פריחה ופרות בפורטו אלגרה

מזה כחודשיים פורטו אלגרה מתמלאת פריחה מרהיבה. בפארקים, בחצרות בתים וסתם ברחוב. אנחנו מסתובבים כמעט קבוע עם מצלמה וכל מראה יפה שנגלה מיד מתועד. קשה לדעת כמה זמן הפריחות השונות יחזיקו מעמד. לפעמים זמן קצר מאוד. האמת שחיכיתי לעצי הסיגלון אותם זכרתי משנה שעברה כאחרוני הפורחים, אבל השנה הם קצת מאכזבים. אולי בגלל החורף הקל יחסית שהיה. אז הנה תמונה משנה שעברה:

ובינתיים גם מצעד פרות חביב הגיע לפורטו אלגרה, בסגנון הדינוזאורים שנחתו על חיפה לפני כשנתיים. עשרות הפרות בחסות חברת מו-מו, חברה למוצרי חלב, מקושטות ומעוצבות כיד הדמיון הטובה על ידי אמנים שונים ומפוזרות ברחבי העיר. המצלמה שמחה לתעד גם אותן. הנה המוצלחת מבין הפרות בהן נתקלנו עד כה:

יש קווי דמיון בין שתי המצולמות...?
המשקפיים!

והנה קישור למצעד הפריחה, העצים והפרות אביב 2010 בפורטו אלגרה.

הופעות

מתקפת הופעות נחתה על פורטו אלגרה לאחרונה. החלטנו להשתתף בחלק מהן. ביום רביעי בערב עודד, נטע ויפעת בילו בהופעה מרשימה של להקת Green day, שהתקיימה באולם של מועדון הספורט אינטרנסיונל אליו נדחסו עשרות אלפי בני נוער, כמה מאות מבוגרים וילדה אחת בת עשר. למי שלא מכיר מדובר בלהקת רוק, אמריקאית כמובן. בין שיריה המוכרים Wake me up when september ends, Boulevard of broken dreams, 21 guns ועוד. ההופעה נמשכה כמעט שלוש שעות ולוותה באפקטים מדהימים של זיקוקים, אש ופיצוצים. ראו דוגמא 

האווירה מחשמלת והרעש אדיר. צלצולים באזניים נמשכו בבוקר שלמחרת ההופעה. מדי פעם הועלו לבמה אנשים מהקהל. אלה שעלו, לרוב נערות צעירות, פשוט לא האמינו שזה קורה להן, תלשו את שערן, צילמו את הלהקה בפלאפונים וכמובן לא ויתרו על חיבוקים ונשיקות עם הסלבריטאים.

מספר רשמים ומסקנות להופעות עתידיות נרשמו:

• לקונצרט רוק לא באים כדי לשמוע מוסיקה. הרעש מחריש האוזניים מתגבר על סוללה מרשימה של עשרות רמקולים. הנה דוגמא
• צריך לקנות את הכרטיסים הכי זולים. אלה שקנו כרטיסים יקרים לכסאות מסומנים, עמדו בדיוק כמו כולם
• הכניסה והיציאה מהאירוע היו מסודרות ומאורגנות בצורה מופתית. מספר המאבטחים והשומרים נמוך מאוד. הברזילאים פשוט יודעים לחכות בסבלנות לתורם, והעסק זורם
• חל איסור מוחלט על הכנסת תיקים, מזון ושתיה למתחם האירוע. השומרים בכניסה מקפידים על כך באדיקות.
• חל גם איסור על מכירת משקאות מכל סוג שהוא בבקבוקים או בפחיות, שחלילה לא יעלה על דעתו של מישהו להשליך משהו. מכירת המשקאות נעשית בכוסות חד פעמיות בלבד. לא ידידותי לסביבה, אבל מסתבר שידידותי לקהל.

להבדיל, בשבוע שעבר הגיעה שירי מימון להופיע בפורטו אלגרה, במסגרת חגיגות תשעים שנה לקרן היסוד ובשיתוף עם הקהילה היהודית. במוד של לעשות פה דברים שלא בטוח שהיינו עושים בארץ הלכנו נטע, יפעת, הנרי, יוליה, איציק ואני להופעה שהתקיימה באולם שגודלו להערכתי כמו תיאטרון הצפון. האולם היה מלא מפה לפה, נראה שכל יהודי העיר היו שם. שירי חמודה מאוד, שרה שירים שלה וגם לא מעט קלאסיקות ישראליות כמו ירושלים של זהב, הללויה, חורשת האקליפטוס ועוד וזכתה למחיאות כפיים סוערות והשתתפות ערה של הקהל. לחצו כאן לשיר שכולם מכירים בגרסא משולבת פורטוגזית - עברית.

בתחילת נובמבר החיפושית פול מקרטני מגיע. ההופעה תתקיים באיצטדיון הכדורגל המקומי (שבו בשנת 2014 יתארחו חלק ממשחקי המונדיאל). צפי למעל 100,000 צופים. אנחנו גם נהיה שם, באדיבות אידה היקרה שהצליחה להשיג כרטיסים במכירה מוקדמת, שבה לנו לא היה שום סיכוי לקנות.
ואת זה ראינו  היום בקניון שנקרא בורבון. לחצו כאן
ועוד קצת מהקומה השניה של הקניון. ולקינוח קישור לסרטון מקצועי יותר ותודה לסימוני,  עוד חברה יקרה ואמא של אחת הרוקדות.
מדובר בתקציר מהופעת ריקודי עם של הקהילה היהודית שתתקיים בסוף השבוע הבא. כפי הנראה נשלח נציגים לראות גם את ההופעה הזו.

לוויתנים בסנטה קתרינה

בכל שנה, בין החודשים יוני ונובמבר, מגיעים לחופים הדרומיים של סנטה קתרינה (המדינה הנמצאת מצפון לריו גרנדה דו סול) לוויתנים מסוג right whales, לצורך המלטה והנקה באיזור בו המים חמימים יחסית. ניצלנו חופשה בת ארבעה ימים בשביל לחזות בפלא ולהנות מהאיזור היפה. דפי קיבלה המלצה לפוסדה מעניינת באחד הכפרים באיזור, סמוך לחוף גמבואה. מהצצה באתר האינטרנט של הפוסדה ושיחת טלפון עם הבעלים, התברר שמדובר באמן יהודי ושמו הנריקי שוכמן העוסק באריגת שטיחים ובפסיפס. הנריקי שמח מאוד מההזדמנות לארח ישראלים, וכך יצאנו בחבורה גדולה יחד עם הקורשים והנרי ויוליה. ברגע האחרון הצטרפה גם משפחת פלבורג - מקי חברתינו האמריקאית, ג'ספר בעלה במקור מדנמרק וילדיהם, אוליביה וסבסטיאן. הנסיעה הלוך היתה מתישה וארוכה וכללה פקק אינסופי של כשעתיים מעיקות. הגענו בחושך לכפר שבו לא שמעו על אספלט או על תאורת רחוב ואחרי עצירה לארוחת ערב כיפית בעיירה סמוכה ושמה גרופבה ובלבול קל בדרכי העפר, נחתנו מותשים היישר למיטות. בבוקר התעוררנו בפוסדה טובלת בירוק, בין עצי פרי וצמחיה מעניינת כשמולינו משתרע האוקיינוס האטלנטי במלוא הדרו. המטרה העיקרית לבואנו, צפייה בלוויתנים, הושגה עוד באותו יום. יוליה תאמה מבעוד מועד הפלגה בסירה עם סוכנות המקושרת עם המכון הביולוגי העוסק בשמירה על הלוויתנים. בעודנו מחכים לסירה, עיכוב ברזילאי קל של שעתיים, שמענו הסברים מעניינים מאחת הביולוגיות העובדות במכון על יצורי הענק הללו, אשר יכולים להגיע בבגרותם למשקל 50 טון ואורך כ - 16 מטר. לפני העלייה לסירה צוידנו בביגוד פלסטיק עמיד במים ובכדורים נגד הקאה, ושמחים ומאושרים עלינו לקליפת אגוז מתנדנדת. ההתחלה היתה מבטיחה. הקפטן ניווט בכשרון רב בין הגלים הגבוהים, וחוץ מהנרי שישב שקט וקצת לבן, כולם הרגישו טוב. עצרנו ליד אי קטן בו ראינו אריה ים נחמד שוכב על סלע. אחרי מספר שניות הוא התרומם לכבודנו. אין תמונות... רחוק מדי. משם המשכנו הלאה אל לב ים. בשלב הזה התחלתי לשחזר תחושות מימי השירות הצבאי בחיל הים וחוויות מאוחרות יותר. השפעת הכדורים החלה כנראה לפוג ותחושת הקבס הלכה והשתלטה עלי. מסתבר שבנותי ירשו את העניין ממני, וכולן התחילו לפתח תסמינים דומים. כל יתר הנוסעים, לא כולל הנרי (שאגב גם לו יש עבר בחיל הים...) הרגישו מצוין, וטוב שכך כדי שיהיה מי שיצלם את הפלא, במרחק נגיעה מהסירה. אין חשש להיטרף על ידי הלוויתן. מסתבר שהנ"ל מפונק ואוהב רק את האוכל בדרום האוקינוס. מהרגע שהוא מתחיל במסע צפונה ועד שהוא חוזר (6 חודשים) הוא פשוט לא אוכל...

את הדרך חזרה לחוף ביליתי בהרזייה של כשני קילו אם לא יותר... נטע הצטרפה. יפעת וגלי ישבו שקטות ודמומות וחיכו שיגמר. חזרנו בשלום, והיה שווה. סליחה ותודה לחברים שוויתרו בגללנו על האופציה להמשיך בהפלגה ולראות לוויתניות נוספות עם צאצאיהן. שאר ימי החופשה עברו בנעימים בדיונת חול גדולה וכיפית בשם Siriu, מפל נחמד בשם Cascata de Encantada, ארוחות משותפות במטבח המרכזי של הפוסדה (בטח ניחשתם, צ'ורסקו...) והרבה ים וחוף. בדקנו את החוף הנחשב, Praia do Rosa, וחוף נוסף שלדברי הנריקי נמצא ברשימת 4 החופים היפים בברזיל ושמו Guarda do Embau. הילדים גילו כישורי תכנון ובנייה מרשימים ועסקו בהקמת תעלות וארמונות בכל פיסת חול אפשרית, ללא קשר לשמה או לסיווגה. הנוער והמבוגרים נהנו מפטפוטים, טיולים על החוף, צפייה בנוף, בגולשים ובשחפים שהתעופפו מסביב, משחקי חוף למיניהם, קפה, בירות ואוכל. את אחר הצהרים האחרון בילינו בסטודיו של הנריקי, בעל הפוסדה, שהציג בפנינו שטיחים מדהימים שהוא ארג במשך שנים ואת אוסף התקליטים הלא יאומן שלו, בסביבות 3500 תקליטים מכל העולם, כולל עשרות תקליטי הביטלס ולא מעט ישראליים. מי שמע לאחרונה את שירי פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ב ותשל"ג? גם יהורם גאון והתרנגולים נמצאו באוסף. תמונות מהחופשה המקסימה כאן: http://picasaweb.google.com/dancygier/Garopaba#

קצת יידישקייט

המעבר הזמני לגולת ברזיל חושף אותנו לצדדים יהודיים שבארץ לא הקפדנו לעסוק בהם. הפן היהודי של פורטו אלגרה מתגלה לנו לאיטו... מסתבר שכמו בארץ, ולמעשה כמו בכל מקום בו יש יהודים, קיימים זרמים שונים. על החב"דניקים כבר כתבנו. הפעם קצת חוויות מהעולם הרפורמי ובלי קשר לדת, גם קצת על נעמ"ת.
נתחיל מנעמ"ת. יוליה חברתנו היקרה שנמצאת פה כבר שנה חמישית, מקושרת בדרכים רבות ושונות לקהילה היהודית. אחד מהקשרים הללו גורם לה לארח מזה כחודשיים חוג בישול מטעם אירגון נעמ"ת המקומי בחדר האירוח בבנין בו היא גרה (מפעל ברזילאי מבורך. בכל בניין רב קומות, גם בשלנו, יש בקומת הכניסה חדר אירוח בו כל אחד מדיירי הבניין יכול להשתמש בהזמנה מראש. במקום סלון, צ'ורסקו - ברור, מטבח מסודר, פינת אוכל עם כלים, שירותים. כשמסיימים להשתמש כמובן שלא צריך לנקות. ברזיל. תמיד יש מי שינקה אחריך. תמורת תשלום). אחת לשבועיים מתכנסת חבורה של נשים וגברים יהודים, חלקם בגיל העמידה, חלקם צעירים יותר. יחד הם לומדים הכנת מאכלים מסורתיים למיניהם. במפגש הבא, בעוד שבועיים, יוליה אמורה ללמד ובקשה את עזרתי. בתכנית מרק עוף עם קרפלעך (מתכון של סבתא נעימה!), סלט תפוחי אדמה וצימעס. כדי שאתרגל ל"תפקיד" יוליה הציעה שאבוא לראות את החבר'ה ואיך מתנהל שיעור וכך מצאתי את עצמי מעבירה ערב הזוי בו החברה מרים לימדה להכין בורשט וגפילטע פיש (סליחה, קציצות דג. מרים הקפידה להבהיר לתלמידים מה ההבדל בין דג ממולא לסתם קציצות).

מילא לראות איך מכינים, אבל בסיום הערב גם צריך לאכול את התוצרת. כולם אוכלים, אין פטורים. קציצות הדגים הוגשו בליווי עיגולי גזר חינניים כפי שהיטיב לתאר צביקה הדר בקומדי סטור. הגזרים שעושים קוקו...

למרות היכרות רבת שנים עם חמותי עירית שמכינה את המאכל פעמים רבות, לשמחת יתר המשפחה, אני אף פעם לא טעמתי. עד שלשום. הגרסה הברזילאית ממש לא מצאה חן בעיני. היא גם לא נראתה דומה בכלום לזו של עירית, וכשתארתי לעודד את תהליך ההכנה הקצרצר ואת המראה הסופי, הוא מיד פסק שאין סיכוי שזה יתקרב לטעם של הגפילטע פיש האהוב עליו מבית אמא. טוב, ככה זה כשאין קרפיון ואמא בסביבה... הבורשט, לעומת זאת, הפתיע בטעם מעניין ושולבו בו תפוחי אדמה סגולים.

אל בית הכנסת הרפורמי נחשפנו אתמול בחגיגות שמחת תורה, שוב בזכותה של יוליה שמקבלת עדכונים במייל על כל האירועים שמתקיימים בו. יוליה העבירה לנו הזמנה חביבה לאירוע של ריקודים וממתקים. החלטנו ששווה בדיקה, ויחד עם יוליה הגענו בהרכב מלא לבית כנסת נעים ויפה, עם אוירה כיפית וכיאה לרפורמים פתוחה לחלוטין. נשים וגברים ביחד, במלבושים שלאו דוקא מתקשרים למקום כמו בית כנסת, ורב צעיר בשם גרשון עם קול מקסים שהפליא בשירה בעברית. יכולנו לעקוב אחרי מילות השירים בעזרת ספרים בהם כל הטקסטים בעברית ובפורטוגזית. בהמשך הצטרפנו לריקודים ולשירים (שישו את ירושלים, באילו הידיים ועוד ועוד...) במעגלים שבמרכזם התחלפו האוחזים בספרי התורה. הבחורה עם החולצה הסגולה שרוקדת ליד נטע היא אשת הרב. חלוקת ממתקים היתה שיא הערב, לפחות מבחינת גלי ויפעת, שחזרו כל אחת עם שקית עמוסה בשלל ממתקים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים. מישהי אפילו חילקה שוקולדים בצורת ספרי תורה שהיא הכינה לבד... לקראת סיום כל הנוכחים עמדו בשתי שורות, זו מול זו, הרב פתח ספר תורה לכל אורך השורות וכולם אחזו בו. מולי עמד בחור שהציג את עצמו בתור נשיא בית הכנסת ואמר שהם מאוד מתרגשים מכך שבאנו לחגוג איתם. האמת שגם עבורינו האירוע היה מרגש. עודד הכיר בחור מהעבודה, דבורה חברה של גלי מבית הספר וכל משפחתה היו גם ובנוסף לא מעט פנים מוכרות מערב הגפילטע פיש...

בלי קשר, ואולי עם, האסיפה המסורתית של יום ששי בבית הספר עסקה הפעם בנושא השלום בעולם עם הרבה שירים יפים כמו הללויה של לאונרד כהן ודמיין של ג'ון לנון. בסיום האסיפה חלק מהמורות הפתיעו אותנו בשירה בעברית, ואחריה תרגום לאנגלית. קבלו את פטי - מורה של כתה ב', מרגרט - המורה של גלי, ליה - מורה לחשבון, לורי - מנהלת בי"ס יסודי, בטסי - מורה למוזיקה, ג'ן מורה לאנגלית, מורה של כתה ב' ששכחנו את שמה וקרלה- מורה לפורטוגזית לזרים. לכולן צריך להוסיף את הפניה מיס לפני השם...

שבוע הפרופיליה ובילוי בחווה

המערב הפרוע זה כאן. חי, בועט ונושם ברחבי ריו גרנדה דו סול ומתעורר לחיים מלאים כל שנה במהלך חודש ספטמבר, אז נחגג ברוב פאר והדר חג הפרופיליה לציון מלחמה שאירעה לפני 175 שנה בה תושבי המדינה ניסו להתנתק מברזיל ולקבל עצמאות (הסיפור המלא, כולל מוסר השכל, מאת יפעת: תושבי ריו גרנדה דו סול התפרנסו ממכירת בשר לשאר מדינות ברזיל, אך עקב חוקים ברזילאיים נוקשים נאלצו לשלם מיסים גבוהים ולא עמדו בתחרות מול מכירות הבשר של תושבי אורוגוואי. הם החליטו שהפתרון הוא להתנתק מברזיל ולהפוך למדינה עצמאית ויצאו למלחמה. במשך עשר שנים היו עצמאיים אך המלחמות נגד ברזיל במהלך אותן שנים גבו מחיר יקר. בתום עשר השנים הוחלט על חזרה לחיק ברזיל, תוך משא ומתן על הורדת המיסוי).

החל מסוף אוגוסט נבנית במהירות מפתיעה ביותר במונחים ברזילאיים "עיר" של בקתות עץ בשולי פורטו אלגרה, באיזור שבימי שגרה משמש כפארק רחב ידיים. יצאתי עם הבנות אחרי בית הספר לבלות בין סוסים, תרנגולות עם כובעים על הראש, בשרים ממינים שונים על האש, מתקני חקלאות שונים ומשונים ובעיקר המוני גאושוס ובנות זוגם הפרנדות הלבושות בגאוה בשמלות ססגוניות. בית קטן בערבה שנת 2010. היה תענוג! האנשים פה מתייחסים לכל העניין ברצינות תהומית, שספק אם היתה עוברת בארץ והמראות מגוחכים בצורה מקסימה ומעוררת התפעלות.
חזרנו ספוגות עשן, וגילינו לחרדתינו שיש הפסקת מים ברחוב. איזה מזל שיש לבניין מאגר מים. השומר בקש שנשתמש בחסכנות. מה הבעיה? אנחנו רגילים. מיד הנהגנו נוהל מקלחות זריזות בסגנון ישראלי. בדיעבד התברר שהפסקת המים נבעה מתקלה חמורה בצנרת המים הראשית של העיר, ובמשך יותר מיממה לא היו מים ביותר מעשר שכונות בעיר. ביום למחרת אזלו המים במאגר של הבנין, ולאחר שחזרו לקח עוד כמעט יממה עד שמערכת המים החמים בבנין שבה לתפקד. חלקנו נעזרנו בשירותי מקלחת אצל משפחת קורש וחלקינו דלגנו על השלב הזה של היום...
הבנות מיצו את מראות הגאושוס אחרי פעם אחת, עודד ואני יצאנו פעם נוספת למקום. מראות נבחרים כאן:

http://picasaweb.google.com/dancygier/SemanaFarroupilha

שיא חגיגות הפרופיליה בעשרים לספטמבר. השנה יצא בצמוד לסופשבוע. החלטנו להעביר את חלקו ברוח החגיגות בחופשה בסגנון שונה מהרגיל, אירוח בחווה. שנרגיש גם אנחנו קצת גאושוס. חיפוש באינטרנט אחר חווה קרובה יחסית הוביל אותנו לאיזור חדש מבחינתנו, מדרום לפורטו אלגרה. בחרנו בחווה בסמוך לעיר ושמה קמאקווה (או כפי שגלי אומרת: קוה קוה קוה). נסיעה של קצת יותר משעה עד לעיר בה עצרנו לארוחת צהריים קלה. העיר כעורה למדי, אך חיכתה לנו בה הפתעה נעימה ובתזמון מושלם, לגמרי בלי תכנון מראש. מיד עם הגיענו למרכז העיר עבר שם מצעד לכבוד הפרופיליה: גברים וילדים בתלבושות מסורתיות רכובים על סוסים וביניהם משאיות עליהן יושבות נערות חן בשמלות פרנדה ולצידן גברים מכינים שורסקו. חביב. משם המשכנו לחווה בשם olho d'agua בעברית: תראו את המים.
החווה נטועה באמצע שום מקום, אבל שום מקום מקסים. על ראש גבעה, ממנה לכל כיוון שמסתכלים רואים רק ירוק וירוק, ופה ושם כמה ספק אגמים ספק ביצות. בין בתי החווה הלבנים מסתובבים כלבים מתוקים, סוסים, תרנגולות וברווזים מכל הסוגים והמינים ובכל הגבעות שמסביב המוני פרות. הספקנו במהלך האירוח לרכב על סוסים ועל אופניים, לעשות קולות של מנסים לדוג באגם, לטייל ברגל אל מפל חמוד בליווי צמוד של הכלבים מהחווה, לשחק ביליארד וכדורגל שולחן (הידוע בשמו בפורטוגזית פלפלו) לאכול שלוש ארוחות סבירות (אחת מהן, שורסקו בליווי מוזיקה חיה) ובין לבין לנשנש פופקורן ועוגיות שהוזרמו אלינו על ידי צוות החווה החביב. במקום התארחו עוד כמה זוגות ומשפחות, ותוך מספר שעות כולנו הפכנו לחברים טובים. הזמנו רק לילה אחד. בהתחלה חשבנו שנמצה את המקום מהר. בפועל, כשהגיע הזמן לפנות את החדר ולצאת, אף אחד מאיתנו לא רצה לעזוב את המקום השלו הזה ונשארנו בו עוד כמה שעות. תמונות מהחווה ומהעיר הסמוכה: http://www.youtube.com/watch?v=744E4AQz80Q
אל אירוע השיא של חגיגות הפרופיליה, מצעד ברחוב הצמוד לאגם הגואיבה בשעות הבוקר של העשרים בספטמבר, הלכנו רק עודד ואני. הבנות התקשו להתעורר. הצטרפנו להמוני תושבי פורטו אלגרה והסביבה, רובם לבושים בבגדים המסורתיים, וצפינו במצעד אינסופי. בהתחלה ענייני צבא ומשטרה, לא עשה עלינו רושם גדול. בהמשך המצעד העממי, כל שוכני "עיר הבקתות" ורבים וטובים אחרים, צועדים בסך ברגל, על סוסים, בכרכרות. לבושים במיטב הבגדים ובשלל צבעים וסגנונות. שרים את ההמנון של ריו גרנדה דו סול וצועקים מדי פעם ויוה ריו גרנדה. היה שמח וצבעוני. לא נשארנו עד הסוף, די מהר העסק מתחיל לחזור על עצמו. סרטון מייצג:

ותמונות http://picasaweb.google.com/dancygier/FarroupilhaParade#
לסיום החגיגות היום בערב ארוחת שורסקו אצל משפחת קורש.

בוקר של יצירה ותרומה

לא סוד שלוחות הזמנים פה, של כולנו כמשפחה ושל כל אחד בנפרד, שונים מאלו שהתרגלנו אליהם בארץ. עודד ממשיך פחות או יותר באותה מתכונת, למעט סופי שבוע שמוקדשים יותר מפעם לבילויים משפחתיים. הבנות עברו משישה ימי לימודים קצרים לחמישה ארוכים שכוללים ארוחת צהריים וחוזרות מהם הביתה קצת מותשות בערך בשעה ארבע, אם לא ממשיכות לאיזשהו חוג או לביקור אצל האורתודנט. יפעת הצטרפה אתמול אל נטע ולמשפחת עונדי הגשרים!אצלי כנראה השינוי הכי גדול. מתיזוז בין חמש מקומות עבודה שונים שנדחסו בשעות בהן הבנות היו במוסדות החינוך (איך עשיתי את זה...?!) זכיתי בשבע שעות חופשיות, חמש פעמים בשבוע. גם מינון עבודות הבית ירד פלאים עקב נוכחותה של פאולה בחיינו יומיים בשבוע. בדרך כלל השעות החופשיות האלו גורמות לעונג רב. מדי פעם מבצבצת תחושת סתמיות וגעגוע לפעילויות של מבוגרים שיש בהן תועלת (בשביל מה הזעתי שש שנים בטכניון...?). הידיעה שכל זה זמני מאזנת בין התחושות. אז איך מעבירים את הזמן? ספורט, שיעורי פורטוגזית, התנדבות בבית הספר (ספריה וקצת לימוד), הכרת העיר וסידורים, תכנון טיולים, מדי פעם התנסות קלה ביצירות למיניהן (עד כה ברזומה סריגה, הכנת מגנטים והכנת כרית. מינימלי.) ומפגשים עם בנות נוספות שהתגלגלו לפורטו אלגרה מרחבי העולם ונמצאות במצב דומה. כבר קראתם על מועדון הסריגה. היום בנות המועדון ואורחות נוספות התכנסו אצלינו לבוקר נעים של מפגש חברתי ויצירה, במהלכו קשטנו חולצות בשלל דוגמאות ויצירות, כל אחת כיד הדמיון הטובה עליה. קבלו את הנבחרת ואת היצירות. ממני והלאה בכיוון השעון: מריאני מגרמניה, מקי מארה"ב, סופיה ממקסיקו, אווה מספרד, מרתה, אשת הקונסול הכללי של אורוגוואי בפורטו אלגרה, שהגתה והדריכה את הפעילות, יוליה ורות מכוחותינו בישראל, לאורה מאיטליה ונאדין מגרמניה. השתתפו, אבל לא נשארו לתמונת המחזור (החולצות שלהן כן!), גם אמבר וג'יני מארה"ב.

עוד תמונות http://picasaweb.google.com/dancygier/CreativeTShirts#

בהמשך, החולצות ימסרו כמתנה לילדים משכונות עוני (פבלות) בעיר!

ראש השנה תשע"א

בהתחשב בלוחות הזמנים של בית הספר והעבודה, דחינו את ארוחת החג הרשמית מיום רביעי לששי ועד אז ציינו את החג בדרכים אחרות. ביום שלישי שבוע קודם, התכנסנו כל בנות מועדון היהודיות לארוחת חג מוקדמת וטעימה ביותר אצל אידה. החל מיום רביעי החלפנו ברכות שנה טובה עם השכנים היהודים, קומץ קטן של הורים יהודים בבית הספר, ואפילו בשיעור הריקודים זכיתי לחיבוקים, נשיקות וברכות מהבנות שידעו על החג. ביום חמישי בבוקר דפי ואני הבאנו תפוחים בדבש לכתה של ענבר וגלי ולכתה המקבילה. המורה מרגרט התלהבה מאוד מהרעיון ומהזדמנות לא ללמד, והפכה את האירוע שמבחינתנו תוכנן למספר רגעי אכילה, לכמעט שעה דביקה למדי במהלכה דפי, ענבר וגלי עמדו בקדמת הכיתה, שרו שירי ראש השנה וסיפרו כמיטב יכולתם על החג, על אותיות בעברית ועל לוח השנה העברי (למישהו יש מושג כמה זה תשע"א במספרים?). ענבר וגלי היו מרוצים וגאים. ילדי הכתה ניסו להזכר באירוע דומה משנה שעברה אבל התבלבלו לגמרי עם חנוכה. לא נורא. הפעם אני התחמקתי מהסברים ועסקתי בעיקר בצילום ותיעוד. בשלב מסוים, כשתפוחי העץ כבר הפכו כמעט לשחורים (אפילו מיץ לימון לא עוזר פה) הצלחנו לעצור את העניין ולעבור לשלב האכילה.

בהמשך היום, בשיעור פורטוגזית, עודד ואני כיבדנו את סימוני מורתינו היקרה בתפוח בדבש. היא כבר כמעט מומחית לחגי ישראל.
לא ברור איך אבל הגננת של יואב, שכל קשר בינה ליהדות הוא מקרי ביותר, שמעה שבפארק הנחמד בשכונת מוהינוס דה ונטו יתקיים בשעה חמש אחרה"צ ביום חמישי טכס תשליך, מול האגם. בלי לבדוק יותר מדי החלטנו לבוא ולראות. התייצבנו בפארק בשעה חמש: הגננת של יואב, דפי והבנים, יוליה, גלי ואני. הפארק נראה לחלוטין כמו תמול שלשום. רצים, מתעמלים, כלבים... שום זכר לטכסים יהודיים. המרנו את התכנית בבילוי נעים בפארק. האכלת ברווזים, הפחדת יונים וגלישה באומגה. בשעה שש הגננת של יואב באה כולה נרגשת לקרוא לנו שהטכס מתחיל. ואכן מספר יהודים, רובם חב"דניקים שזו לנו פעם ראשונה לראות אותם בעיר אבל הם כנראה נמצאים כאן הרבה לפנינו וישארו הרבה אחרי שנעזוב, נאספו על יד האגם. חלקם דברו איתנו בעברית מצוינת. ענבר וגלי הצטרפו בשמחה למלמולי הברכות בעברית ונהנו לראות, לשמוע ולהפריע לתוקע בשופר שעמד קרוב אליהם. יצר הבלבוג שלי התגבר על השכל הישר והעזתי לנסות לצלם קצת... אשת הרב מיד קפצה עלי בנפנופי ידיים שאינם משתמעים לשום פנים. לא נעים.
בערב עודד ואני נסענו לערוך קניות לחג. נזכרים, לא בערגה, בחוויה המפוקפקת של קניות בארץ לפני החגים. ננצל את ההזדמנות לתאר את המוסד הפורטו אלגראי המרשים שנקרא היפר זפארי – חנות הדגל של רשת זפארי, שלמיטב הבנתינו נמצאת רק בעיר הזו. הרשת בבעלות אחת המשפחות העשירות בעיר, שילדיה לומדים (איך לא?) בבית הספר האמריקאי. השירות בסופר הזה, ובכלל ברשת זפארי, הוא תופעה מרהיבה ומענגת. מדובר במבנה בן ארבעה מפלסים – התחתון והעליון לחנייה, שני האמצעיים מאכלסים שורות ארוכות ורבות של מוצרים. ההגעה ממפלסי החנייה אל קומות הקנייה ולהיפך באמצעות שתי מעליות. בכל מעלית יושבת בחורה שתפקידה בחיים לשאול את הלקוחות לאן הם רוצים להגיע וללחוץ עבורם על הכפתור. לאחר שמלאנו את העגלה בכל טוב הגענו לאחת מארבעים הקופות. בכל קופה יש קופאית ואורז/ת. חלילה שהלקוח לא יעבוד קשה מדי. האריזה מתבצעת במהירות וביעילות בארבעה סוגי שקיות בהתאם לסוג המצרכים. אסון אקולוגי... (האמת שלקניות קטנות יותר אנחנו מביאים שקית בד חד פעמית). בקניה ביום חמישי הסתערה עלינו עובדת נוספת ששאלה אם נרצה עזרה בהוצאת הקניות מהעגלה והעברתם למסוע. עניתי שכן, שיהיה... אבל המשכתי להעביר מוצרים בעצמי וזכיתי לקריאות מחאה נרעשות ממנה. לא נותר לנו אלא לעמוד שם ולצפות במוצרינו מטופלים על ידי ארבע עובדות מנומסות (קניה גדולה - הצטרפה עוד אורזת לזו הקבועה...) שבסיום התהליך שארך כשלוש דקות אמרו לנו תודה. כמובן שלאחר פריקת השקיות באוטו (גם זה אפשרי עם סיוע מעובדי זפארי המסורים) משאירים את העגלה זרוקה איפשהו בחניון. הפטנט המקובל בעולם המערבי של עגלה תמורת מטבע לחלוטין לא קיים פה. הוא יגזול פרנסה לאנשים רבים... לסיכום, בסופר הזה אף פעם אין תורים והקניה היא חוויה.

את יום ששי בבוקר העברתי במטבח בנעימים. בישולים – עלי. ניקוי סירים, כלים ומחבתות – פאולה. זה כיף! בערב התכנסנו לארוחה חגיגית. משפחת קורש עשתה לנו הכרה עם מנהג יפה שהתקבל בברכה על ידי כולנו: שירים וקריאת קטעים קצרים הקשורים לחג מתוך חוברת שדפי ערכה מבעוד מועד. אהבנו ונאמץ את המנהג גם לחגים הבאים, פה ובארץ.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה!