לוויתנים בסנטה קתרינה

בכל שנה, בין החודשים יוני ונובמבר, מגיעים לחופים הדרומיים של סנטה קתרינה (המדינה הנמצאת מצפון לריו גרנדה דו סול) לוויתנים מסוג right whales, לצורך המלטה והנקה באיזור בו המים חמימים יחסית. ניצלנו חופשה בת ארבעה ימים בשביל לחזות בפלא ולהנות מהאיזור היפה. דפי קיבלה המלצה לפוסדה מעניינת באחד הכפרים באיזור, סמוך לחוף גמבואה. מהצצה באתר האינטרנט של הפוסדה ושיחת טלפון עם הבעלים, התברר שמדובר באמן יהודי ושמו הנריקי שוכמן העוסק באריגת שטיחים ובפסיפס. הנריקי שמח מאוד מההזדמנות לארח ישראלים, וכך יצאנו בחבורה גדולה יחד עם הקורשים והנרי ויוליה. ברגע האחרון הצטרפה גם משפחת פלבורג - מקי חברתינו האמריקאית, ג'ספר בעלה במקור מדנמרק וילדיהם, אוליביה וסבסטיאן. הנסיעה הלוך היתה מתישה וארוכה וכללה פקק אינסופי של כשעתיים מעיקות. הגענו בחושך לכפר שבו לא שמעו על אספלט או על תאורת רחוב ואחרי עצירה לארוחת ערב כיפית בעיירה סמוכה ושמה גרופבה ובלבול קל בדרכי העפר, נחתנו מותשים היישר למיטות. בבוקר התעוררנו בפוסדה טובלת בירוק, בין עצי פרי וצמחיה מעניינת כשמולינו משתרע האוקיינוס האטלנטי במלוא הדרו. המטרה העיקרית לבואנו, צפייה בלוויתנים, הושגה עוד באותו יום. יוליה תאמה מבעוד מועד הפלגה בסירה עם סוכנות המקושרת עם המכון הביולוגי העוסק בשמירה על הלוויתנים. בעודנו מחכים לסירה, עיכוב ברזילאי קל של שעתיים, שמענו הסברים מעניינים מאחת הביולוגיות העובדות במכון על יצורי הענק הללו, אשר יכולים להגיע בבגרותם למשקל 50 טון ואורך כ - 16 מטר. לפני העלייה לסירה צוידנו בביגוד פלסטיק עמיד במים ובכדורים נגד הקאה, ושמחים ומאושרים עלינו לקליפת אגוז מתנדנדת. ההתחלה היתה מבטיחה. הקפטן ניווט בכשרון רב בין הגלים הגבוהים, וחוץ מהנרי שישב שקט וקצת לבן, כולם הרגישו טוב. עצרנו ליד אי קטן בו ראינו אריה ים נחמד שוכב על סלע. אחרי מספר שניות הוא התרומם לכבודנו. אין תמונות... רחוק מדי. משם המשכנו הלאה אל לב ים. בשלב הזה התחלתי לשחזר תחושות מימי השירות הצבאי בחיל הים וחוויות מאוחרות יותר. השפעת הכדורים החלה כנראה לפוג ותחושת הקבס הלכה והשתלטה עלי. מסתבר שבנותי ירשו את העניין ממני, וכולן התחילו לפתח תסמינים דומים. כל יתר הנוסעים, לא כולל הנרי (שאגב גם לו יש עבר בחיל הים...) הרגישו מצוין, וטוב שכך כדי שיהיה מי שיצלם את הפלא, במרחק נגיעה מהסירה. אין חשש להיטרף על ידי הלוויתן. מסתבר שהנ"ל מפונק ואוהב רק את האוכל בדרום האוקינוס. מהרגע שהוא מתחיל במסע צפונה ועד שהוא חוזר (6 חודשים) הוא פשוט לא אוכל...

את הדרך חזרה לחוף ביליתי בהרזייה של כשני קילו אם לא יותר... נטע הצטרפה. יפעת וגלי ישבו שקטות ודמומות וחיכו שיגמר. חזרנו בשלום, והיה שווה. סליחה ותודה לחברים שוויתרו בגללנו על האופציה להמשיך בהפלגה ולראות לוויתניות נוספות עם צאצאיהן. שאר ימי החופשה עברו בנעימים בדיונת חול גדולה וכיפית בשם Siriu, מפל נחמד בשם Cascata de Encantada, ארוחות משותפות במטבח המרכזי של הפוסדה (בטח ניחשתם, צ'ורסקו...) והרבה ים וחוף. בדקנו את החוף הנחשב, Praia do Rosa, וחוף נוסף שלדברי הנריקי נמצא ברשימת 4 החופים היפים בברזיל ושמו Guarda do Embau. הילדים גילו כישורי תכנון ובנייה מרשימים ועסקו בהקמת תעלות וארמונות בכל פיסת חול אפשרית, ללא קשר לשמה או לסיווגה. הנוער והמבוגרים נהנו מפטפוטים, טיולים על החוף, צפייה בנוף, בגולשים ובשחפים שהתעופפו מסביב, משחקי חוף למיניהם, קפה, בירות ואוכל. את אחר הצהרים האחרון בילינו בסטודיו של הנריקי, בעל הפוסדה, שהציג בפנינו שטיחים מדהימים שהוא ארג במשך שנים ואת אוסף התקליטים הלא יאומן שלו, בסביבות 3500 תקליטים מכל העולם, כולל עשרות תקליטי הביטלס ולא מעט ישראליים. מי שמע לאחרונה את שירי פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ב ותשל"ג? גם יהורם גאון והתרנגולים נמצאו באוסף. תמונות מהחופשה המקסימה כאן: http://picasaweb.google.com/dancygier/Garopaba#