק עודד ואני לבניוס, להתרשם מהמחופשים למיניהם שהסתובבו ברחובות והציקו לתיירים ומאוסף הבובות שהונחו בכל פינת רחוב, חלקן ממש סוג של הצגה עם מסר אבל לא תמיד הבנו. מטרה חשובה לא פחות היתה לפרוט שטרות למטבעות.
בערב חזרנו כולנו לעיר, רחוצים ומרוצים, לבילוי סוף השנה שהתחיל במסעדה שוויצרית מצוינת אליה הזמנו מקום מבעוד מועד, וטוב שכך. היא היתה מלאה. האוכל היה מצוין. על בטן מלאה הסתובבנו בעיר. היה שמח!!! חוץ מהתחפושות והבובות, היו גם המון במות מאולתרות עם הופעות וריקודים. באחת מהן השיר החופר הזה, שאי אפשר לעבור יום בברזיל וכנראה שבכל דרום אמריקה בלי לשמוע אותו, והבנו שהוא לא פסח גם על ארץ הקודש (תרגום לעברית ימסר לפונים בכתב). פה בגרסת בחורי בניוס חסרי חוש קצב מחופשים לבנות.
העייפות הכריעה אותנו ולא חיכינו לטכס השריפה. לקראת עשר וחצי חזרנו למלון. למחרת בארוחת בוקר, שכללה פינוקי פנקייקים בנוסף למצאי הרגיל, נציגי המשפחה הגרמנית סיפרו שהם נשארו לראות את בניוס עולה באש ושזה היה מרהיב.
לאחר מכן נפרדנו לשלום מהמלון המתוק, מג'ון, דאג, רבקה ואורחיהם ויצאנו לדרך אל היעד הבא, אוטבלו.
תמונות נוספות מבניוס המדליקה פה, כולל כמה תמונות קשות לעיכול של חזירים ושרקנים על הגריל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה