אורוגוואי

חזרנו מחופשה מהנה ורגועה, ביחד עם סבא וסבתא, אצל השכנה הדרומית אורוגוואי. המרחק מפורטו אלגרה ועד לגבול הוא כ - 500 ק"מ. יצאנו ביום חמישי אחר הצהריים, התכנון היה לסוע כשלוש שעות ולעצור ללינה בעיר ריו גרנדה. בפועל נסענו יותר מארבע שעות, מרביתן בנסיונות לעקוף עוד ועוד משאיות. השמש כבר התחילה לשקוע, הרעב והעייפות התחילו להציק... לפנינו עוד יותר משבעים ק"מ. החלטנו שאין טעם להגיע למחוז חפצנו. כמה רגעים אחר כך, כשהתקרבנו לעיר פלוטס הידועה בעוגיות בסגנון פטיפור המיוצרות בה, סבא קלט שלט שמכוון למלון. נכנסנו, בדקנו, אחלה מלון דרכים. קצת מיושן, אבל חמוד ונקי. תוך דקות ספורות התארגנו בשני חדרים, אכלנו ארוחת ערב משביעה במסעדה של המלון ולקינוח עוגיות מחנות בתחנת דלק סמוכה. בבוקר ראינו שהמלון ממוקם על שפת אגם, המון דשא מסביב. מקום חמוד מאוד, אבל אנחנו כבר בדרכנו הלאה דרומה. עוד כשלוש שעות נסיעה עד לגבול, הפעם כמעט לבד בכביש כשסביבנו מישורי פמפאס אינסופיים והמון פרות, סוסים ושדות אורז. בתאריך 11.11.11 בשעה 11:11 נכנסנו לשמורת הטבע Taim, שהיא בעצם ביצה משני צידי הכביש. מקננות בה ציפורים שונות והמוני קפיברות רובצות במים ומחוצה להם, אבל אין  מקום לעצור להסתכל או לצלם. ברזיל מסתיימת ואורוגוואי מתחילה בעיירה דהויה עם לוק מערב פרוע ושמה צ'ואי. מצפון לעיירה מעבר הגבול הברזילאי, מדרום האורוגוויאני ובין שניהם נמצאת העיירה. הרחוב הראשי, שכולו חנויות דיוטי פרי, חוצה את העיירה לשניים. בצד הברזילאי הרחוב נקרא שדרת אורוגוואי ובצד השני שדרות ברזיל. עצרנו בצד הברזילאי לתדלוק אחרון לפני המעבר לאורוגוואי שהמחירים בה התגלו, להפתעתינו, כיקרים פי שניים מאשר בברזיל.

מישורי הפמפאס ממשיכים גם באורוגוואי. המרחבים אינסופיים, מעוררי קנאה וכמעט ריקים, למעט המוני פרות, סוסים ותילי נמלים. אהבנו.

אחרי חצי שעה נסיעה מהגבול הגענו למקום שלו וקסום. פונטה דל דיאבלו, נקודת השטן. כפר דייגים קטן, בנוי על דיונות חול. יש בו רחוב אחד מאספלט עם שתי חנויות מכולת, שוק קטן וכמה מסעדות, ומסביב זרוקים בתים בערבוב סגנונות. חלקם הגדול למטרות השכרה לנופשים. חודש נובמבר הוא טרום עונה, אין הרבה תיירים והאווירה רגועה ונינוחה. בתהליך מיון קפדני  בחרנו בית שעמד בדרישות המינימום של מספר חדרים, מקלחות, קרבה לים, מחיר... והכי חשוב - מכונת כביסה. לא פשוט לסחוב באוטו מספיק בגדים לשבעה אנשים לחמישה ימים...  צעיר חייכני בשם סבסטיאן הוביל אותנו לבית שהתגלה כקסום אף יותר ממה שנראה באינטרנט.  תקרה גבוהה, קירות צבעוניים, קישוטים יפים, מטבח מאובזר עד הפרט האחרון (החל מחותך פיצה ועד למיקסר), וכל זה במחיר של צימר לזוג בארץ. פיצוי על יתר העלויות הגבוהות באורוגוואי. כולנו התאהבנו בבית ממבט ראשון. היו בו גם שתי מרפסות ובריכה, אבל בהם כמעט ולא השתמשנו... בכל זאת טרום עונה וקצת קריר.

ביום הגעתינו טיילנו בין הדיונות ועל חוף הים הדרומי הסמוך לבית. בהמשך בדקנו את המצאי הלא ממש מלהיב של מצרכים במכולות שבישוב.

יום למחרת טיילנו בפארק קרוב, פארק סנטה תרזה. נחמד, לא הרבה מעבר לזה. צמחיה יפה,  פינה עם תוכים שניסו לפתוח לנו את השרוכים בנעליים, תצפית לאגם עם בעלי כנף, באמצע גן חיות קטן בו נהננו להסתכל על גור קופיף עם כל משפחתו, אמא ברווזה וחמשת אפרוחיה ועוד ועוד. חזרנו לפונטה דל דיאבלו לארוחת צהריים במסעדה כיפית אבל יקרה... (כבר אמרנו שיקר באורוגוואי?), משקיפה לים. פינת חמד. הטבח/בעלים/מלצר התרשם מאוד מהחבורה שלנו וסיפר שמגיעים אליו מדי פעם ישראלים, אבל רק צעירים. פעם ראשונה שהוא רואה משפחה ישראלית בת שלושה דורות. בסיום הארוחה, סבתא הלכה לנוח בבית וכל היתר נסענו לראות אגם בשם הלגונה השחורה. עשה לנו רושם שהוא בגודל של הכנרת, אבל לא היה בו מה לעשות. נסענו קצת סביבו והחלטנו לחזור לפונטה דל דיאבלו. מצאנו אלפחורס מצויינים בשוק, ותוך כדי זלילה ירדנו לחופים הצפוניים. סבא וגלי היו החלוצים, חיפשו צדפים וסרטנים בין הסלעים, וקראו לנו נרגשים לראות כלב ים שהם מצאו. התקרבנו אליו כולנו ו... זה לא כלב ים. זה פינגווין. קטן, מסכן, בודד, עם כנף פצועה. לא ברור איך הוא הגיע לשם, אבל הוא עורר בנו חמלה רבה. בהמשך נהננו לראות סירת דייגים שחזרה מהים עמוסה בשרימפסים.

ביום השלישי נסענו שעתיים נוספות דרומה, לעיר הקיט פונטה דל אסטה, נקודת המזרח. כל כך הרבה שמענו עליה, המוני ברזילאים נוסעים כל שנה לבלות בה את חופשת הקיץ והיא נחשבת לאחד מיעדי התיירות היותר נחשקים בסביבה. עם מלונות, מרינה, קזינו... הרגשנו (אני הרגשתי, ליתר דיוק) שאם כבר הגענו לאורוגוואי צריך לראות גם אותה. אז ראינו. היא נחמדה. בשיא העונה היא גם בטח שוקקת חיים ומלאת אווירה. מהקצת שראינו, לא נפלנו. החלק התיירותי שלה בנוי על חצי אי. יש בה טיילת נעימה שמשקיפה למרינה עם יאכטות פאר, שזה כנראה מחזה די נדיר בדרום אמריקה. יש כמה פסלים סביבתיים חביבים, חופים רחבים, בתי עשירים מנקרי עיניים, במרכז חצי האי כיכר נחמדה עם שוק למזכרות ומסביב כמה רחובות עם חנויות יוקרה, בתי קפה ומסעדות. אם אמרנו  שבאורוגוואי יקר, אז בפונטה דל אסטה המחירים בכלל בשמיים...

אחרי כמה שעות  של בילוי בין המרינה לכיכר ותצפיות על הים מנקודות שונות, נסענו לקצת תרבות במוזיאון ראלי. תאום למוזיאון שבקיסריה. היה יפה מאוד. המוזיאון נמצא בשכונה מרוחקת ממרכז העיר, והדרך אליו איפשרה הצצה לבתי הפאר הבאמת יפים, והם אפילו לא מגודרים... הבילוי בפונטה דל אסטה הסתיים בביקור בסופרמרקט גדול ומשובח, לצורך השלמות לארוחות בהמשך החופשה, עם פריטי מזון שבמכולות של פונטה דל דיאבלו לא שמעו עליהם. חזה עוף לדוגמא.

היום האחרון היה המוצלח מכולם. ממש יום קסום. נסענו למקום שנקרא Cabo Polonio, שלא ידענו עליו הרבה, רק שיש בו מושבה של כלבי ים ושאי אפשר להגיע אליו ברכב רגיל. באינטרנט כתוב שבתחנת המודיעין בכניסה למקום עוזרים לתיירים במציאת פתרונות הגעה. אחרי נסיעה בכביש ריק במשך כמעט שעה, מצאנו מגרש חניה עמוס ברכבים ולידו תחנת המודיעין, באמצע החולות. נוכחנו לגלות שיש רק פתרון אחד להגעה והוא במפתיע מערך הסעות מאורגן ומסודר. משאית 4X4, שיוצאת ארבע פעמים ביום בשעות מסוימות מתחנת המודיעין אל קבו פולוניו, וכנ"ל חזרה. הגענו שתי דקות לפני שיצאה ההסעה של הבוקר, ושלוש שעות לפני ההסעה הבאה. אצנו רצנו לקנות כרטיסים ולמלא טפסים בסגנון אלו שמקבלים במטוס. לא הסכימו להעלות אותנו למשאית בלי זה... הנסיעה היתה חוויה משעשעת בת כחצי שעה, אפילו סבתא נהנתה!!!  ימין ושמאל רק חול וחול, ובסוף הגענו לישוב קטן והזוי לגמרי. חשבנו שפונטה דל דיאבלו היא מקום קטן עם בתים זרוקים. טעינו. לעומת קבו פולוניו היא ממש עיר. המקום הזה, קבו פולוניו, הוא אוסף בתים מטים ליפול. אין מים זורמים, יש בארות בחצרות. אין חשמל. לחלק מהאנשים יש גנרטור. תרנגולי הודו, אווזים וסוסים מסתובבים בחצרות ויש אינסוף שקט, שלווה ואווירת שאנטי מופלאה, שכולנו נשבינו בקסמה. בירידה מהמשאית פגשנו שני בחורים ישראלים, שכיוונו אותנו לעבר מושבת כלבי הים הסמוכה למגדלור. מושבה ענקית, עם מאות כלבי ים שחלקם הגדול נמצאים בשלושה איים מרוחקים יחסית מהחוף, אבל רבים מהם  רובצים על סלעים קרובים לחוף. מצאנו נקודות תצפית שונות להסתכל עליהם. במבט ראשון הם נראים כמו גושים שמתחרדנים בשמש ללא תנועה. במבט שני רואים שרובם (חוץ מכמה עצלנים או זקנים במיוחד) זזים כל הזמן. יורדים למים וחוזרים, רבים זה עם זה על הפינה המסוימת בה הם רוצים לרבוץ על הסלע, מתהפכים, צועקים... היה ממש כיף לראות אותם.

אחרי שמיצינו, בחנו את מצאי המסעדות בישוב. הופתענו לטובה. תהינו איך הם מקבלים סחורה ובחרנו במסעדונת עם גברת נמרצת וחביבה ששימשה כמבשלת ומלצרית בו זמנית. היו שם פשטידות משובחות, מוצר שנדיר למצוא גם במסעדות בעיר, אמפנדות, שניצלים, טוסטים ואלפחורס נהדרים. והיא גם בערך המקום היחיד באיזור  שהיו בו שירותים... אבל כדי להוריד מים, צריך למלא דלי מברז קטן שניזון מהבאר הסמוכה. הנה אני בפעולה.

אחרי הסעודה טיילנו על חוף הים הקסום והסלעי, הגענו קרוב לדיונות חול אינסופיות, קנינו קצת מזכרות בדוכנים שנפתחו כאשר ההסעה של הצהריים הגיעה עמוסה בבני נוער בטיול שנתי. בקושי נדחקנו ביניהם במשאית בדרך חזרה, לקול שירה סוערת בספרדית וצעקות של המדריך במגאפון.

חזרנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות לפונטה דל דיאבלו. הספקנו לסיום עוד סיבוב מענג בדיונות הסמוכות לבית,  ונהננו מארוחת ערב עם מוצרים משופרים מהסופר של פונטה דל אסטה.

את הדרך חזרה עשינו למחרת ביום אחד, מפונטה דל דיאבלו עד פורטו אלגרה. לשמחתינו בלי הרבה משאיות. יום חג, רוב נהגי המשאיות נחו. עשינו קצת עצירות בדרך לקניות בדיוטי פרי, לארוחת צהריים (במחירים ברזילאיים שפויים) ולשירותים. כמו שעודד אומר, כשנוסעים עם בנות, שליש מהזמן מבלים סביב השירותים.

תמונות מהחופשה המהנה כאן.