המורה מרגרט התלהבה מאוד מהרעיון ומהזדמנות לא ללמד, והפכה את האירוע שמבחינתנו תוכנן למספר רגעי אכילה, לכמעט שעה דביקה למדי במהלכה דפי, ענבר וגלי עמדו בקדמת הכיתה, שרו שירי ראש השנה וסיפרו כמיטב יכולתם על החג, על אותיות בעברית ועל לוח השנה העברי (למישהו יש מושג כמה זה תשע"א במספרים?). ענבר וגלי היו מרוצים וגאים. ילדי הכתה ניסו להזכר באירוע דומה משנה שעברה אבל התבלבלו לגמרי עם חנוכה. לא נורא. הפעם אני התחמקתי מהסברים ועסקתי בעיקר בצילום ותיעוד. בשלב מסוים, כשתפוחי העץ כבר הפכו כמעט לשחורים (אפילו מיץ לימון לא עוזר פה) הצלחנו לעצור את העניין ולעבור לשלב האכילה.
בהמשך היום, בשיעור פורטוגזית, עודד ואני כיבדנו את סימוני מורתינו היקרה בתפוח בדבש. היא כבר כמעט מומחית לחגי ישראל. 
לא ברור איך אבל הגננת של יואב, שכל קשר בינה ליהדות הוא מקרי ביותר, שמעה שבפארק הנחמד בשכונת מוהינוס דה ונטו יתקיים בשעה חמש אחרה"צ ביום חמישי טכס תשליך, מול האגם. בלי לבדוק יותר מדי החלטנו לבוא ולראות. התייצבנו בפארק בשעה חמש: הגננת של יואב, דפי והבנים, יוליה, גלי ואני. הפארק נראה לחלוטין כמו תמול שלשום. רצים, מתעמלים, כלבים... שום זכר לטכסים יהודיים. המרנו את התכנית בבילוי נעים בפארק. האכלת ברווזים, הפחדת יונים וגלישה באומגה. בשעה שש הגננת של יואב באה כולה נרגשת לקרוא לנו שהטכס מתחיל. ואכן מספר יהודים, רובם חב"דניקים שזו לנו פעם ראשונה לראות אותם בעיר אבל הם כנראה נמצאים כאן הרבה לפנינו וישארו הרבה אחרי שנעזוב, נאספו על יד האגם. חלקם דברו איתנו בעברית מצוינת. ענבר וגלי הצטרפו בשמחה למלמולי הברכות בעברית ונהנו לראות, לשמוע ולהפריע לתוקע בשופר שעמד קרוב אליהם. יצר הבלבוג שלי התגבר על השכל הישר והעזתי לנסות לצלם קצת... אשת הרב מיד קפצה עלי בנפנופי ידיים שאינם משתמעים לשום פנים. לא נעים.
בערב עודד ואני נסענו לערוך קניות לחג. נזכרים, לא בערגה, בחוויה המפוקפקת של קניות בארץ לפני החגים. ננצל את ההזדמנות לתאר את המוסד הפורטו אלגראי המרשים שנקרא היפר זפארי – חנות הדגל של רשת זפארי, שלמיטב הבנתינו נמצאת רק בעיר הזו. הרשת בבעלות אחת המשפחות העשירות בעיר, שילדיה לומדים (איך לא?) בבית הספר האמריקאי. השירות בסופר הזה, ובכלל ברשת זפארי, הוא תופעה מרהיבה ומענגת. מדובר במבנה בן ארבעה מפלסים – התחתון והעליון לחנייה, שני האמצעיים מאכלסים שורות ארוכות ורבות של מוצרים. ההגעה ממפלסי החנייה אל קומות הקנייה ולהיפך באמצעות שתי מעליות. בכל מעלית יושבת בחורה שתפקידה בחיים לשאול את הלקוחות לאן הם רוצים להגיע וללחוץ עבורם על הכפתור. לאחר שמלאנו את העגלה בכל טוב הגענו לאחת מארבעים הקופות. בכל קופה יש קופאית ואורז/ת. חלילה שהלקוח לא יעבוד קשה מדי. האריזה מתבצעת במהירות וביעילות בארבעה סוגי שקיות בהתאם לסוג המצרכים. אסון אקולוגי... (האמת שלקניות קטנות יותר אנחנו מביאים שקית בד חד פעמית). בקניה ביום חמישי הסתערה עלינו עובדת נוספת ששאלה אם נרצה עזרה בהוצאת הקניות מהעגלה והעברתם למסוע. עניתי שכן, שיהיה... אבל המשכתי להעביר מוצרים בעצמי וזכיתי לקריאות מחאה נרעשות ממנה. לא נותר לנו אלא לעמוד שם ולצפות במוצרינו מטופלים על ידי ארבע עובדות מנומסות (קניה גדולה - הצטרפה עוד אורזת לזו הקבועה...) שבסיום התהליך שארך כשלוש דקות אמרו לנו תודה. כמובן שלאחר פריקת השקיות באוטו (גם זה אפשרי עם סיוע מעובדי זפארי המסורים) משאירים את העגלה זרוקה איפשהו בחניון. הפטנט המקובל בעולם המערבי של עגלה תמורת מטבע לחלוטין לא קיים פה. הוא יגזול פרנסה לאנשים רבים... לסיכום, בסופר הזה אף פעם אין תורים והקניה היא חוויה.
את יום ששי בבוקר העברתי במטבח בנעימים. בישולים – עלי. ניקוי סירים, כלים ומחבתות – פאולה. זה כיף! בערב התכנסנו לארוחה חגיגית. משפחת קורש עשתה לנו הכרה עם מנהג יפה שהתקבל בברכה על ידי כולנו: שירים וקריאת קטעים קצרים הקשורים לחג מתוך חוברת שדפי ערכה מבעוד מועד. אהבנו ונאמץ את המנהג גם לחגים הבאים, פה ובארץ.
שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה!
שנה מתוקה! עוד משהו לגבי הקופאיות בזאפרי - כולן עם אותה תסרוקת (יום אחד קוקו, יום אחר צמה...)
השבמחקואללה?? לזה לא שמנו לב. יותר מדי פרטים יש פה בברזיל... נבדוק את העניין בהקדם האפשרי!
השבמחק