סיום ביקור של סבא וסבתא

לכל דבר טוב יש סוף. הביקור הסתיים, לנו התחיל שבוע שגרתי רגיל ולסבא וסבתא התחיל חלק שני במסע, הפעם במקסיקו וגוואטמלה. תעשו חיים! היה יופי של מפגש משפחתי חוצה דורות. התענגנו על העוגיות שסבתא הכינה לנו. עוד נשארו קצת ובהמשך ננסה לשחזר את ההצלחה. סבא וסבתא נהנו לשמוע את הבנות ואת עודד מנגנים במגוון הכלים שהצטברו אצלנו. כולנו נהננו מהסיפורים של סבא שחלקם זכרונות וחלקם המצאות, מצפייה בתכניות טלוויזיה מהארץ  וממשחקים משפחתיים בהרכבים שונים. תירס חם, משחקי קלפים למיניהם ועוד ועוד.

בסוף השבוע האחרון היתה אופוזיציה חזקה נגדי. כולם פה אחד דרשו להישאר בפורטו אלגרה. התעייפו ומיצו את הנסיעות הארוכות באוטו. גנזתי תכניות לטיולי יום קצרים בסביבה ובמקום זה העברנו את הזמן בבית, בין הפארקים השונים בעיר וקצת בסידורים בקניונים העמוסים בקישוטי כריסמס.

נהננו מארוחות ערב טובות במסעדות ומחגיגות יום הולדת לסבא. בששי בערב  יחד עם יוליה, דינה ושלמה מבוגרים בלבד בלוריטה, בשבת בהרכב משפחתי מלא בגריל האדום. אין סיכוי שהביקור היה מסתיים בלי לפחות נתח פיקניה אחד כהלכתו.

יתרון גדול שנרשם בביקור היה מזג האוויר שהאיר פנים. השמש זרחה, השמיים כחולים אבל לא היה חם. תענוג. עוד יתרון היתה העובדה שבימות החול הבנות היו בשעות הבוקר בבית הספר. עודד נאלץ לעבוד, אבל יתר המבוגרים שבחבורה יכלו להנות בשקט מביקור במוזיאונים, שיטוט ברחובות, ישיבה בבתי קפה ושאר פעילויות שלילדות אין הרבה סבלנות אליהן.

נרשמה הצלחה גדולה לסיור בגן הבוטני הנעים והמוצל שבתוכו מוזיאון טבע חמוד, וליום בו טיילנו ברחובות הסנטר וראינו את ארמון נשיאות ריו גרנדה דה סול, כנסיה גדולה ומוזיאון היסטורי מעניין.

באחד הבקרים, יומיים לפני החופשה באורוגוואי, נסענו יחד עם יוליה והדס לביקור באתר טחנות רוח סמוך לעיירה אוסוריו. בערך שעה נסיעה מפורטו אלגרה לכיוון צפון. בתוך שטח חקלאי רחב ידיים ובו פרות, ביצות ושדות ירוקים מפוזרות 75 טחנות רוח שגובה כל אחת מהן 100 מטר. קבלנו הסברים ארוכים ממהנדס נמרץ ובהמשך, במרכז המבקרים, ראינו דגם וצפינו בסרטון תדמית.

משם המשכנו לתצפית יפה על כל האיזור. הרוח שנשבה באתר ובתצפית לא היטיבה עם סבתא שכבר באותו יום אחר הצהריים התחילה להרגיש שלא בטוב. התוודאנו בזכותה למוסד רפואי בשם הצלב הכחול, מעין מר"ם. פתוח בכל שעות היום ותמורת תשלום לא כל כך סמלי, כל מי שמגיע מקבל טיפול. האבחנה של סבתא היתה דלקת גרון ויראלית והטיפול כלל מתן זריקה של חומר אנטי דלקתי ומרשם לכדורים, והיה יעיל במיוחד. תוך כמה שעות נעלמו כמעט לגמרי כל התסמינים. יכולנו לסוע כמתוכנן לאורוגוואי.

בשבוע שעבר התקיים קונצרט סיום השנה של בית הספר, בניצוחה של מיס בטסי, המורה הנמרצת למוזיקה. קצת מוקדם, יש עוד חודש לסיום הסמסטר, אבל מסתבר שלא הצליחו למצוא אולם פנוי במועד מאוחר יותר. אז סבא וסבתא הרוויחו ובאו לראות גם. האירוע התקיים בתיאטרון יפה בשם סאו פדרו, והיה ארוך.... כל כיתה הופיעה בשיר או שניים. מילדי הגן המתוקים בני השלוש ועד ילדי כתה ח'.  ילדי כתה א' הפתיעו בשירת "סביבון סוב סוב" בעברית בנוסח הגולה. תוכלו לראות כאן. 

לסיום, להקות בית הספר השונות, שנטע נמנית על אחת מהן, הופיעו בשלל שירים. הנה Summertime, עם נטע על הבס. זהו שיר שאהוב על מיס בטסי במיוחד ומיטיב לתאר רבות מהמשפחות הברזילאיות אשר נמנות על קהילת בית הספר. Your daddy's rich, and your mamma's good looking

סבא וסבתא היו מרוצים מהרפרטואר, שכלל הרבה שירים של הביטלס, ומכך שילדי הכיתות הגבוהות  שסיימו לשיר, ירדו מהבמה תוך כדי מתן כיפים למורה המחנכת ו/או למורה למוזיקה.

תמונות נוספות משבועיים מהנים עם סבא וסבתא בקישור.

אורוגוואי

חזרנו מחופשה מהנה ורגועה, ביחד עם סבא וסבתא, אצל השכנה הדרומית אורוגוואי. המרחק מפורטו אלגרה ועד לגבול הוא כ - 500 ק"מ. יצאנו ביום חמישי אחר הצהריים, התכנון היה לסוע כשלוש שעות ולעצור ללינה בעיר ריו גרנדה. בפועל נסענו יותר מארבע שעות, מרביתן בנסיונות לעקוף עוד ועוד משאיות. השמש כבר התחילה לשקוע, הרעב והעייפות התחילו להציק... לפנינו עוד יותר משבעים ק"מ. החלטנו שאין טעם להגיע למחוז חפצנו. כמה רגעים אחר כך, כשהתקרבנו לעיר פלוטס הידועה בעוגיות בסגנון פטיפור המיוצרות בה, סבא קלט שלט שמכוון למלון. נכנסנו, בדקנו, אחלה מלון דרכים. קצת מיושן, אבל חמוד ונקי. תוך דקות ספורות התארגנו בשני חדרים, אכלנו ארוחת ערב משביעה במסעדה של המלון ולקינוח עוגיות מחנות בתחנת דלק סמוכה. בבוקר ראינו שהמלון ממוקם על שפת אגם, המון דשא מסביב. מקום חמוד מאוד, אבל אנחנו כבר בדרכנו הלאה דרומה. עוד כשלוש שעות נסיעה עד לגבול, הפעם כמעט לבד בכביש כשסביבנו מישורי פמפאס אינסופיים והמון פרות, סוסים ושדות אורז. בתאריך 11.11.11 בשעה 11:11 נכנסנו לשמורת הטבע Taim, שהיא בעצם ביצה משני צידי הכביש. מקננות בה ציפורים שונות והמוני קפיברות רובצות במים ומחוצה להם, אבל אין  מקום לעצור להסתכל או לצלם. ברזיל מסתיימת ואורוגוואי מתחילה בעיירה דהויה עם לוק מערב פרוע ושמה צ'ואי. מצפון לעיירה מעבר הגבול הברזילאי, מדרום האורוגוויאני ובין שניהם נמצאת העיירה. הרחוב הראשי, שכולו חנויות דיוטי פרי, חוצה את העיירה לשניים. בצד הברזילאי הרחוב נקרא שדרת אורוגוואי ובצד השני שדרות ברזיל. עצרנו בצד הברזילאי לתדלוק אחרון לפני המעבר לאורוגוואי שהמחירים בה התגלו, להפתעתינו, כיקרים פי שניים מאשר בברזיל.

מישורי הפמפאס ממשיכים גם באורוגוואי. המרחבים אינסופיים, מעוררי קנאה וכמעט ריקים, למעט המוני פרות, סוסים ותילי נמלים. אהבנו.

אחרי חצי שעה נסיעה מהגבול הגענו למקום שלו וקסום. פונטה דל דיאבלו, נקודת השטן. כפר דייגים קטן, בנוי על דיונות חול. יש בו רחוב אחד מאספלט עם שתי חנויות מכולת, שוק קטן וכמה מסעדות, ומסביב זרוקים בתים בערבוב סגנונות. חלקם הגדול למטרות השכרה לנופשים. חודש נובמבר הוא טרום עונה, אין הרבה תיירים והאווירה רגועה ונינוחה. בתהליך מיון קפדני  בחרנו בית שעמד בדרישות המינימום של מספר חדרים, מקלחות, קרבה לים, מחיר... והכי חשוב - מכונת כביסה. לא פשוט לסחוב באוטו מספיק בגדים לשבעה אנשים לחמישה ימים...  צעיר חייכני בשם סבסטיאן הוביל אותנו לבית שהתגלה כקסום אף יותר ממה שנראה באינטרנט.  תקרה גבוהה, קירות צבעוניים, קישוטים יפים, מטבח מאובזר עד הפרט האחרון (החל מחותך פיצה ועד למיקסר), וכל זה במחיר של צימר לזוג בארץ. פיצוי על יתר העלויות הגבוהות באורוגוואי. כולנו התאהבנו בבית ממבט ראשון. היו בו גם שתי מרפסות ובריכה, אבל בהם כמעט ולא השתמשנו... בכל זאת טרום עונה וקצת קריר.

ביום הגעתינו טיילנו בין הדיונות ועל חוף הים הדרומי הסמוך לבית. בהמשך בדקנו את המצאי הלא ממש מלהיב של מצרכים במכולות שבישוב.

יום למחרת טיילנו בפארק קרוב, פארק סנטה תרזה. נחמד, לא הרבה מעבר לזה. צמחיה יפה,  פינה עם תוכים שניסו לפתוח לנו את השרוכים בנעליים, תצפית לאגם עם בעלי כנף, באמצע גן חיות קטן בו נהננו להסתכל על גור קופיף עם כל משפחתו, אמא ברווזה וחמשת אפרוחיה ועוד ועוד. חזרנו לפונטה דל דיאבלו לארוחת צהריים במסעדה כיפית אבל יקרה... (כבר אמרנו שיקר באורוגוואי?), משקיפה לים. פינת חמד. הטבח/בעלים/מלצר התרשם מאוד מהחבורה שלנו וסיפר שמגיעים אליו מדי פעם ישראלים, אבל רק צעירים. פעם ראשונה שהוא רואה משפחה ישראלית בת שלושה דורות. בסיום הארוחה, סבתא הלכה לנוח בבית וכל היתר נסענו לראות אגם בשם הלגונה השחורה. עשה לנו רושם שהוא בגודל של הכנרת, אבל לא היה בו מה לעשות. נסענו קצת סביבו והחלטנו לחזור לפונטה דל דיאבלו. מצאנו אלפחורס מצויינים בשוק, ותוך כדי זלילה ירדנו לחופים הצפוניים. סבא וגלי היו החלוצים, חיפשו צדפים וסרטנים בין הסלעים, וקראו לנו נרגשים לראות כלב ים שהם מצאו. התקרבנו אליו כולנו ו... זה לא כלב ים. זה פינגווין. קטן, מסכן, בודד, עם כנף פצועה. לא ברור איך הוא הגיע לשם, אבל הוא עורר בנו חמלה רבה. בהמשך נהננו לראות סירת דייגים שחזרה מהים עמוסה בשרימפסים.

ביום השלישי נסענו שעתיים נוספות דרומה, לעיר הקיט פונטה דל אסטה, נקודת המזרח. כל כך הרבה שמענו עליה, המוני ברזילאים נוסעים כל שנה לבלות בה את חופשת הקיץ והיא נחשבת לאחד מיעדי התיירות היותר נחשקים בסביבה. עם מלונות, מרינה, קזינו... הרגשנו (אני הרגשתי, ליתר דיוק) שאם כבר הגענו לאורוגוואי צריך לראות גם אותה. אז ראינו. היא נחמדה. בשיא העונה היא גם בטח שוקקת חיים ומלאת אווירה. מהקצת שראינו, לא נפלנו. החלק התיירותי שלה בנוי על חצי אי. יש בה טיילת נעימה שמשקיפה למרינה עם יאכטות פאר, שזה כנראה מחזה די נדיר בדרום אמריקה. יש כמה פסלים סביבתיים חביבים, חופים רחבים, בתי עשירים מנקרי עיניים, במרכז חצי האי כיכר נחמדה עם שוק למזכרות ומסביב כמה רחובות עם חנויות יוקרה, בתי קפה ומסעדות. אם אמרנו  שבאורוגוואי יקר, אז בפונטה דל אסטה המחירים בכלל בשמיים...

אחרי כמה שעות  של בילוי בין המרינה לכיכר ותצפיות על הים מנקודות שונות, נסענו לקצת תרבות במוזיאון ראלי. תאום למוזיאון שבקיסריה. היה יפה מאוד. המוזיאון נמצא בשכונה מרוחקת ממרכז העיר, והדרך אליו איפשרה הצצה לבתי הפאר הבאמת יפים, והם אפילו לא מגודרים... הבילוי בפונטה דל אסטה הסתיים בביקור בסופרמרקט גדול ומשובח, לצורך השלמות לארוחות בהמשך החופשה, עם פריטי מזון שבמכולות של פונטה דל דיאבלו לא שמעו עליהם. חזה עוף לדוגמא.

היום האחרון היה המוצלח מכולם. ממש יום קסום. נסענו למקום שנקרא Cabo Polonio, שלא ידענו עליו הרבה, רק שיש בו מושבה של כלבי ים ושאי אפשר להגיע אליו ברכב רגיל. באינטרנט כתוב שבתחנת המודיעין בכניסה למקום עוזרים לתיירים במציאת פתרונות הגעה. אחרי נסיעה בכביש ריק במשך כמעט שעה, מצאנו מגרש חניה עמוס ברכבים ולידו תחנת המודיעין, באמצע החולות. נוכחנו לגלות שיש רק פתרון אחד להגעה והוא במפתיע מערך הסעות מאורגן ומסודר. משאית 4X4, שיוצאת ארבע פעמים ביום בשעות מסוימות מתחנת המודיעין אל קבו פולוניו, וכנ"ל חזרה. הגענו שתי דקות לפני שיצאה ההסעה של הבוקר, ושלוש שעות לפני ההסעה הבאה. אצנו רצנו לקנות כרטיסים ולמלא טפסים בסגנון אלו שמקבלים במטוס. לא הסכימו להעלות אותנו למשאית בלי זה... הנסיעה היתה חוויה משעשעת בת כחצי שעה, אפילו סבתא נהנתה!!!  ימין ושמאל רק חול וחול, ובסוף הגענו לישוב קטן והזוי לגמרי. חשבנו שפונטה דל דיאבלו היא מקום קטן עם בתים זרוקים. טעינו. לעומת קבו פולוניו היא ממש עיר. המקום הזה, קבו פולוניו, הוא אוסף בתים מטים ליפול. אין מים זורמים, יש בארות בחצרות. אין חשמל. לחלק מהאנשים יש גנרטור. תרנגולי הודו, אווזים וסוסים מסתובבים בחצרות ויש אינסוף שקט, שלווה ואווירת שאנטי מופלאה, שכולנו נשבינו בקסמה. בירידה מהמשאית פגשנו שני בחורים ישראלים, שכיוונו אותנו לעבר מושבת כלבי הים הסמוכה למגדלור. מושבה ענקית, עם מאות כלבי ים שחלקם הגדול נמצאים בשלושה איים מרוחקים יחסית מהחוף, אבל רבים מהם  רובצים על סלעים קרובים לחוף. מצאנו נקודות תצפית שונות להסתכל עליהם. במבט ראשון הם נראים כמו גושים שמתחרדנים בשמש ללא תנועה. במבט שני רואים שרובם (חוץ מכמה עצלנים או זקנים במיוחד) זזים כל הזמן. יורדים למים וחוזרים, רבים זה עם זה על הפינה המסוימת בה הם רוצים לרבוץ על הסלע, מתהפכים, צועקים... היה ממש כיף לראות אותם.

אחרי שמיצינו, בחנו את מצאי המסעדות בישוב. הופתענו לטובה. תהינו איך הם מקבלים סחורה ובחרנו במסעדונת עם גברת נמרצת וחביבה ששימשה כמבשלת ומלצרית בו זמנית. היו שם פשטידות משובחות, מוצר שנדיר למצוא גם במסעדות בעיר, אמפנדות, שניצלים, טוסטים ואלפחורס נהדרים. והיא גם בערך המקום היחיד באיזור  שהיו בו שירותים... אבל כדי להוריד מים, צריך למלא דלי מברז קטן שניזון מהבאר הסמוכה. הנה אני בפעולה.

אחרי הסעודה טיילנו על חוף הים הקסום והסלעי, הגענו קרוב לדיונות חול אינסופיות, קנינו קצת מזכרות בדוכנים שנפתחו כאשר ההסעה של הצהריים הגיעה עמוסה בבני נוער בטיול שנתי. בקושי נדחקנו ביניהם במשאית בדרך חזרה, לקול שירה סוערת בספרדית וצעקות של המדריך במגאפון.

חזרנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות לפונטה דל דיאבלו. הספקנו לסיום עוד סיבוב מענג בדיונות הסמוכות לבית,  ונהננו מארוחת ערב עם מוצרים משופרים מהסופר של פונטה דל אסטה.

את הדרך חזרה עשינו למחרת ביום אחד, מפונטה דל דיאבלו עד פורטו אלגרה. לשמחתינו בלי הרבה משאיות. יום חג, רוב נהגי המשאיות נחו. עשינו קצת עצירות בדרך לקניות בדיוטי פרי, לארוחת צהריים (במחירים ברזילאיים שפויים) ולשירותים. כמו שעודד אומר, כשנוסעים עם בנות, שליש מהזמן מבלים סביב השירותים.

תמונות מהחופשה המהנה כאן.

סבא וסבתא הגיעו

ביום חמישי אחר הצהריים סבא אולי וסבתא נעימה נחתו פה, אחרי טיסה מתישה וארוכה שאותות הג'ט לג שלה עדיין ניכרים, אם כי הולכים ונעלמים. המפגש המחודש, הפעם אחרי זמן קצר יחסית, היה משמח מאוד. איתי בשדה התעופה, עם עודד בעבודה ומשם הביתה לפגוש את הבנות שחזרו כמה דקות לפני כן מבית הספר. לאחר השמחה מהמפגש עצמו, החגיגה נמשכה כאשר סבא שלף ארגז מלא בקרמבו. מוצר שלא זכינו לאכול כבר כמעט שלוש שנים והגעגועים אליו היו עזים.

ביום ששי בשעות הבוקר ביליתי עם סבא וסבתא בסנטר, בעיקר בתערוכת הביאנלה. בדקנו מה שלום הנמלים בדגלי מדינות דרום אמריקה. האמת לא השתנה הרבה.

 

קראנו בחלק מהגלויות הישראליות שבתצוגה, התרשמנו מיתר התערוכה ונכנסנו גם לשני מוזיאונים (סנטנדר והמוזיאון לאמנויות של ריו גרנדה דו סול) ובהם מוצגים נוספים של הביאנלה, ביניהם תערוכת הולוגרמות מעניינות.

הכיכר שליד שני המוזיאונים האלו, ככר אלפנדגה, שופצה לאחרונה ובימים אלו מתקיים בה שבוע הספר. רוב הביתנים היו סגורים עדיין בשעות בהן ביקרנו, אך נראה שלדוברי השפה (לא אנחנו) בהחלט יש פוטנציאל וסיבה לבקר במקום בשעות הנכונות. אנחנו הסתפקנו בפסלים שבכיכר, בהמשך עברנו ליד קתדרלה יפה ומבהיקה בלובנה ומשם לארוחת צהריים בקומה השביעית של בית האמנות על שם מריו קינטנה.

עודד חזר ביום ששי באמצע הלילה מיום עבודה מתיש בסאו פאולו, שחלק גדול ממנו עבר עליו בנסיעה במוניות בפקקי העיר האימתנית.

שבת - ראשון בילינו בהרכב מלא בטבע הירוק והמרהיב של ריו גרנדה דו סול. נסענו לסאו פרנסיסקו דה פאולה, הזכורה לטוב, על מפליה הרבים. התחלנו בפיקניק על שפת האגם החמוד שבעיירה, תוך כדי האכלת הברווזים ששמחו מאוד מהשלל שהגיע אליהם. משם נסענו לפארק שמונת המפלים המופלא. הצמחיה משגעת, המים שוצפים, המפלים מרהיבים. גם בפעם השלישית שלנו במקום, אנחנו עדיין מלאי התפעלות וקנאה.

סבא וסבתא גם התלהבו מאוד. סבתא טיילה איתנו למפל הראשון, ואחריו העדיפה לנוח. אחרי מפל נוסף, יפעת וגלי הצטרפו אליה למנוחה. סבא, עודד, נטע ואני המשכנו למפל שלישי ואחרון להפעם.

עקב התייקרות שערורייתית של הצימרים שבשטח הפארק, הזמנו לינה בפוסדה אחרת, במרחק חמש דקות נסיעה מהפארק. המבנה של הפוסדה נראה במבט ראשון מסכן ביותר, אבל בפנים חיכו לנו חדרים נעימים וספוני עץ. הזמנו שני חדרים, וקיבלנו שלושה. הנוף מהחדרים נפלא - צמחיה ירוקה וצפופה צפופה. בסיבוב בשטח הירוק  והכיפי שסביב הפוסדה, סבא גילה שהחזית האחורית של המבנה דוקא יפה מאוד.

 

בקיצור - אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. הצטרפנו לסבא להליכה בטבע שמסביב. ראינו נמלים שסוחבות חתיכות דשא למרחקים אדירים, פרחים בשלל צבעים, ציפורים מסוגים שונים והמון עצי ארקואריה מקסימים.

ארוחת ערב אכלנו במסעדה מוצלחת שעודד גילה ברחוב הראשי של העיירה, וארוחת בוקר (לא משהו) בפוסדה, במבנה עץ ענק עם לוק גאושי למהדרין שבעבר הלא מאוד רחוק שימש כמסעדת צ'ורסקו.

היום נסענו לכיוון קנלה וגרמדו. עצרנו בדרך בסכר סלטו, שגם הוא זכור לנו מטיול קודם באיזור. משם לסיבוב באוטו בקנלה, כולל כניסה לקתדרלה שלה, שהיא מקסימה מבחוץ אבל דוקא לא משהו בפנים. גם זה קורה...

הצלחנו להיות בקנלה וגרמדו בלי לאכול פונדו! במקום זה אכלנו צהריים במסעדת פריץ, בה מגישים אוכל בסגנון גרמני בשיטת הרודיזיו. האוכל זורם לשולחן, אוכלים כמה שרוצים. היינו בה לפני כשנתיים ואהבנו, הפעם קצת התאכזבנו. האוכל לא היה משהו, המסעדה היתה מלאה לעייפה בקבוצות מאורגנות, היה שמח אך רועש...

אחרי קפה לא רע, סגרנו מעגל וסיימנו באגם נוסף. הפעם בהליכה לצורך הורדת האוכל באגם השחור, Lago Negro, שבגרמדו.

עוד תמונות בקישור.

סוף שבוע בגרמדו וקנלה

בילינו שבת - ראשון מהנים מאוד בעיירות החמודות גרמדו וקנלה. הפעם בלי שום סיבה מיוחדת, שום פסטיבל או חג. בחרנו להתמקד בעיקר בטבע היפה והירוק שסביב העיירות ובמסעדות כיפיות, ושמחנו לגלות מקומות שלא הכרנו.

הבילוי התחיל בנסיעה של שעתיים במהלכן גלי לא הפסיקה לבלבל את המוח ולהציק לכולם. תודה גלי! הנסיעה הסתיימה במקום מקסים, ממש חלקת אלוהים הקטנה, אי שם בפאתי קנלה. מתחם מטופח, טובל בעצים, דשא ונחל קטן ובו מבשלת קשאסה (מזמן לא היינו...), חנות למכירת סוגי אלכוהול שונים ומסעדה כיפית עם מרפסת שצופה לכל הירוק.

היה טעים ומשביע. הבנות אכלו פסטות, עודד ואני חזה עוף ברוטב קשאסה. טעים יותר ממה שזה נשמע. אחרי  הארוחה וסיור קצר במתחם עברנו  בדרך לקצת פעילויות אקסטרים בשני יקבים, אחד ממש יפה, גם המבנה וגם הנוף שסביבו,  והשני סתמי. 

 יש בקנלה שני פארקים לפעילויות אתגריות, צמודים זה לזה.  Alpen Park, בו היינו לפני כשנתיים ולידו Espaço verde שלא היכרנו. התחלנו בלא מוכר, אבל לא ממש התלהבנו. היתה בו פינת חי עם סייח פוני מתוק, קצת פרות וחזירים.

בתור אקסטרים יש בפארק הזה כמעט ורק אומגה, שאף אחד מהמבקרים המועטים שהיו במקום לא השתמש בה. נראה לנו חשוד ואחרי כמה דקות במקום עברנו למתחרה, שהיה עמוס יותר במבקרים, פעיל יותר וגם זול יותר. כולם, חוץ ממני, נהנו מנסיעה במזחלות. אני תעדתי. הבנות התמוגגו גם מאומגה ונטע היחידה שזכתה לעשות סיבוב בין העצים בפארק חבלים. יפעת לא רצתה. גלי כן, אבל התגלתה לאכזבתה כנמוכה מדי עבור כללי המקום.

משם לסיבוב קצר ברחובות קנלה ושתיית קפה ולחדר שהזמנו בפוסדה, בתוך פארק עצי הסקויה. החדר עצמו חביב, לא יותר מזה. בפארק המוני עצי סקויה מרשימים בגובהם, ובכלל צמחיה יפה ומגוונת. עשינו סיבוב בשעות אחרה"צ, רק עודד ואני, בעוד הבנות נחות בחדר. למחרת בבוקר טיילנו כולנו. הגשם שירד כמעט כל הלילה, והערפל שנותר בשעות הבוקר הוסיפו נופך מיסתורי ומעניין למקום.

כמובן שלא ויתרנו על הפעילות המחויבת כשנמצאים בקנלה ו/או גרמדו. אכילת פונדו. בערב, בגשם שוטף נסענו לאחת מאינספור מסעדות הפונדו שבגרמדו. היה טעים, כמו תמיד.

אחרי שעזבנו את הפוסדה ואת עצי הסקויה, נסענו לפארק חדש יחסית שקראנו עליו באינטרנט ושמו Ecoparque Sperry, כשם המשפחה שגרה ומתפעלת אותו. הפארק  הזה מאוד מצא חן בעינינו. לא גדול מדי, אבל מפתיע (במונחים ברזילאיים) ברמת התחזוקה ובשילוט שבו. בסיבוב נעים של כשעה וחצי ראינו המוני עצים יפים שליד חלק גדול מהם שלט עם שם, ארבעה מפלים שוצפים ונוף יפה. היה ממש תענוג.

לסיום, עוד חלקת אלוהים הקטנה. בתוך הפארק נמצאת מסעדה מקסימה ששמה ברגמוטה (קלמנטינה בפורטוגזית). אכלנו בה ארוחת צהריים בסגנון מזנון חופשי, עם אוכל טעים טעים (כולל הקינוחים, שזה ממש לא מובן מאליו בברזיל). המזנונים מסודרים יפה, השולחנות וכלי האוכל גם הם יפים ובכלל, מקום כלבבנו. הזכיר לנו חופשות באירופה. מסביב מעין מרכז לימודי של הפארק עם הסברים מעניינים על הצמחיה ועל בעלי החיים.  מחלון המסעדה משקיפים על גן ירק שמתוצרתו הטריה נהננו במהלך הארוחה. ליד גן הירק חלקת דשא עם ערסלים שהתאימו מצוין לרביצה שאחרי. עודד ואני לא רצינו להפרד מהמקום.

 איכשהו, בעידודה של נטע שכבר רצתה לחזור, הצלחנו לעזוב את המקום. המשכנו לגרמדו לסיבוב קצר בעיירה שכבר מתחילים לראות בה סימנים ראשונים של קדחת קישוטי הכריסמס. שתיית קפה, כמובן, והביתה.

תמונות  עם המון ירוק ומים כאן . אנחנו נתגעגע למראות האלו בעוד כמה חודשים!

הלואין 2011

פעם שלישית ואחרונה שאנחנו פה בחג הלואין. השנה החגיגות נפתחו בשבת שעברה בבילוי משפחתי בחנות כיפית ובה תחפושות ושלל אביזרים, שיוליה גילתה את דבר קיומה כמה ימים לפני כן. אחרי שמדדנו  חצי מהמצאי בחנות, רכשנו פריטים שונים ומגוונים גם לחגיגה הנוכחית, וגם לחגיגות פורים בשנים הבאות בארץ.

במכון הכושר בו אני ממשיכה לרקוד במרץ ארגנו מסיבת הלואין, קצת יותר צנועה מזו שבשנה שעברה. הארגון הפעם נעשה על ידי חברות החוג לריקודים, ללא סיוע מההנהלה. מי שרצתה באה מחופשת והביאה כיבוד. אני הבאתי כדורי שוקולד שזכו למחמאות רבות. חלק מהבנות לקחו הביתה בשביל הנכדים... חצי שעה ראשונה עברה בצילומים ובקריאות שמחה נרגשות שמזכירות התנהגות של ילדות בנות 12, בכל פעם שאחת המשתתפות הגיעה עם תחפושת. תוך כדי גם אכלו ושתו שמפניה. בחצי השעה השניה של השיעור/מסיבה ג'ואו, חבוש מטפחת ומדי פעם גם כובע שאחת הוויברעס השאילה לו, הצליח להרקיד את החבורה הצוהלת. הנה כולן (אני לא, צלמתי כמובן) בשיר הערסים האולטימטיבי, שבזמן האחרון אי אפשר להמלט ממנו ושומעים אותו בכל פינה. ג'ואו הצטרף לשמחתי רק לאחרונה לעדת המשמיעים, ואני מקווה שיחדל בקרוב. בשיעור הספינינג שאחרי מסיבת הריקודים, נותרו בודדות.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הזמינו אותי בנות החוג למסיבת הלואין בערב לנשים בלבד. בהתחשב בכך שאני מפזזת בחברתן כבר יותר משנה, החלטתי לשם שינוי להענות בחיוב להזמנה ולקוות לטוב. ביאטריס הנחמדה, שהיתה אחראית להזמנות, הבינה ללבי ומיד הציעה שאביא איתי חברה, וכך גם יוליה זכתה להגיע לאירוע שבאנו אליו בלי הרבה ציפיות, אבל ממש הופתענו ממנו לטובה. הוא התקיים במועדון יפה (עם השם המחייב המועדון הלבנוני! עוד סיבה לחששותינו המוקדמים...) המועדון קושט בשלל אלמנטים להלואין על הקירות, התקרה והשולחנות. היו שם בסביבות 500 נשים, בכל גיל אפשרי, ישובות סביב שולחנות כמו בחתונה. רובן עם תחפושת, או לפחות אביזרי הלואין. היו גם שולחנות בהן ישבו קבוצות נשים שהשקיעו ולבשו כולן תחפושת זהה. מי שלא התחפשה, התלבשה בבגדים אלגנטיים, כיאה לברזילאיות. 

הגברים היחידים שנראו בסביבה היו שומרים, מלצרים והדיג'יי (הידוע בכינוי בברזיל, ג'יג'יי). המסיבה התחילה בארוחת ערב טעימה. האוכל, בהתאם לשם המועדון, בניחוח מזרחי. קובה, פטאייר, חומוס, פיתות (מיובשות למדי), אפילו סלט פאטוש! אחרי האוכל וקצת הגרלות, המון המון ריקודים. כמעט כל המשתתפות קמו לרקוד, כולל כאלו שנראו שכבר עברו מזמן את גיל שמונים. היה שמח אמיתי. תענוג לראות את היכולת להנות בלי שום עכבות של גיל, מראה, כשרון (אם כי שוב, כיאה לברזילאיות, כולן רוקדות יפה). הצטרפנו גם לריקודים, אפילו יוליה רקדה!! 

למחרת, ביום ששי, מסיבת הלואין בבית הספר. דומה מאוד לקודמותיה. לילדים הקטנים שלל מתנפחים ודוכנים. לגדולים יותר סרטים. נטע בחרה השנה באופצית ההעדרות, ונשארה בבית. יפעת התחפשה לשלד ומיצתה את הצפיה בסרטים הלא ממש מעניינים מהר. גלי, בשמלה וכובע של מכשפה, ביקשה מהמורה להפעיל את אחד המתקנים שהיה מיועד לילדים הממש קטנים, אך התאכזבה לגלות ברגע האמת שזה לא יקרה, לא כל כך ברור למה. במקום זה העבירה את הזמן עם חברותיה בין הדוכנים והמתקנים, ובעיקר בעמידה בתור למזון הבריאות שחולק שם. נקניקיות ופופקורן.

היו השנה תחפושות יפות, ואפילו די מגוונות. ללא ספק התעלתה על כולן מיס לורי, המנהלת של בית הספר היסודי. אין לנו מושג למה היא התחפשה, אבל ככה זה נראה:

כמובן שהיה גם ריקוד. מועצת התלמידים וצוות המורים. חפשו את מיס לורי בבגד הכחול.
לשמחתי, ובהחשב בגילה המופלג של גלי, לא נדרשתי השנה להיות נוכחת במסיבה. הגעתי רק לקראת הסיום כדי לאסוף את יפעת וגלי הביתה. את התמונות והסרטונים צלמה יפעת.
עוד תמונות מאירועי הלואין השונים בקישור.

יום הילד ופסטיבל פרחים

אחרי יום האם ויום האב, הגיע גם תורו של יום הילד ב - 12 לאוקטובר. עוד סיבה למסיבה וליום חופש מבית הספר ומהעבודה. יצא ביום רביעי וחילק את השבוע לפעמיים יומיים קלילים.
יום הילד עבר בנעימים, מלווה בשמחה גדולה לנוכח החדשות המרגשות על שחרורו של גלעד שליט. בבוקר עודד ואני השכמנו קום לרכיבת אופניים בפארק. הבנות המשיכו לישון. נטע ויפעת בבית וגלי אצל קלאודיה, חברתה האיטלקיה. בצהריים יפעת נהנתה משיעור ציור מיוחד לכבוד יום הילד שהתקיים בסטודיו לאמנות שאליו היא הולכת לצייר מדי פעם (וגם גלי הלכה פעם אחת). לצערנו, לא על בסיס קבוע. שעות החוגים שם לא מסתדרות עם השעות של בית הספר. 

 

גלי בילתה אחר הצהריים עם קלאודיה והוריה, באירוע שהתקיים במועדון הספורט união וחזרה שמחה ומרוצה, עמוסה בהפתעות בהן זכתה במשחקים השונים שהיו במקום.

עם הילדים החמודים שאני מלמדת ציינתי את יום הילד בשיעורים קצת שונים מהרגיל. לקבוצה אחת קניתי בביקור בארץ תמונות לצביעה עם חול צבעוני.  זכה להצלחה גדולה!

כשהיינו בארץ, לא ידעתי שהשנה אני אלמד שתי קבוצות ולא הצטיידתי במספיק עודפים. עם הקבוצה החדשה, אותה התחלתי ללמד בספטמבר, שיחקנו בינגו. מתאים לנושא המספרים שסיימנו ללמוד לאחרונה. לשתי הקבוצות הבאתי עוגת שוקולד תוצרת בית, גווארנה להרטבת הגרון ושקיות עם ממתקים והפתעות שגלי עזרה לי להכין.

בתמונה הבנות החמודות מהקבוצה החדשה: ג'וליה, תאיזה, קימברלי, ביאנקה והתאומות לואיזה וג'וליה. חסר ריצ'רד, הנציג היחיד של הקבוצה.

אתמול, שבת שמשית ויפה. עודד וגלי בילו בבוקר ביום ספורט בבית הספר וחזרו מרוצים, למרות או אולי דוקא בגלל, מיעוט המשתתפים. 

בהמשך היום נסענו לפסטיבל פרחים, שוב נעזרים במידע מחוברות ופלאיירים למיניהם. ביחד עם הנרי ויוליה הגענו לעיירונת בשם Ivoti, שחלפנו על פניה פעמים רבות בדרך לגרמדו וקנלה אבל  אף פעם לא נכנסנו. הדרך אל הפסטיבל סומנה בשלטי עץ בצורת פרחים שהוצבו בצידי הכביש הראשי בעיירה שהתגלתה כחמודה להפליא, עם נוף ירוק מסביב ובתים יפים ומטופחים, כיאה לתושבים שרובם ממוצא גרמני. בקצה העיירה פארק לא גדול אך חביב מאוד, בו התקיים הפסטיבל. זהו מעין רחוב ובו שחזור של חיי המתיישבים הגרמנים בעבר.  לכבוד הפסטיבל היה דוכן פרחים גדול ומסודר יפה וסביבו דוכנים נוספים למכירת מוצרי מזון שונים וקצת חפצי אמנות. כל המתחם מקושט ומסודר יפה, עם סידורי פרחים ועציצים בשלל צבעים.

 

נכנסנו גם למוזיאון קטן המדגים את החיים בעבר וראינו בו מטבח ישן עם ארגז קרח, מכונות כתיבה, מכונות תפירה, פטיפונים ושאר גרוטאות. בנוסף הוקמה במתחם במה עליה נגנה להקה חביבה מאחת העיירות הסמוכות. העברנו כשלוש שעות מהנות במקום (אם כי בחלקן הנוער קצת קיטר...), כולל ארוחת צהריים משביעה, עם תחושה כמעט אירופאית. 

בהמשך, נסענו לראות מפל יפה בשם São Miguel הנמצא לא רחוק מאתר הפסטיבל ולסיום  ביקרנו במבשלת קשאסה יפה בה טעמנו, קיבלנו הסברים על אופן היצור, וכמובן שגם רכשנו.

עוד תמונות מהבילוי היומי כאן.

Vale do Taquari

יום הכיפורים עבר כמעט ללא ציון מיוחד. בארוחת הערב ביום ששי נהננו ממרק עוף עם קרפעלך. ביום שבת, כמחווה לרכיבות האופניים הזכורות לטובה מכרמליה ביום הכיפורים, בחרנו באופצית הגלגלים הזו. היה נחמד.

היום נסענו קצת לראות ירוק וכפרים. נסיעה של כשעה וחצי הובילה אותנו לאיזור חמוד ויפה - עמק טקארי, במרכזו זורם נהר טקארי הרחב והשלו. אין הרבה מה לעשות באיזור הזה, אבל היה כיף ומטעין מצברים לראות את כל הירוק מסביב. שדות, גבעות, כפרים, גינות ירק, פרות וכבשים. בעזרת פלאיירים שנאספו בעבר בלשכות מודיעין שונות ברחבי פורטו אלגרה, ניסינו למצוא את מעט האטרקציות שיש בסביבה.

הגענו לאגם חביב  lagoa do Harmonia. הדרך אליו ממש מקסימה, עם נוף נפלא. האגם עצמו חמוד ביותר, לא גדול, עם טיילת לכל אורכו. עשינו סיבוב בטיילת, נחנו קצת בדשא. סביבנו ממנגלים רבים, שומעים מוזיקה גאושית טיפוסית.

בדרך לאגם עצרנו במקום הזוי. בית בודד, בחצרו עשרות כלבים טריטוריאליים ונגריה בה יושב אדם חביב ומכין, משום מה, נעליים מעץ בדוגמת כפכפים הולנדיות, כשסביבו עשרות מכשירי רדיו ישנים. הוא כל כך התרגש כשחתמנו בספר האורחים שלו והוא קרא שאנחנו מישראל. לא נתן לנו ללכת. סיפר את כל קורותיו וקורות אבותיו הגרמנים שהגרו לברזיל. איכשהו הצלחנו לברוח משם, לא לפני שרכשנו נעל עץ  למזכרת.

נקודות עצירה נוספות היו חוות יענים ומבשלת קשאסה וליקרים מסוגים שונים שנמצאת בתוך חווה מקושטת ויפה.

קצת תמונות.

עד כאן, הפוסט המאה שלנו!