החג של החגים 2010 בפורטו אלגרה

כשהתחלנו את שהותינו הזמנית פה, לא הערכנו עד כמה יהיה קשה להיות רחוקים מהקולקטיב הלאומי במקרה של אסון המוני. השריפה הנוראית, בקירבה כה גדולה לחיפה, היתה כמעט בלתי נסבלת לצפייה מפה. מצד שני לא יכלנו במהלכה לעשות שום דבר מלבד להתעדכן כל חמש דקות באתרי החדשות ולהתקשר יותר מבימים רגילים לארץ. ברור לנו שלהיות בארץ היה יותר קשה. המון תודה לכל מי שהיה סבלני כלפינו תוך כדי, ענה לטלפונים ולמיילים ועזר להבין איך הדברים נראים מקרוב יותר. אגב, ידיעות על השריפה דווחו במהדורות החדשות המרכזיות בברזיל.

פה, מה לעשות, החיים נמשכו להם בסימן חנוכה, כריסמס וסיום סמסטר בבית הספר. אז סליחה על המעבר החד לאירועים וחגיגות.

נר ראשון כידוע הודלק עוד לפני אסון השריפה, ביום רביעי. התאספנו אצלנו כל הקיבוץ הישראלי המקומי בתוספת 11 שחקני חיזוק ישראלים שהגיעו מהארץ בענייני עבודה ומכרים יקרים מהקהילה היהודית פה. קרוב לשלושים איש. איזה כיף שיש דירה גדולה! היה שמח ונעים. בזמן הדלקת הנרות, בערך בשעה שמונה וחצי בערב, עדיין היה אור בחוץ ובבניין הסמוך ילדים התרחצו בבריכת השחייה.  

נר שלישי, יום ששי, אצל דפי וסער באוירה נעימה וחגיגית עם מספר מוזמנים דומה. ההרכב שונה. מקבוצת הכדורגל הישראלית נותרו מעטים, במקומם הצטרפו יהודים נוספים מהקהילה ובטסי, המורה הנמרצת למוסיקה בבית הספר, בעלת שורשים יהודיים.

נר רביעי, יום שבת, שוב אצלנו. הפעם בהרכב מצומצם, ועקב כך גם התפריט צומצם למינימום ההכרחי של לביבות משני סוגים (תפוחי אדמה ותירס), סופגניות מופלאות שעודד הכין ושיכולות בשקט להתחרות באילו של שמו או אוטמזגין, ולחיזוק סלט פירות. בשאר הערבים הדלקנו נרות במסגרת משפחתית.

ביום ששי דפי ואני סיפרנו בקצרה על חנוכה לילדי כתה א'. הצטרפו אלינו אדריאני ומרטין, הוריה של דבורה היהודיה מהכתה המקבילה. הילדים נהנו מאוד לשחק בסביבונים והתרגשו מהדלקת הנרות. ענבר וגלי חילקו לכולם שקיות שהכנו יחד יום קודם, ובהן ממתקים וסביבונים מתוצרת ברזילאית, שחלקם התפרקו כבר אחרי הסיבוב הראשון. היום נטע ואני עשינו שידור חוזר בכתה של יפעת. נטע עכשיו בתקופת מבחנים אבל פטורה מכולם. ככה זה פה, מי שטורח כל הסמסטר ומצליח בבחנים ועבודות, נהנה משבוע חופש ויכול לשחק טניס ולעזור לאמא במקום להבחן.

בלי קשר, אבל כל כך הזוי שחייבים לתעד: בשעות הבוקר, בזמן משחק הטניס, היה חם בטירוף. בערך שעתיים אחר כך, רעם אדיר הרעיד את כל העיר ומיד אחריו סערה אימתנית. שלל חפצים התעופפו באוויר,  גשם בכמות שיורדת בארץ בחודש (הלואי!) ואפילו ברד ירד בדרום ברזיל! ראינו ולא האמנו. אחרי כשעה השמש שוב זרחה.

נחזור לחנוכה.  גם בכיתה ה' ההסברים על החג והשקיות עם הממתקים והסביבונים זכו להצלחה גדולה והיו מלווים במצגת יפה שיפעת הכינה. ככה זה נראה כשגרמני, יפני  ודרום אמריקאים נפגשים מסביב לשולחן עמוס סביבונים.

לחצו כאן לתמונות חנוכה 2010 שלנו.

כריסמס מורגש באוויר בכל פינה. נושא השיחה המרכזי - איפה אתם בכריסמס? אנחנו בארגנטינה! מנסים להסביר לכולם שכריסמס לישראלים זה לא ממש אישיו. העיר מקושטת בצבעי אדום - ירוק - זהב, הקיטש במיטבו. בכל קניון שמכבד את עצמו יושב סנטה קלאוס על כורסא ומחכה לבקשות הילדים. חנויות ומסעדות מקושטות ומחלונות רבים מציצים עצי כריסמס מפונפנים. דגמנו מעטים מבין עשרות הבזארים למכירת שלל יצירות אמנות בסימן כריסמס, שעל הכנתן טורחות קשישות חביבות בערך מסיום כריסמס שנה שעברה. הצלחנו למצוא בים הקיטש מעט פריטים ראויים לרכישה.

היום בערב התקיים מופע סיום שנה חגיגי של כל תלמידי בית הספר. קטעי שירה ונגינה במגוון הרכבים- יחידים, קבוצות וכיתות שלמות, במשך כשעה וחצי, בניצוחה של מיס בטסי. כתות א'  ו - ב' שרו שני שירי כריסמס. קבלו אותם, ואת השני גם בגרסא אינטימית יותר של ענבר וגלי חסרי השיניים מלפני כחודש. (ותודה לסער ודפי על העריכה!) אצל שניהם אחת השיניים כבר מתחילה לבצבץ. בקרוב אחד מסימני ההיכר הבולטים של גלי יעלם.....

כאן קטע ארוך למדי בהשתתפות הכתה של יפעת, לבעלי סבלנות בלבד שיוכלו להבחין שלא רק ליפעת, אלא גם לברזילאים, קשה לשיר בפורטוגזית. החל מהדקה השלישית שיר על קנדה, מוקדש למחנכת הכיתה. 

ואחרון חביב מספר בנות מחטיבת הביניים, נטע ביניהן, והמורה האחראית מיס ג'ן בקטע מיוחד שווה צפיה.

סופשבוע עמוס ומהנה

סופשבוע מהנה ועמוס עבר עלינו. נחרוג ממנהגינו ונתאר אותו יחסית בפרוטרוט, החל מיום חמישי בערב. מזג האויר לאורך כל השבוע שעבר, כולל סוף השבוע, היה מתעתע והתחלף תוך שניות משמש לוהטת למבול עז. תשתיות החשמל לא הצליחו להתמודד עם העניין וביום חמישי בערב החשמל קרס באיזורינו, למשך שלוש שעות. הגנרטור של הבנין אפשר הדלקה של מנורה אחת בלבד בדירה. היה כיף. במקום הבילויים השגרתיים של מחשב/טלוויזיה וכו' העברנו ערב משפחתי נעים סביב משחקי קופסא שונים. ביום ששי בבוקר חשבנו לרגע שחזרנו מוקדם מהצפוי למזרח התיכון. הגענו כרגיל לבית הספר ושמנו לב לתכונה מוזרה סביבו. הורים וילדים יצאו מהמכוניות והרימו עיניהם אל השמיים, במקום להכנס בשערי בית הספר. הסתכלנו גם אנחנו למעלה וראינו מסוק חג, כמעט מעל בית הספר. בחשש מה קרבנו לשער בית הספר, אחת המורות כמעט קפצה לנו לתוך האוטו ותוך נפנופי ידיים נמרצים בישרה שיש התרעה לחפץ חשוד בפינת הרחוב, הלימודים בוטלו. סעו הביתה מהר. אמיתי. הבנות היו מאושרות עד הגג והעברנו יום רגוע בבית. לאחר מספר שעות הגיעה הודעה במייל מבית הספר שהאירוע הסתיים בשלום. נטע וחבריה לכתה התארגנו ביעילות רבה ובתוך מספר דקות למפגשים בהרכבים ובמיקומים שונים (אחד מהם אצלנו) לצורך הכנת פרוייקטים לבית הספר ואמרו שלא יכל היה להיות יום מוצלח מזה לביטול הלימודים.

בערב התענגנו על ארוחת ערב משובחת אצל רות ויובל בחברה נעימה של אלביטאים מהארץ, בליווי נגינת אקורדיון.

בשבת בבוקר עודד ואני יצאנו לבדוק שוק חביב, שהזכיר לנו את שוק תלפיות. נהננו משיטוט ורכישת סחורה טריה בין הדוכנים השונים. בהמשך נסענו בהרכב משפחתי למרכז קניות בו הוצבו בחינניות כל הפרות המקושטות שהיו מפוזרות קודם לכן ברחבי העיר. בעוד יומיים תתקיים מכירה פומבית... הוספנו את שלל הפרות לאלבום הפרות הקודם, למעונינים לחצו כאן.

לפני המופע של גלי (פרטים בפוסט הקודם) עודד ואני הספקנו לדגום לשעה קלה הופעות ריקודים בפארק שבשכונת מוהינוס דה ונטו, במסגרת ארבעה ימי פסטיבל פלמנקו. פלמנקו לא יצא לנו לראות, אבל קצת ריקודי זוגות יפים וקצת ריקודי בטן שמהם נסנו כל עוד נפשנו.

יום ראשון עבר באושר גדול ברפטינג. נסענו ביחד עם איציק לאתר ירוק ויפה בשם brasil raft (שלמרות הכתיבה הזהה לאנגלית, בפורטוגזית מבטאים את זה האפצ'י!!!!!!). ובחנייה, באוטו לידינו, ובלי שום תיאום מראש או ידע מוקדם נתקלנו בשלושה מהאלביטאים שפגשנו ביום ששי אצל רות ויובל. אין מה לומר, ברזיל מדינה קטנה... הנה כולנו עטויים באביזרי רפטינג, מחכים ליציאה:

אחרי נסיעה מטלטלת במשאית עמוסה בנו ובבני נוער ברזילאיים צעקניים מגובים ברמקולי ענק, הופרדנו הישראלים לשתי קבוצות. אנחנו לסירה למשפחות, עם משפחה ברזילאית נוספת. שאר החבר'ה (בפורטוגזית galera) בסירה  למבוגרים בלבד. כשעה וחצי של חתירה נמרצת עברו בכיף במים השוצפים של נהר פראניאנה (לדברי המדריך של שאר הישראלים, רפטינג ברמה 2 עם קצת רמה 3), שבגדותיו צמחיה מקסימה ביותר. חלק מהדרך לוותה במבול עז שממש לא הפריע, גם ככה נרטבים לגמרי. הילד מהמשפחה הברזילאית שחתרה איתנו, ישב פעור פה וניסה להבין מה הן ההברות המוזרות שיוצאות לנו מהפה. גם כשאמרנו לו באיזו שפה אנחנו מדברים ומאיפה נחתנו, הוא לא ממש השתכנע...

בנסיעה חזרה לפורטו אלגרה, כשעה וחצי, לא הפסיק לרדת גשם מטורף לשניה. כבר אמרנו שאין צדק בעולם בחלוקת משאבי המים? ופה קוראים לזה קיץ!

ולסיום סוף השבוע, במוצאי יום ראשון, יצאנו עם רות ויובל וכל הישראלים לבית הקפה פרס, אחד מהטובים בפורטו אלגרה.

גלי (ועוד כמאתיים ילדות) במופע גלגיליות

אחד החוגים היותר מבוקשים בבית הספר (אחרי כדורגל כמובן, ורק לבנות) הוא חוג גלגיליות. כאן רולר בליידס אאוט, סקטים אין (או יותר מדויק סקטים עדיין אין, ורולר בליידס עוד לא). בשנה שעברה יפעת וגלי השתתפו בחוג. יפעת כבוגרת רולר בליידס מהארץ, דבקה במכשיריה ומיצתה את החוג אחרי שנה (מסתבר שלא כל כך קל לבצע תרגילי סקטים, על רולר בליידס...). גלי שהגיעה ללא ידע מוקדם ממשיכה זו שנה שנייה על סקטים, וכיאה לותיקה לקחה חלק במופע מרהיב שהתקיים ביום שבת בערב, באחד מאולמות הספורט בעיר, וכותרתו עליזה בארץ הפלאות. החוג והמופע מנוהלים על ידי גברת נמרצת בשם ג'ניסי, שביד רמה מארגנת חוגים בבתי הספר השונים בפורטו אלגרה. החוגים מגובים במכירות במחירי עתק של סקטים ושלל אביזרים נלווים - חצאיות נוצצות, גרביים תואמות, תיקים ועוד.  במסגרת חיסכון בעלויות, רכשנו זוג סקטים במחיר צנוע בארץ באחת מנסיעותיו של עודד (האמת שלא קל למצוא בארץ...) והסתפקנו עד לאחרונה בנשיאת הסקטים בתיק ישן של הספורטן או, רחמנא ליצלן, בשקית נילון. לקראת המופע השקענו בקניית תיק יעודי, אם כי בחנות מתחרה. במופע השנתי משתתפות רק הבנות שרוצות ושהוריהן שלמו (שוב, סכום לא מבוטל). הפעם החלטנו ששווה להשקיע, ובאמת היה משתלם. חוויה מהנה ושונה. נתחיל מכך שכמעט מתחילת השנה בנות החוג (כולל אלו שלא משתתפות במופע) עוסקות מרבית הזמן בתירגולים למופע. בשבוע האחרון נוספו שתי חזרות, אחת מהן חזרה גנרלית באולם בו נערך המופע. ההורים תודרכו בכתב ובעל פה לגבי זמני ההגעה לחזרות השונות ולמופע, מה מותר להביא, מה אסור להביא.... כמעט מבצע צבאי. גברת ג'ניסי בעלת הניסיון יודעת כנראה מה שהיא עושה. גם המופע וגם החזרות התחילו בדיוק מופתי ובלתי ברזילאי בעליל. ממש על השניה. המופע היה מתוקתק ויפה, עם שלל תלבושות שנתפרו מראש לכל ילדה על פי מידתה. גלי היתה בקבוצת העליזות הקטנות והמקסימות. הנה היא בבית עם התלבושת שאגב נשארת אצלנו, אם מישהו מעוניין בתחפושת לפורים... 

קבוצות נוספות של בנות מבתי הספר השונים, במגוון גילאים ויכולות היו עליזות גדולות, כובענים, קלפים, חתולים, ארנבים... כל התלבושות מרהיבות והריקודים יפים. חסרונות שנרשמו - עקב ריבוי הקבוצות המופע היה קצת ארוך מדי. נטע לא הפסיקה לקטר וגלי שהופיעה כמו גדולה  חזרה מרוצה ושמחה אך הרוסה מעייפות... גלי ואני נשלחנו חלוץ כשעה וחצי לפני תחילת המופע. גלי המתינה, בהתאם להנחיות המפורטות שניתנו מראש, עם חברותיה מאחורי הקלעים תוך כדי התארגנות בעזרת אמא תורנית (איפור, תסרוקת וכו'...) ואני נלחמתי בעוז על שמירת מקומות על בטונדות קשות לעודד, יפעת, נטע וחברינו הישראלים המעטים שהיו בעיר ביום המופע - רות, יובל ואיציק. מאות ההורים הברזילאים שגדשו את האולם לא ממש ראו בעין יפה את הנוהג הישראלי המוזר של שמירת מקום וכוח העמידה שלי הלך והתפוגג מרגע לרגע. בסופו של דבר היה לכולנו מקום, אם כי קצת צפוף ומרחוק. לפיכך אין הרבה תמונות. המעט שיש כאן, בהמשך אולי נצליח לארגן סרטון.  ולקינוח תמונה מרגעי הסיום. כל  מאתים ויותר הבנות על הבמה, עם מדליות על הצואר:

השכונות הדרומיות של פורטו אלגרה

החלטנו שהגיע הזמן לבדוק את השכונות הדרומיות של פורטו אלגרה, שכמעט לא מוכרות לנו. יצאנו  היום לבילוי קצר, בו גילינו שהאיזור מעניין ומגוון. מצד אחד וילות פאר ואחוזות מדהימות, מצד שני פאבלות ובין לבין קצת חוות והרגשה של כפר. התחלנו בארוחת צהריים טעימה ואחריה קפה וגלידה במרכז קניות חדש, קטן ומטופח ששמו Paseo. כולו מקושט עכשיו בסימן כריסמס. משם הדרמנו הלאה לאיזור הכפרי, לשכונה  Belem velho, או בעברית בית לחם הישנה. אמנם בתוך העיר, אבל מהר מאוד נגמרו הכבישים והתחלפו בדרכי עפר בין החוות השונות. עצרנו באחת החוות  ונהנינו משעתיים קלילות עם מדריך נחמד, חיות משק שונות (ביניהן כבשה שכבר כמה שנים לא נגזזה), גינת ירק, טיול קטן ביער וקצת מתקני אומגה וחבלים בין העצים. 

התחנה הבאה יקב בוטיק יפהפה, בשם בורדיניון, בו מייצרים כ - 6000 בקבוקים בשנה. בעל המקום סיפר שחצי מהם לתצרוכת עצמית של המשפחה. קנינו ששה בקבוקים (מחיר מבצע. 10 ריאל, כעשרים שקלים, לבקבוק) ולפי הנחיות בעל היקב נסענו לתחנה האחרונה - כנסיה מעניינת שניצבת בראש ההר וממנה תצפית מרהיבה על כל פורטו אלגרה, אגם הגואיבה וההרים שבסביבה. מהכנסיה עלו קולות תפילה שהתחרו במוזיקת גאושוס ורקיעות סוסים שהגיעו מחווה סמוכה. היה בילוי יומי חביב ביותר, ואין ספק שנחזור לבדוק עוד חוות ומקומות מעניינים באיזור הזה. לתמונות לחצו כאן.

Serra Gaucha

שוב סופשבוע ארוך, האחרון בסידרה עד להודעה חדשה. הברזילאים אוהבים חופשים, אוהבים לחבר אותם לסופשבוע. אנחנו מנצלים את העניין לטובת הכרת הסביבה והשתאות כל פעם מחדש עד כמה חלוקת משאבי המים בעולם בלתי צודקת. בעוד בארץ לצערינו הגשם לא ממש מגיע, בברזיל כמויות המים אינסופיות ואני לא מפסיקה לחשוב על החברים במשרד ובחברת מקורות, ובכלל  על כל העוסקים במים בארץ. מחזיקים לכם אצבעות.
היעד הפעם היה העיירה Bom Jesus (בעברית, ישו הטוב...) שברכס ההרים הצפוני של מדינת ריו גרנדה דו סול, הקרוי Serra Gaucha. העיירה עצמה לא ממש תיירותית וגם לא ממש יפה, אבל האיזור מסביב ירוק ודשן, מרחבי דשא אדירים, המון פרות וסוסים, המון ציפורים וכמובן מים... יש קצת פוסדות באיזור, בחרנו באחת שבאינטרנט נראתה נפלא, במציאות פחות. נראתה יותר כמו אתר בנייה, אבל בשביל שני לילות היה בסדר. יצאנו בחבורה גדולה של כמעט כל הישראלים שפה: הקורשים, הנרי ויוליה ורות ויובל.

ביום הראשון הגעה עצמאית, כל אחד יצא בזמנו החופשי ונסע בדרך אחרת. הדרך בה אנחנו נסענו היתה כנראה הארוכה ביותר, עם הכי הרבה דרכי עפר. התייעצנו בדרך עם איזה מתדלק שהבטיח לנו שזו הדרך הכי קצרה... אסור להאמין לאף אחד...! נסענו יותר מ- 50 ק"מ בדרכי עפר, אבל הנוף היה מקסים וזכינו לפיצוי. אי שם באמצע הדרך שלט שמכוון למפל יפה (כבר אמרנו שאנחנו בענייני מים?), עצרנו, חילצנו עצמות ועשינו טיול נחמד למפל ששמו Venancios:

בין העצים שבסמוך נתקלנו בעשרות זחלים חמודים ושעירים, הנה אחד מהם:

ותראו מה חצה את הכביש, קצת אחרי שנגמרה דרך העפר והתחברנו לסוג של ציוויליזציה.הוא לא היחיד שחצה את דרכינו, היו עוד כמה. אבל הוא (או היא) היחיד/ה שהספקנו לעצור, לצלם ולהסריט (במרחק זהיר, עם נעליים סגורות...)

לקראת אחר הצהרים המאוחרים חברנו בפוסדה לכל החבורה. יצאנו לטיול קצר שבמהלכו חצינו נחל, נעקצנו מיתושים ברזילאים עצבניים במיוחד (הגירודים נמשכים כבר שלושה ימים!)  והגענו לתצפית יפה על (איך לא?) מפל. לסיום היום, ארוחת ערב על טהרת הפורלים שגדלים בבריכות הדגים שבשטח הפוסדה. ההגשה עממית, אבל הדגים משובחים וטריים טריים!! הנוער והילדים הסתפקו בבשר. נטע טעמה ביס מהפורל, והכריזה שהיא תנסה שוב בעוד כמה שנים.

למחרת, בהמלצת בעלי הפוסדה ואחרי שבדקנו מקרוב את בריכות הדגים המקומיות (כולל תפיסת פורל אחד בחכה על ידי סער והתבוננות בעובדי המקום תופסים עשרות בעזרת רשת), נסענו לחפש עוד מפל, סכר ונחל. כל ההסברים לא עזרו, הצלחנו להתברבר בין שבילי העפר שבאיזור, אבל בסופו של דבר הגענו למקום יפהפה ובו אגם קטן וסכר. פקנקנו על הדשא הסמוך ומצאנו מסלול הליכה מאולתר על צינור מים חשוף גדול שמונח לאורך הנחל. היה תענוג! בסיום המסלול תצפית יפה וצילום קבוצתי:

נסיונות למצוא אתרים מעניינים נוספים בסביבה נכשלו אחרי נסיעה ארוכה ומתישה בדרכי עפר לא משולטות ולא מסומנות. גם מכשירי ה - GPS השונים לא עזרו. אחורה פנה וחזרה לעיירה Bom Jesus לגלידה וקפה ושוב לפוסדה לעוד ארוחת דגים טעימה.

יום אחרון, יום החזרה. עברנו דרך העיירות המוכרות גרמדו וקנלה להתרשם קצת מהקישוטים לכבוד כריסמס שהוצבו בכל פינה, ארוחת צהריים משותפת במסעדה איטלקית ופיזור.

לתמונות לחצו כאן וסרטון יפה שרות הכינה לצלילי שיר מקסים כאן (מירב, בשבילך!!!)

חזרנו לפורטו אלגרה עם הרגשת כבדות מסוימת אחרי כל הזלילות והארוחות והנסיעות הארוכות. הספקנו לצאת עם גלי לפארק הקרוב לחילוץ עצמות שכלל רכיבה על אופניים ובילוי במתקנים (גלי), ריצה (עודד אחרי גלי והאופניים וגם קצת לבד) והשגחה על גלי במתקנים (מיכל). זכינו לראות את הטרנד החדש לכלבים שהגיע לעיר (זה לא של תינוקות במקור, זה מיועד לכלבים. שאלתי!)

הלואין 2010

ושוב חוגגים את הלואין, כבר שנה שניה. ביום ששי כל ילדי בית הספר, המורים והצוות הגיעו בשלל תלבושות ותחפושות. נטע - רק אביזרים, יפעת - עכביש וגלי מכשפה קטנה. עד ארוחת הצהריים התקיימו לימודים כמעט כרגיל ואחרי האוכל התחילה המסיבה. הכיתות של יפעת וגלי הדגימו לכל ילדי בית הספר היסודי את ריקוד המפלצות. לא היה קשה ללמוד. כל הילדים והמורים הצטרפו לריקוד, אם כי נראה שהמורים נהנו יותר מהילדים. זה נראה ככה. בהמשך, מתנפחים ושאר פינות באולם הספורט. אנחנו חתכנו די מהר, כדי להספיק לטיסה למפלי האיגוואסו.
יום קודם, ביום חמישי, התקיימה מסיבת הלואין במכון הכושר בו התחלתי להתעמל לפני כשלושה חודשים, כשהחלטתי לעלות כיתה. פורטו אלגרה מלאה מכוני כושר (אשר נקראים פה אקדמיות!), רק צריך לבחור. מבחינתי תנאים הכרחיים היו קרבה סבירה לבית, שיעורי ספינינג ושיעורי ריקודים. המכון הקרוי VIP ענה על הדרישות, אם כי מבחינת המראה שלו הוא רחוק מלהיות כזה שאנשים מאוד חשובים היו בוחרים בו... אבל האוירה טובה ושמחה, וכבר ביום הראשון נפלתי על חוג ריקודים שנשביתי בקסמו. אין ספק שכשנחזור לארץ, זה יהיה אחד מהדברים שיותר יחסרו לי (מישהו מכיר חוג ריקודים ברזילאיים באיזור חיפה?). המדריך (או בפורטוגזית פרופסור, להלן פרופסור באקדמיה) שמו ג'ואו. בחור צנום וחייכן, אשר כמעט ללא מילים אבל עם הרבה חן, תנועות ידיים ושריקות מרקיד חבורה של נשים קשקשניות שרובן הגדול היו יכולות להיות אמא או אפילו סבתא שלו (נראה לי שמבחינה ביולוגית גם אני עונה על החלק הראשון של ההגדרה הזו). המוזיקה הברזילאית מקסימה. פה ושם  חודרות נפילות לא ברורות של זוועות אייטיז אמריקאיות, כולל מייקל ג'קסון. כנראה סוג של חולשה של ג'ואו. חבורת הנשים מלוכדת ומגובשת ונוהגת לצאת לבלות יחד בערך אחת לחודש. בינתיים הוזמנתי אך לא הצטרפתי לבילויים, אבל למסיבת ההלואין כן. למסיבה הוזמנו כל המתעמלים במכון, ובנות חוג הריקודים היו מובילות האירוע. כולן הגיעו, רובן בתלבושות הלואין או לפחות אביזרים ומראש חילקנו בינינו מטלות  כיבוד. ואין מה להגיד, הן יודעות לעשות שמח. שימו לב לגברת הנחמדה הזו שאין לי מושג מה שמה אבל היא נוהגת לתרגל לכבודי את עשר המילים שהיא יודעת באנגלית.

השמועות אומרות שהיא בת 73.

עכשיו חפשו אותה כאן בין הרוקדות בהנהגת ג'ואו. במשך שעתיים וחצי היא כמעט ולא הפסיקה לרקוד. ודוגמא נוספת, הפעם עם דניאל, הפרופסור  לספינינג, שהפתיע בריקודים במהלך המסיבה.

אני צילמתי, אז את נפלאות הריקוד שלי לא תזכו לראות...  בכל מקרה, אני תמיד בשורה האחרונה....
עוד תמונות מחגיגות ההלואין שלנו כאן

מפלי האיגוואסו

חזרנו משלושה ימים במקום מדהים ביופיו, מפלי האיגוואסו הלא יאומנו שבגבול בין מדינת פאראנה שבברזיל ומחוז מיסיון שבארגנטינה. ללא ספק אחד הטיולים היותר מרשימים שעשינו פה, ולא סתם זהו אחד היעדים היותר מבוקשים בדרום אמריקה.

את הטיול הזה תכננו כמה חודשים מראש. מצאנו כרטיסי טיסה במחירים נמוכים יחסית בחברה קטנה בשם טריפ שחנכה לפני כשנה קו ישיר מפורטו אלגרה לעיר Foz do iguaçu. ביום ששי בבוקר, כארבע שעות לפני הטיסה היעודה, עודד קיבל טלפון מהחברה והתבשר שהטיסה בוטלה. סליחה??? כבר התרגלנו לטיסות שמתעכבות, החלפת שערים מהן יוצאת טיסה, מזוודות שנעלמות... אבל זה היה חדש לנו. רגע של תדהמה, אחריו מספר שאלות, ואז חדרה ההבנה שלא מדובר בטיסה הלוך, אלא בטיסה חזרה שתוכננה ליום שני בערב. הציעו לחזור ביום שלישי. רעיון לא רע, אבל מה לעשות שפחות מיממה אחרי החזרה המתוכננת עודד כבר אמור לטוס לארה"ב? אז מסתבר שפה, וגם לזה כבר התרגלנו, לכל בעיה שצצה (וצצות הרבה!) ימצא בסופו של דבר פתרון. רק צריך אורך רוח וסבלנות. ואכן, הפתרון נמצא. הועברנו לטיסה של חברה מתחרה, עם עצירה  והחלפת מטוס בעיר הבירה של פאראנה, קוריצ'יבה. מה ששכחנו לקחת בחשבון זה שטיסות פה נוטות להתעכב... הטיסה לקוריצ'יבה יצאה באיחור נאה, ובהמשך מצאנו את עצמנו שועטים במסדרונות שדה התעופה, שהפתיע אותנו בגודלו, אל הטיסה הבאה. הספקנו.

היינו האחרונים שעלו למטוס. ההרפתקה הקטנה הזו בהחלט היתה שווה כדי לראות, בין היתר, את הפלא  הענק הלא יאומן הזה ששמו GARGANTA DEL DIABLO בעברית לוע השטן, המפורסם מבין סדרת המפלים המופלאים שקיבלו בשנת 1986 הכרה מיונסקו כאתר מורשת עולמית. יש באתר 275 מפלים, בגבהים שונים (לוע השטן הגבוה מביניהם - 90 מטר) וכמויות מים שלא יאומנו שמגיעות מנהר האיגוואסו (שמשמעותו בשפת האינדיאנים שחיו פה בעבר, מים גדולים) המים מגיעים מנהר שלו ורחב ידיים, והופכים בבת אחת לשצף קצף גועש וסוער בספיקה של 1800 מ"ק לשניה!  מוזמנים לעשות חישוב כמה זמן נדרש לספק את תצרוכת המים של ארצינו הקטנטונת, שהיא כ - 2 מיליארד מ"ק בשנה. (שאלה לתלמידים בקורסים שאני מקווה להשתלב בהם מחדש כשנחזור לארץ...) אם רק היינו יכולים, היינו מעבירים את כל המים האלו לארץ.

ככה נראה נהר האיגוואסו במבט מהמטוס

ביום הראשון בילינו בצד הברזילאי עליו נאמר שהוא פחות מרשים מהארגנטינאי. אנחנו אהבנו את שניהם. ירד גשם, אבל זה ממש לא משנה. השפריצים שחוטפים כשמתקרבים למפלים, מתגברים על הגשם, ובנוסף הגענו מצויידים במעילי ניילון מאירועים קודמים. הפארק מסודר ונעים עם שבילי הליכה, ספסלים, אוטובוסים פנימיים. יש תצפיות על המפלים מכל הכיוונים והגבהים, ושביל אחד ארוך בין המפלים. מדהים. ביום למחרת בילינו במרתון בצד הארגנטינאי שהוא הרבה יותר גדול (אפילו ארוחת צהריים וקפה היו תוך כדי הליכה...). היום קצר והמלאכה מרובה. יש בצד הארגנטינאי עשרות שבילים ותצפיות למפלים השונים שמעל רבים מהן נוצרת קשת מדהימה. אל לוע השטן המרוחק יחסית מגיעים ברכבת ואחריה שביל כמעט אינסופי מעל הנהר, עד שעומדים ממש מעל המפלים. זה לא יאומן!!! לא רצינו לעזוב את המקום הזה, אפשר לעמוד שעות, להסתכל ולא לשבוע. כמויות המים האלו גורמות למצב רוח כל כך טוב, כל האנשים שם מחייכים ומרוצים. אי אפשר להשאר אדישים. בפארק מסתובבות חיות מתוקות ששמן קוצ'יה, אשר מנצלות כל הזדמנות לקבל מזון. ראינו אחת שחטפה סנדביץ' לבחור נחמד ישר מהצלחת. ופרפרים. המוני פרפרים בכל הצבעים והגדלים מתעופפים בכל פינה. חלקם בחרו להתיישב עלינו.

שטנו גם בסירה שמתקרבת ממש לתוך המפלים, וחטפנו מקלחת רצינית שגרמה לנו לאושר גדול. את עצמנו לא צלמנו, אבל ככה זה נראה ונשמע כשאחרים עשו:

ומה עוד היה לנו?

ביקור בפארק הציפורים שבצד הברזילאי. פארק מתוק ובו המוני ציפורים (וגם קצת חיות אחרות) מכל רחבי דרום אמריקה, חלקן בכלובים סגורים וחלקן בכלובים אליהם ניתן להכנס. אהבנו במיוחד את יונק הדבש (בפורטוגזית Beija Flor, מנשק פרחים) הפצפון שמזיז את כנפיו במהירות שלא תאמן.

ביקור בסכר האדיר Itaipu שאורכו 8 ק"מ. פרוייקט הנדסי ענק משותף לברזיל ולשכנה השניה פרגוואי שהחל בשנות השבעים והסתיים בשנת 2009 עם השלמת הבנייה של עשרים טורבינות ענק. בפרוייקט מנוצלים מי נהר פאראנה רחב הידיים לטובת תחנה הידרו - אלקטרית אשר מייצרת מעל 90% מתצרוכת החשמל בפרגוואי וכ - 20% מהתצרוכת הברזילאית. זה בהחלט מרשים, אבל אנחנו התפעלנו יותר מהטבע במפלים, מאשר ממעשה ידי האדם.

שלושה לילות בפוסדה נעימה ופשוטה שמנוהלת על ידי גברת אבלינה החביבה ובנותיה. החדרים בסיסיים, אבל האוירה טובה וקוסמופוליטית עם אורחים מכל העולם. באתר האינטרנט הן מפרסמות את שליטתן בשמונה שפות, כולל עברית. הן בהחלט תיקשרו יפה עם הזוג האיטלקי והמשפחה מצרפת (משפחה עם שלוש בנות בגילאים דומים לשלנו, שהגיעה לפני חודש לרילוקיישן בקוריצ'יבה). בעברית, בכל אופן, הן ידעו רק לילה טוב ושלום... אבל עשו עבודתן נאמנה בעזרה ומסירת מידע לגבי הגעה לאתרים השונים ובארגון יום הטיול בצד הארגנטינאי (את השאר עשינו בתחבורה ציבורית). קצת לאחר מעבר הגבול, אבלינה בקשה לעצור בכפר קטן של קשי יום שהיא תומכת בהם בכספים ובעצות חקלאיות. היה מעורר חמלה לראות את הפער העצום בין החיים שלהם באוהלים והידיעה שהם חוברו למים וחשמל רק לפני כשש שנים, לעומת האתר התיירותי הענק הסמוך ומלונות הפאר שלצידו. טיפוסי לדרום אמריקה.

ארוחות ערב סבירות במסעדות השונות בעיר חסרת החן Foz do iguaçu. בערב הראשון בסיום הארוחה ובדרכנו חזרה לפוסדה התחילה סערת ברקים מדהימה ביופיה ובעוצמתה. הגענו לקורת הגג כמה רגעים אחרי שגשם זלעפות החל. הארוחה בערב האחרון (יום ראשון, 31 לאוקטובר) לוותה בצפירות מכוניות ורעשי זיקוקים. יום היסטורי בברזיל, לראשונה נבחרה אישה לנשיאות.

נפילה אחת של גלי למים. לא, לא במפלים.... שעה אחרונה לפני יציאת ההסעה שלנו לשדה התעופה, ניצלנו את הזמן למנוחה סביב הבריכה בפוסדה, עם בגדים. המשפחה מצרפת השתכשכה במים, וגלי שכחה שהיא בלי בגד ים וזינקה אחרי הילדות. מזל שעוד נשארו בגדים להחלפה.

תמונות  כאן  וסרטון לצלילי השיר borboleta (פרפר בפורטוגזית) כאן.

פריחה ופרות בפורטו אלגרה

מזה כחודשיים פורטו אלגרה מתמלאת פריחה מרהיבה. בפארקים, בחצרות בתים וסתם ברחוב. אנחנו מסתובבים כמעט קבוע עם מצלמה וכל מראה יפה שנגלה מיד מתועד. קשה לדעת כמה זמן הפריחות השונות יחזיקו מעמד. לפעמים זמן קצר מאוד. האמת שחיכיתי לעצי הסיגלון אותם זכרתי משנה שעברה כאחרוני הפורחים, אבל השנה הם קצת מאכזבים. אולי בגלל החורף הקל יחסית שהיה. אז הנה תמונה משנה שעברה:

ובינתיים גם מצעד פרות חביב הגיע לפורטו אלגרה, בסגנון הדינוזאורים שנחתו על חיפה לפני כשנתיים. עשרות הפרות בחסות חברת מו-מו, חברה למוצרי חלב, מקושטות ומעוצבות כיד הדמיון הטובה על ידי אמנים שונים ומפוזרות ברחבי העיר. המצלמה שמחה לתעד גם אותן. הנה המוצלחת מבין הפרות בהן נתקלנו עד כה:

יש קווי דמיון בין שתי המצולמות...?
המשקפיים!

והנה קישור למצעד הפריחה, העצים והפרות אביב 2010 בפורטו אלגרה.

הופעות

מתקפת הופעות נחתה על פורטו אלגרה לאחרונה. החלטנו להשתתף בחלק מהן. ביום רביעי בערב עודד, נטע ויפעת בילו בהופעה מרשימה של להקת Green day, שהתקיימה באולם של מועדון הספורט אינטרנסיונל אליו נדחסו עשרות אלפי בני נוער, כמה מאות מבוגרים וילדה אחת בת עשר. למי שלא מכיר מדובר בלהקת רוק, אמריקאית כמובן. בין שיריה המוכרים Wake me up when september ends, Boulevard of broken dreams, 21 guns ועוד. ההופעה נמשכה כמעט שלוש שעות ולוותה באפקטים מדהימים של זיקוקים, אש ופיצוצים. ראו דוגמא 

האווירה מחשמלת והרעש אדיר. צלצולים באזניים נמשכו בבוקר שלמחרת ההופעה. מדי פעם הועלו לבמה אנשים מהקהל. אלה שעלו, לרוב נערות צעירות, פשוט לא האמינו שזה קורה להן, תלשו את שערן, צילמו את הלהקה בפלאפונים וכמובן לא ויתרו על חיבוקים ונשיקות עם הסלבריטאים.

מספר רשמים ומסקנות להופעות עתידיות נרשמו:

• לקונצרט רוק לא באים כדי לשמוע מוסיקה. הרעש מחריש האוזניים מתגבר על סוללה מרשימה של עשרות רמקולים. הנה דוגמא
• צריך לקנות את הכרטיסים הכי זולים. אלה שקנו כרטיסים יקרים לכסאות מסומנים, עמדו בדיוק כמו כולם
• הכניסה והיציאה מהאירוע היו מסודרות ומאורגנות בצורה מופתית. מספר המאבטחים והשומרים נמוך מאוד. הברזילאים פשוט יודעים לחכות בסבלנות לתורם, והעסק זורם
• חל איסור מוחלט על הכנסת תיקים, מזון ושתיה למתחם האירוע. השומרים בכניסה מקפידים על כך באדיקות.
• חל גם איסור על מכירת משקאות מכל סוג שהוא בבקבוקים או בפחיות, שחלילה לא יעלה על דעתו של מישהו להשליך משהו. מכירת המשקאות נעשית בכוסות חד פעמיות בלבד. לא ידידותי לסביבה, אבל מסתבר שידידותי לקהל.

להבדיל, בשבוע שעבר הגיעה שירי מימון להופיע בפורטו אלגרה, במסגרת חגיגות תשעים שנה לקרן היסוד ובשיתוף עם הקהילה היהודית. במוד של לעשות פה דברים שלא בטוח שהיינו עושים בארץ הלכנו נטע, יפעת, הנרי, יוליה, איציק ואני להופעה שהתקיימה באולם שגודלו להערכתי כמו תיאטרון הצפון. האולם היה מלא מפה לפה, נראה שכל יהודי העיר היו שם. שירי חמודה מאוד, שרה שירים שלה וגם לא מעט קלאסיקות ישראליות כמו ירושלים של זהב, הללויה, חורשת האקליפטוס ועוד וזכתה למחיאות כפיים סוערות והשתתפות ערה של הקהל. לחצו כאן לשיר שכולם מכירים בגרסא משולבת פורטוגזית - עברית.

בתחילת נובמבר החיפושית פול מקרטני מגיע. ההופעה תתקיים באיצטדיון הכדורגל המקומי (שבו בשנת 2014 יתארחו חלק ממשחקי המונדיאל). צפי למעל 100,000 צופים. אנחנו גם נהיה שם, באדיבות אידה היקרה שהצליחה להשיג כרטיסים במכירה מוקדמת, שבה לנו לא היה שום סיכוי לקנות.
ואת זה ראינו  היום בקניון שנקרא בורבון. לחצו כאן
ועוד קצת מהקומה השניה של הקניון. ולקינוח קישור לסרטון מקצועי יותר ותודה לסימוני,  עוד חברה יקרה ואמא של אחת הרוקדות.
מדובר בתקציר מהופעת ריקודי עם של הקהילה היהודית שתתקיים בסוף השבוע הבא. כפי הנראה נשלח נציגים לראות גם את ההופעה הזו.

לוויתנים בסנטה קתרינה

בכל שנה, בין החודשים יוני ונובמבר, מגיעים לחופים הדרומיים של סנטה קתרינה (המדינה הנמצאת מצפון לריו גרנדה דו סול) לוויתנים מסוג right whales, לצורך המלטה והנקה באיזור בו המים חמימים יחסית. ניצלנו חופשה בת ארבעה ימים בשביל לחזות בפלא ולהנות מהאיזור היפה. דפי קיבלה המלצה לפוסדה מעניינת באחד הכפרים באיזור, סמוך לחוף גמבואה. מהצצה באתר האינטרנט של הפוסדה ושיחת טלפון עם הבעלים, התברר שמדובר באמן יהודי ושמו הנריקי שוכמן העוסק באריגת שטיחים ובפסיפס. הנריקי שמח מאוד מההזדמנות לארח ישראלים, וכך יצאנו בחבורה גדולה יחד עם הקורשים והנרי ויוליה. ברגע האחרון הצטרפה גם משפחת פלבורג - מקי חברתינו האמריקאית, ג'ספר בעלה במקור מדנמרק וילדיהם, אוליביה וסבסטיאן. הנסיעה הלוך היתה מתישה וארוכה וכללה פקק אינסופי של כשעתיים מעיקות. הגענו בחושך לכפר שבו לא שמעו על אספלט או על תאורת רחוב ואחרי עצירה לארוחת ערב כיפית בעיירה סמוכה ושמה גרופבה ובלבול קל בדרכי העפר, נחתנו מותשים היישר למיטות. בבוקר התעוררנו בפוסדה טובלת בירוק, בין עצי פרי וצמחיה מעניינת כשמולינו משתרע האוקיינוס האטלנטי במלוא הדרו. המטרה העיקרית לבואנו, צפייה בלוויתנים, הושגה עוד באותו יום. יוליה תאמה מבעוד מועד הפלגה בסירה עם סוכנות המקושרת עם המכון הביולוגי העוסק בשמירה על הלוויתנים. בעודנו מחכים לסירה, עיכוב ברזילאי קל של שעתיים, שמענו הסברים מעניינים מאחת הביולוגיות העובדות במכון על יצורי הענק הללו, אשר יכולים להגיע בבגרותם למשקל 50 טון ואורך כ - 16 מטר. לפני העלייה לסירה צוידנו בביגוד פלסטיק עמיד במים ובכדורים נגד הקאה, ושמחים ומאושרים עלינו לקליפת אגוז מתנדנדת. ההתחלה היתה מבטיחה. הקפטן ניווט בכשרון רב בין הגלים הגבוהים, וחוץ מהנרי שישב שקט וקצת לבן, כולם הרגישו טוב. עצרנו ליד אי קטן בו ראינו אריה ים נחמד שוכב על סלע. אחרי מספר שניות הוא התרומם לכבודנו. אין תמונות... רחוק מדי. משם המשכנו הלאה אל לב ים. בשלב הזה התחלתי לשחזר תחושות מימי השירות הצבאי בחיל הים וחוויות מאוחרות יותר. השפעת הכדורים החלה כנראה לפוג ותחושת הקבס הלכה והשתלטה עלי. מסתבר שבנותי ירשו את העניין ממני, וכולן התחילו לפתח תסמינים דומים. כל יתר הנוסעים, לא כולל הנרי (שאגב גם לו יש עבר בחיל הים...) הרגישו מצוין, וטוב שכך כדי שיהיה מי שיצלם את הפלא, במרחק נגיעה מהסירה. אין חשש להיטרף על ידי הלוויתן. מסתבר שהנ"ל מפונק ואוהב רק את האוכל בדרום האוקינוס. מהרגע שהוא מתחיל במסע צפונה ועד שהוא חוזר (6 חודשים) הוא פשוט לא אוכל...

את הדרך חזרה לחוף ביליתי בהרזייה של כשני קילו אם לא יותר... נטע הצטרפה. יפעת וגלי ישבו שקטות ודמומות וחיכו שיגמר. חזרנו בשלום, והיה שווה. סליחה ותודה לחברים שוויתרו בגללנו על האופציה להמשיך בהפלגה ולראות לוויתניות נוספות עם צאצאיהן. שאר ימי החופשה עברו בנעימים בדיונת חול גדולה וכיפית בשם Siriu, מפל נחמד בשם Cascata de Encantada, ארוחות משותפות במטבח המרכזי של הפוסדה (בטח ניחשתם, צ'ורסקו...) והרבה ים וחוף. בדקנו את החוף הנחשב, Praia do Rosa, וחוף נוסף שלדברי הנריקי נמצא ברשימת 4 החופים היפים בברזיל ושמו Guarda do Embau. הילדים גילו כישורי תכנון ובנייה מרשימים ועסקו בהקמת תעלות וארמונות בכל פיסת חול אפשרית, ללא קשר לשמה או לסיווגה. הנוער והמבוגרים נהנו מפטפוטים, טיולים על החוף, צפייה בנוף, בגולשים ובשחפים שהתעופפו מסביב, משחקי חוף למיניהם, קפה, בירות ואוכל. את אחר הצהרים האחרון בילינו בסטודיו של הנריקי, בעל הפוסדה, שהציג בפנינו שטיחים מדהימים שהוא ארג במשך שנים ואת אוסף התקליטים הלא יאומן שלו, בסביבות 3500 תקליטים מכל העולם, כולל עשרות תקליטי הביטלס ולא מעט ישראליים. מי שמע לאחרונה את שירי פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ב ותשל"ג? גם יהורם גאון והתרנגולים נמצאו באוסף. תמונות מהחופשה המקסימה כאן: http://picasaweb.google.com/dancygier/Garopaba#

קצת יידישקייט

המעבר הזמני לגולת ברזיל חושף אותנו לצדדים יהודיים שבארץ לא הקפדנו לעסוק בהם. הפן היהודי של פורטו אלגרה מתגלה לנו לאיטו... מסתבר שכמו בארץ, ולמעשה כמו בכל מקום בו יש יהודים, קיימים זרמים שונים. על החב"דניקים כבר כתבנו. הפעם קצת חוויות מהעולם הרפורמי ובלי קשר לדת, גם קצת על נעמ"ת.
נתחיל מנעמ"ת. יוליה חברתנו היקרה שנמצאת פה כבר שנה חמישית, מקושרת בדרכים רבות ושונות לקהילה היהודית. אחד מהקשרים הללו גורם לה לארח מזה כחודשיים חוג בישול מטעם אירגון נעמ"ת המקומי בחדר האירוח בבנין בו היא גרה (מפעל ברזילאי מבורך. בכל בניין רב קומות, גם בשלנו, יש בקומת הכניסה חדר אירוח בו כל אחד מדיירי הבניין יכול להשתמש בהזמנה מראש. במקום סלון, צ'ורסקו - ברור, מטבח מסודר, פינת אוכל עם כלים, שירותים. כשמסיימים להשתמש כמובן שלא צריך לנקות. ברזיל. תמיד יש מי שינקה אחריך. תמורת תשלום). אחת לשבועיים מתכנסת חבורה של נשים וגברים יהודים, חלקם בגיל העמידה, חלקם צעירים יותר. יחד הם לומדים הכנת מאכלים מסורתיים למיניהם. במפגש הבא, בעוד שבועיים, יוליה אמורה ללמד ובקשה את עזרתי. בתכנית מרק עוף עם קרפלעך (מתכון של סבתא נעימה!), סלט תפוחי אדמה וצימעס. כדי שאתרגל ל"תפקיד" יוליה הציעה שאבוא לראות את החבר'ה ואיך מתנהל שיעור וכך מצאתי את עצמי מעבירה ערב הזוי בו החברה מרים לימדה להכין בורשט וגפילטע פיש (סליחה, קציצות דג. מרים הקפידה להבהיר לתלמידים מה ההבדל בין דג ממולא לסתם קציצות).

מילא לראות איך מכינים, אבל בסיום הערב גם צריך לאכול את התוצרת. כולם אוכלים, אין פטורים. קציצות הדגים הוגשו בליווי עיגולי גזר חינניים כפי שהיטיב לתאר צביקה הדר בקומדי סטור. הגזרים שעושים קוקו...

למרות היכרות רבת שנים עם חמותי עירית שמכינה את המאכל פעמים רבות, לשמחת יתר המשפחה, אני אף פעם לא טעמתי. עד שלשום. הגרסה הברזילאית ממש לא מצאה חן בעיני. היא גם לא נראתה דומה בכלום לזו של עירית, וכשתארתי לעודד את תהליך ההכנה הקצרצר ואת המראה הסופי, הוא מיד פסק שאין סיכוי שזה יתקרב לטעם של הגפילטע פיש האהוב עליו מבית אמא. טוב, ככה זה כשאין קרפיון ואמא בסביבה... הבורשט, לעומת זאת, הפתיע בטעם מעניין ושולבו בו תפוחי אדמה סגולים.

אל בית הכנסת הרפורמי נחשפנו אתמול בחגיגות שמחת תורה, שוב בזכותה של יוליה שמקבלת עדכונים במייל על כל האירועים שמתקיימים בו. יוליה העבירה לנו הזמנה חביבה לאירוע של ריקודים וממתקים. החלטנו ששווה בדיקה, ויחד עם יוליה הגענו בהרכב מלא לבית כנסת נעים ויפה, עם אוירה כיפית וכיאה לרפורמים פתוחה לחלוטין. נשים וגברים ביחד, במלבושים שלאו דוקא מתקשרים למקום כמו בית כנסת, ורב צעיר בשם גרשון עם קול מקסים שהפליא בשירה בעברית. יכולנו לעקוב אחרי מילות השירים בעזרת ספרים בהם כל הטקסטים בעברית ובפורטוגזית. בהמשך הצטרפנו לריקודים ולשירים (שישו את ירושלים, באילו הידיים ועוד ועוד...) במעגלים שבמרכזם התחלפו האוחזים בספרי התורה. הבחורה עם החולצה הסגולה שרוקדת ליד נטע היא אשת הרב. חלוקת ממתקים היתה שיא הערב, לפחות מבחינת גלי ויפעת, שחזרו כל אחת עם שקית עמוסה בשלל ממתקים מכל הסוגים, הגדלים והצבעים. מישהי אפילו חילקה שוקולדים בצורת ספרי תורה שהיא הכינה לבד... לקראת סיום כל הנוכחים עמדו בשתי שורות, זו מול זו, הרב פתח ספר תורה לכל אורך השורות וכולם אחזו בו. מולי עמד בחור שהציג את עצמו בתור נשיא בית הכנסת ואמר שהם מאוד מתרגשים מכך שבאנו לחגוג איתם. האמת שגם עבורינו האירוע היה מרגש. עודד הכיר בחור מהעבודה, דבורה חברה של גלי מבית הספר וכל משפחתה היו גם ובנוסף לא מעט פנים מוכרות מערב הגפילטע פיש...

בלי קשר, ואולי עם, האסיפה המסורתית של יום ששי בבית הספר עסקה הפעם בנושא השלום בעולם עם הרבה שירים יפים כמו הללויה של לאונרד כהן ודמיין של ג'ון לנון. בסיום האסיפה חלק מהמורות הפתיעו אותנו בשירה בעברית, ואחריה תרגום לאנגלית. קבלו את פטי - מורה של כתה ב', מרגרט - המורה של גלי, ליה - מורה לחשבון, לורי - מנהלת בי"ס יסודי, בטסי - מורה למוזיקה, ג'ן מורה לאנגלית, מורה של כתה ב' ששכחנו את שמה וקרלה- מורה לפורטוגזית לזרים. לכולן צריך להוסיף את הפניה מיס לפני השם...

שבוע הפרופיליה ובילוי בחווה

המערב הפרוע זה כאן. חי, בועט ונושם ברחבי ריו גרנדה דו סול ומתעורר לחיים מלאים כל שנה במהלך חודש ספטמבר, אז נחגג ברוב פאר והדר חג הפרופיליה לציון מלחמה שאירעה לפני 175 שנה בה תושבי המדינה ניסו להתנתק מברזיל ולקבל עצמאות (הסיפור המלא, כולל מוסר השכל, מאת יפעת: תושבי ריו גרנדה דו סול התפרנסו ממכירת בשר לשאר מדינות ברזיל, אך עקב חוקים ברזילאיים נוקשים נאלצו לשלם מיסים גבוהים ולא עמדו בתחרות מול מכירות הבשר של תושבי אורוגוואי. הם החליטו שהפתרון הוא להתנתק מברזיל ולהפוך למדינה עצמאית ויצאו למלחמה. במשך עשר שנים היו עצמאיים אך המלחמות נגד ברזיל במהלך אותן שנים גבו מחיר יקר. בתום עשר השנים הוחלט על חזרה לחיק ברזיל, תוך משא ומתן על הורדת המיסוי).

החל מסוף אוגוסט נבנית במהירות מפתיעה ביותר במונחים ברזילאיים "עיר" של בקתות עץ בשולי פורטו אלגרה, באיזור שבימי שגרה משמש כפארק רחב ידיים. יצאתי עם הבנות אחרי בית הספר לבלות בין סוסים, תרנגולות עם כובעים על הראש, בשרים ממינים שונים על האש, מתקני חקלאות שונים ומשונים ובעיקר המוני גאושוס ובנות זוגם הפרנדות הלבושות בגאוה בשמלות ססגוניות. בית קטן בערבה שנת 2010. היה תענוג! האנשים פה מתייחסים לכל העניין ברצינות תהומית, שספק אם היתה עוברת בארץ והמראות מגוחכים בצורה מקסימה ומעוררת התפעלות.
חזרנו ספוגות עשן, וגילינו לחרדתינו שיש הפסקת מים ברחוב. איזה מזל שיש לבניין מאגר מים. השומר בקש שנשתמש בחסכנות. מה הבעיה? אנחנו רגילים. מיד הנהגנו נוהל מקלחות זריזות בסגנון ישראלי. בדיעבד התברר שהפסקת המים נבעה מתקלה חמורה בצנרת המים הראשית של העיר, ובמשך יותר מיממה לא היו מים ביותר מעשר שכונות בעיר. ביום למחרת אזלו המים במאגר של הבנין, ולאחר שחזרו לקח עוד כמעט יממה עד שמערכת המים החמים בבנין שבה לתפקד. חלקנו נעזרנו בשירותי מקלחת אצל משפחת קורש וחלקינו דלגנו על השלב הזה של היום...
הבנות מיצו את מראות הגאושוס אחרי פעם אחת, עודד ואני יצאנו פעם נוספת למקום. מראות נבחרים כאן:

http://picasaweb.google.com/dancygier/SemanaFarroupilha

שיא חגיגות הפרופיליה בעשרים לספטמבר. השנה יצא בצמוד לסופשבוע. החלטנו להעביר את חלקו ברוח החגיגות בחופשה בסגנון שונה מהרגיל, אירוח בחווה. שנרגיש גם אנחנו קצת גאושוס. חיפוש באינטרנט אחר חווה קרובה יחסית הוביל אותנו לאיזור חדש מבחינתנו, מדרום לפורטו אלגרה. בחרנו בחווה בסמוך לעיר ושמה קמאקווה (או כפי שגלי אומרת: קוה קוה קוה). נסיעה של קצת יותר משעה עד לעיר בה עצרנו לארוחת צהריים קלה. העיר כעורה למדי, אך חיכתה לנו בה הפתעה נעימה ובתזמון מושלם, לגמרי בלי תכנון מראש. מיד עם הגיענו למרכז העיר עבר שם מצעד לכבוד הפרופיליה: גברים וילדים בתלבושות מסורתיות רכובים על סוסים וביניהם משאיות עליהן יושבות נערות חן בשמלות פרנדה ולצידן גברים מכינים שורסקו. חביב. משם המשכנו לחווה בשם olho d'agua בעברית: תראו את המים.
החווה נטועה באמצע שום מקום, אבל שום מקום מקסים. על ראש גבעה, ממנה לכל כיוון שמסתכלים רואים רק ירוק וירוק, ופה ושם כמה ספק אגמים ספק ביצות. בין בתי החווה הלבנים מסתובבים כלבים מתוקים, סוסים, תרנגולות וברווזים מכל הסוגים והמינים ובכל הגבעות שמסביב המוני פרות. הספקנו במהלך האירוח לרכב על סוסים ועל אופניים, לעשות קולות של מנסים לדוג באגם, לטייל ברגל אל מפל חמוד בליווי צמוד של הכלבים מהחווה, לשחק ביליארד וכדורגל שולחן (הידוע בשמו בפורטוגזית פלפלו) לאכול שלוש ארוחות סבירות (אחת מהן, שורסקו בליווי מוזיקה חיה) ובין לבין לנשנש פופקורן ועוגיות שהוזרמו אלינו על ידי צוות החווה החביב. במקום התארחו עוד כמה זוגות ומשפחות, ותוך מספר שעות כולנו הפכנו לחברים טובים. הזמנו רק לילה אחד. בהתחלה חשבנו שנמצה את המקום מהר. בפועל, כשהגיע הזמן לפנות את החדר ולצאת, אף אחד מאיתנו לא רצה לעזוב את המקום השלו הזה ונשארנו בו עוד כמה שעות. תמונות מהחווה ומהעיר הסמוכה: http://www.youtube.com/watch?v=744E4AQz80Q
אל אירוע השיא של חגיגות הפרופיליה, מצעד ברחוב הצמוד לאגם הגואיבה בשעות הבוקר של העשרים בספטמבר, הלכנו רק עודד ואני. הבנות התקשו להתעורר. הצטרפנו להמוני תושבי פורטו אלגרה והסביבה, רובם לבושים בבגדים המסורתיים, וצפינו במצעד אינסופי. בהתחלה ענייני צבא ומשטרה, לא עשה עלינו רושם גדול. בהמשך המצעד העממי, כל שוכני "עיר הבקתות" ורבים וטובים אחרים, צועדים בסך ברגל, על סוסים, בכרכרות. לבושים במיטב הבגדים ובשלל צבעים וסגנונות. שרים את ההמנון של ריו גרנדה דו סול וצועקים מדי פעם ויוה ריו גרנדה. היה שמח וצבעוני. לא נשארנו עד הסוף, די מהר העסק מתחיל לחזור על עצמו. סרטון מייצג:

ותמונות http://picasaweb.google.com/dancygier/FarroupilhaParade#
לסיום החגיגות היום בערב ארוחת שורסקו אצל משפחת קורש.

בוקר של יצירה ותרומה

לא סוד שלוחות הזמנים פה, של כולנו כמשפחה ושל כל אחד בנפרד, שונים מאלו שהתרגלנו אליהם בארץ. עודד ממשיך פחות או יותר באותה מתכונת, למעט סופי שבוע שמוקדשים יותר מפעם לבילויים משפחתיים. הבנות עברו משישה ימי לימודים קצרים לחמישה ארוכים שכוללים ארוחת צהריים וחוזרות מהם הביתה קצת מותשות בערך בשעה ארבע, אם לא ממשיכות לאיזשהו חוג או לביקור אצל האורתודנט. יפעת הצטרפה אתמול אל נטע ולמשפחת עונדי הגשרים!אצלי כנראה השינוי הכי גדול. מתיזוז בין חמש מקומות עבודה שונים שנדחסו בשעות בהן הבנות היו במוסדות החינוך (איך עשיתי את זה...?!) זכיתי בשבע שעות חופשיות, חמש פעמים בשבוע. גם מינון עבודות הבית ירד פלאים עקב נוכחותה של פאולה בחיינו יומיים בשבוע. בדרך כלל השעות החופשיות האלו גורמות לעונג רב. מדי פעם מבצבצת תחושת סתמיות וגעגוע לפעילויות של מבוגרים שיש בהן תועלת (בשביל מה הזעתי שש שנים בטכניון...?). הידיעה שכל זה זמני מאזנת בין התחושות. אז איך מעבירים את הזמן? ספורט, שיעורי פורטוגזית, התנדבות בבית הספר (ספריה וקצת לימוד), הכרת העיר וסידורים, תכנון טיולים, מדי פעם התנסות קלה ביצירות למיניהן (עד כה ברזומה סריגה, הכנת מגנטים והכנת כרית. מינימלי.) ומפגשים עם בנות נוספות שהתגלגלו לפורטו אלגרה מרחבי העולם ונמצאות במצב דומה. כבר קראתם על מועדון הסריגה. היום בנות המועדון ואורחות נוספות התכנסו אצלינו לבוקר נעים של מפגש חברתי ויצירה, במהלכו קשטנו חולצות בשלל דוגמאות ויצירות, כל אחת כיד הדמיון הטובה עליה. קבלו את הנבחרת ואת היצירות. ממני והלאה בכיוון השעון: מריאני מגרמניה, מקי מארה"ב, סופיה ממקסיקו, אווה מספרד, מרתה, אשת הקונסול הכללי של אורוגוואי בפורטו אלגרה, שהגתה והדריכה את הפעילות, יוליה ורות מכוחותינו בישראל, לאורה מאיטליה ונאדין מגרמניה. השתתפו, אבל לא נשארו לתמונת המחזור (החולצות שלהן כן!), גם אמבר וג'יני מארה"ב.

עוד תמונות http://picasaweb.google.com/dancygier/CreativeTShirts#

בהמשך, החולצות ימסרו כמתנה לילדים משכונות עוני (פבלות) בעיר!

ראש השנה תשע"א

בהתחשב בלוחות הזמנים של בית הספר והעבודה, דחינו את ארוחת החג הרשמית מיום רביעי לששי ועד אז ציינו את החג בדרכים אחרות. ביום שלישי שבוע קודם, התכנסנו כל בנות מועדון היהודיות לארוחת חג מוקדמת וטעימה ביותר אצל אידה. החל מיום רביעי החלפנו ברכות שנה טובה עם השכנים היהודים, קומץ קטן של הורים יהודים בבית הספר, ואפילו בשיעור הריקודים זכיתי לחיבוקים, נשיקות וברכות מהבנות שידעו על החג. ביום חמישי בבוקר דפי ואני הבאנו תפוחים בדבש לכתה של ענבר וגלי ולכתה המקבילה. המורה מרגרט התלהבה מאוד מהרעיון ומהזדמנות לא ללמד, והפכה את האירוע שמבחינתנו תוכנן למספר רגעי אכילה, לכמעט שעה דביקה למדי במהלכה דפי, ענבר וגלי עמדו בקדמת הכיתה, שרו שירי ראש השנה וסיפרו כמיטב יכולתם על החג, על אותיות בעברית ועל לוח השנה העברי (למישהו יש מושג כמה זה תשע"א במספרים?). ענבר וגלי היו מרוצים וגאים. ילדי הכתה ניסו להזכר באירוע דומה משנה שעברה אבל התבלבלו לגמרי עם חנוכה. לא נורא. הפעם אני התחמקתי מהסברים ועסקתי בעיקר בצילום ותיעוד. בשלב מסוים, כשתפוחי העץ כבר הפכו כמעט לשחורים (אפילו מיץ לימון לא עוזר פה) הצלחנו לעצור את העניין ולעבור לשלב האכילה.

בהמשך היום, בשיעור פורטוגזית, עודד ואני כיבדנו את סימוני מורתינו היקרה בתפוח בדבש. היא כבר כמעט מומחית לחגי ישראל.
לא ברור איך אבל הגננת של יואב, שכל קשר בינה ליהדות הוא מקרי ביותר, שמעה שבפארק הנחמד בשכונת מוהינוס דה ונטו יתקיים בשעה חמש אחרה"צ ביום חמישי טכס תשליך, מול האגם. בלי לבדוק יותר מדי החלטנו לבוא ולראות. התייצבנו בפארק בשעה חמש: הגננת של יואב, דפי והבנים, יוליה, גלי ואני. הפארק נראה לחלוטין כמו תמול שלשום. רצים, מתעמלים, כלבים... שום זכר לטכסים יהודיים. המרנו את התכנית בבילוי נעים בפארק. האכלת ברווזים, הפחדת יונים וגלישה באומגה. בשעה שש הגננת של יואב באה כולה נרגשת לקרוא לנו שהטכס מתחיל. ואכן מספר יהודים, רובם חב"דניקים שזו לנו פעם ראשונה לראות אותם בעיר אבל הם כנראה נמצאים כאן הרבה לפנינו וישארו הרבה אחרי שנעזוב, נאספו על יד האגם. חלקם דברו איתנו בעברית מצוינת. ענבר וגלי הצטרפו בשמחה למלמולי הברכות בעברית ונהנו לראות, לשמוע ולהפריע לתוקע בשופר שעמד קרוב אליהם. יצר הבלבוג שלי התגבר על השכל הישר והעזתי לנסות לצלם קצת... אשת הרב מיד קפצה עלי בנפנופי ידיים שאינם משתמעים לשום פנים. לא נעים.
בערב עודד ואני נסענו לערוך קניות לחג. נזכרים, לא בערגה, בחוויה המפוקפקת של קניות בארץ לפני החגים. ננצל את ההזדמנות לתאר את המוסד הפורטו אלגראי המרשים שנקרא היפר זפארי – חנות הדגל של רשת זפארי, שלמיטב הבנתינו נמצאת רק בעיר הזו. הרשת בבעלות אחת המשפחות העשירות בעיר, שילדיה לומדים (איך לא?) בבית הספר האמריקאי. השירות בסופר הזה, ובכלל ברשת זפארי, הוא תופעה מרהיבה ומענגת. מדובר במבנה בן ארבעה מפלסים – התחתון והעליון לחנייה, שני האמצעיים מאכלסים שורות ארוכות ורבות של מוצרים. ההגעה ממפלסי החנייה אל קומות הקנייה ולהיפך באמצעות שתי מעליות. בכל מעלית יושבת בחורה שתפקידה בחיים לשאול את הלקוחות לאן הם רוצים להגיע וללחוץ עבורם על הכפתור. לאחר שמלאנו את העגלה בכל טוב הגענו לאחת מארבעים הקופות. בכל קופה יש קופאית ואורז/ת. חלילה שהלקוח לא יעבוד קשה מדי. האריזה מתבצעת במהירות וביעילות בארבעה סוגי שקיות בהתאם לסוג המצרכים. אסון אקולוגי... (האמת שלקניות קטנות יותר אנחנו מביאים שקית בד חד פעמית). בקניה ביום חמישי הסתערה עלינו עובדת נוספת ששאלה אם נרצה עזרה בהוצאת הקניות מהעגלה והעברתם למסוע. עניתי שכן, שיהיה... אבל המשכתי להעביר מוצרים בעצמי וזכיתי לקריאות מחאה נרעשות ממנה. לא נותר לנו אלא לעמוד שם ולצפות במוצרינו מטופלים על ידי ארבע עובדות מנומסות (קניה גדולה - הצטרפה עוד אורזת לזו הקבועה...) שבסיום התהליך שארך כשלוש דקות אמרו לנו תודה. כמובן שלאחר פריקת השקיות באוטו (גם זה אפשרי עם סיוע מעובדי זפארי המסורים) משאירים את העגלה זרוקה איפשהו בחניון. הפטנט המקובל בעולם המערבי של עגלה תמורת מטבע לחלוטין לא קיים פה. הוא יגזול פרנסה לאנשים רבים... לסיכום, בסופר הזה אף פעם אין תורים והקניה היא חוויה.

את יום ששי בבוקר העברתי במטבח בנעימים. בישולים – עלי. ניקוי סירים, כלים ומחבתות – פאולה. זה כיף! בערב התכנסנו לארוחה חגיגית. משפחת קורש עשתה לנו הכרה עם מנהג יפה שהתקבל בברכה על ידי כולנו: שירים וקריאת קטעים קצרים הקשורים לחג מתוך חוברת שדפי ערכה מבעוד מועד. אהבנו ונאמץ את המנהג גם לחגים הבאים, פה ובארץ.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה!

São Francisco de Paula

חזרנו מארבעה ימים קסומים בארץ המפלים. שביעי לספטמבר הוא יום העצמאות הברזילאי, יצא היום, יום שלישי. הוספנו את יום שני גשר (רשמי בעבודה, בבית ספר לא) וארגנו לנו ולמשפחת קורש (דפי, סער, ענבר בן השש ויואב בן השלוש) חופשה מופלאה באתר טבע מדהים ביופיו. פארק שמונת המפלים, בקרבת עיירה חביבה בשם סאו פרנסיסקו דה פאולה, פחות משעתיים נסיעה מפורטו אלגרה. אם מקום כזה היה בארץ, הוא היה מלא עד אפס מקום כמעט בכל ימות השנה, ובמיוחד ביום העצמאות. ופה...? אם אין ים או כדורגל, לא מספיק אטרקטיבי. היינו כמעט לבדינו במקום המופלא הזה. אין מה לומר, אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים... הרווחנו את כל הטבע והיופי הזה כמעט רק לנו וקיוינו למצוא דרך להעביר ולו חלק קטן ממנו לארץ. החופשה התחילה ביום שבת בבוקר בגשם סוחף, בנסיעה יפהפיה בין ערפילים, עד ההגעה לסאו פרנסיסקו דה פאולה. בעיירה רחוב ראשי אחד עם קצת פסלים, מסעדות וחנויות כולל חנות ספרים מקסימה ומלאת אוירה משולבת בחנות אמנות, כלי בית ושאר פיצ'יפקעס. בשולי העיירה אגם מתוק, מזכיר במעט אגמים באירופה. כשהגענו אליו השמיים התחילו להתבהר (ולשמחתינו נשארו ככה עד סוף החופשה!). יכולנו להנות מתחביב ידוע של הבנות שפה בברזיל כמעט לא מתאפשר, האכלת ברווזים.

ומשם, נסיעה קצרה עד לגן העדן הקרוי פארק שמונת המפלים. מתחם של כשבע בקתות עץ, במרכזן חדר אוכל ובניין נוסף ובו חדר משחקים ומטבח מרכזי ששימש אותנו לבידור של הנוער (ביליארד לבוגרות, צפיה ביובל המבולבל לצעירים...) והכנת ארוחות משובחות על טהרת השורסקו, על האש. בכל זאת יום העצמאות! המתחם נטוע בתוך נוף מדהים שכולו הרים, ואדיות ועצים ומהווה נקודת יציאה לטיולים רגליים, מסומנים כמעט כמו בארץ, שכל אחד מהם מוביל למפל מדהים אחר. מסלולי הטיול מקסימים, הצמחיה מסביב משגעת, מים זורמים מכל הכיוונים, מדי פעם יש גשרון עץ, מדרגות או סולמות. בגלל הגשמים שהיו עד הגעתנו, הדרכים היו בוציות וחלקלקות. חזרנו מהטיולים מאושרים ומלוכלכים ופה ושם חלקנו טבלנו איברים שונים בבוץ או במים. מצד שני, המפלים והנחלים היו שוצפים וקוצפים.

הספקנו בארבעת ימי החופשה לראות ארבעה מתוך שמונת המפלים. יש סיבה לחזור (אולי לבקתות, אולי לקמפינג הסמוך).

לגיוון נסענו אחרה"צ אחד לראות בעיירה מסיבת ריקודי גאושוס מקומית. הילדים סבלו, המבוגרים חלקם נהנו מהאותנטיות שבעניין. ביום אחר נסענו לטיול באיזור. התחלנו בסכר גדול שנקרא סכר סלטו והמשכנו לפארק המפל. פארק שיש בו רק מפל אחד - מאוד יפה, אבל גם אומגה בגובה 70 מטר, תלויה בין שמים וארץ מעל המפל והנהר. עוברים מצד אחד לשני בקרון קטנטן פתוח שרק שני אנשים נכנסים בו, וחוזרים חזרה באומגה. האמהות ויואב בן השלוש עסקו בתיעוד ובציפיה לאמיצים שבחבורה שירדו מהאומגה, כל אחד בתורו, עם עיניים נוצצות. היום הזה הסתיים בביקור קצר בקנלה וגרמדו, שתי עיירות שכבר קראתם עליהן לא מעט בבלוג שלנו, ובארוחת ערב מסכמת של - איך לא? - פונדו. ללקק את האצבעות. חזרנו באמצע הלילה, מותשים אך מרוצים, לבקתות העץ שלנו שהחסרון הכמעט יחיד שלהן הוא שהיה בהן קצת קר בלילות. היום, יומנו האחרון לחופשה, הוא כאמור יום העצמאות הברזילאי. אחרי טיול פרידה מאחד המפלים וקפה אחרון במטבח של הפארק נסענו לחפש מה עושים ברזילאים ביום העצמאות. ברחוב הראשי של סאו פרנסיסקו דה פאולה נתקלנו בהתקהלות והכנות למצעד. לא נשארנו לראות. המשכנו לעיר קרובה לפורטו אלגרה ושמה נובו המבורגו. העיר ידועה בתעשיית הנעליים שבה. יש בה עשרות מפעלי נעליים שחלקם מייצאים לכל העולם. שם גילינו איך חוגגים את יום העצמאות בברזיל. קונים נעליים! מזה כשבוע מתקיים במרכז הירידים של העיר פסטיבל נעליים. במתחם ענק מסודרים מאות ביתנים ובהם נעליים מכל הסוגים, הגדלים, הצבעים והמינים ובשלל מחירים. היו שם אלפי אנשים. חלקם עמדו בתורים כדי להכנס לביתנים של החברות היותר מבוקשות. דפי ואני הסתערנו על הביתנים, התעלמנו מאילו עם התורים, והצלחנו לקנות כמה מציאות נחמדות, בזמן שהאבות והילדים הצטופפו עם יתר ההמונים במתחם המזון. אנחנו מעדיפים את הגרסא הישראלית לחגיגות יום העצמאות. תהנו מהתמונות: http://www.youtube.com/watch?v=H3fvbosQbUs

וגם: http://picasaweb.google.com/dancygier/SaoFranciscoDePaula#

לימוד פורטוגזית

עוד טרם הגעתינו לברזיל, הבנו שאין מנוס מלימוד השפה הפורטוגזית ולו רק ברמה בסיסית בכדי להסתדר בחיי היום יום. הגענו עם ידע מועט שנרכש בארץ בעזרת שיעורי שמע וקצת שיעורים פרטיים. זה הספיק לקניות בסופר, אבל כל פעולה מעבר לכך שדרשה אינטראקציה מילולית עם ברזילאי שלא יודע אנגלית, התבצעה בתיווך של אחד מדוברי האנגלית בחברה (בדרך כלל ג'וליאנה) או הישראלים הותיקים פה (בדרך כלל יוליה). שמחנו והודינו על העזרה, אבל הרגשנו קצת מוגבלים...
ואז באה סימוני לעזרתינו. סימוני מורה ללימוד אנגלית, ספרדית ופורטוגזית. עוסקת בחברה בהוראת אנגלית לברזילאים והוראת פורטוגזית לחבורת הישראלים ובנות זוגם. כשבועיים לאחר הגעתינו, עם פתיחת בית הספר של הבנות, התחלנו גם אנחנו ללמוד. פעמיים בשבוע, ימי שלישי וחמישי בצהריים, עודד ואני נפגשים עם סימוני במשרד של עודד. יש משהו חוויתי בלימוד משותף של בני זוג, בנוסף סימוני מקסימה והשיעורים הפכו מהר מאוד לתערובת של לימוד ומפגש חברתי בו אנחנו מחליפים חוויות, משווים תרבויות ולומדים הרבה על החיים בברזיל. לזכותה של סימוני יאמר שהיא מקפידה על ניהול שיחות החולין שבמהלך השיעור בפורטוגזית, ואנחנו מצידנו עומדים במשימה רוב הזמן. מחוץ לחדר הלימוד אנחנו מסתדרים לא רע עם נהגי מוניות, מוכרים, מלצרים, העוזרת, השומרים בבניין... פה ושם אני מצליחה לנהל שיחות עילגות עם אמהות מבית הספר ועם חבורת הנשים הקשקשניות משיעורי הריקודים והספינינג. השמועות אומרות שעודד מפליא לדבר בפורטוגזית בעבודה.
מצאנו לא מעט אנקדוטות בשפה. לא קיים בה הפועל לאפות. לעומת זה יש בה שני פעלים נפרדים, האחד almoçar משמעותו לאכול ארוחת צהריים והשני jantar שמשמעותו לאכול ארוחת ערב. יש בה אינספור מילים לחגיגות ומסיבות. כשאומרים בפורטוגזית טניס מתכוונים לנעלי ספורט, וכשאומרים אקדמיה מתכוונים למכון כושר. אמא היא מגנט, אבא הוא קצה, נטע היא נכדה ואי אפשר לאכול פסטה בברזיל כי זו תיקיה.
בחודשים הראשונים למדנו מושגי יסוד בעזרת כרטיסיות: מספרים, איברי גוף, צבעים, חיות... עם הזמן שיטות הלימוד התקדמו ועברנו לרמה של בית ספר. תרגילים, קריאת טקסטים ו/או שמיעת דיאלוגים מוקלטים עם מגוון מבטאים לא ברורים מרחבי ברזיל, לקוחים מתוך ספרי לימוד של תלמידי חטיבת ביניים ותיכון ברזילאיים. מקבילה של ספרים ללימוד לשון בארץ. מהר מאוד הבנו שמרבית החומר הנלמד עוסק בשלושת הנושאים שברומו של עולם - ים, כדורגל ובחורות שזופות. מדי פעם גם כדורעף וקניות של בגדים. אתמול בשיעור היתה הפתעה. נושאים חדשים. קיבלנו תרגיל ובו מתוארים בקצרה אירועים שונים מחיי היום יום בברזיל. התבקשנו להציע איך ימשך כל אירוע. קבלו תרגום של הנבחרים מביניהם והציעו רעיונות. להזכירכם – זה מתוך ספר לימוד לנוער.
1. שני גברים, לבושים בשחור, נכנסים לחנות תכשיטים.
2. הדוור צריך למסור מכתב, אבל מאחורי הגדר של הבית נמצאים ארבע כלבים לא ידידותיים.
3. ג'ואו ראה את הבית שלו עולה באש. אין לו קרובי משפחה ולא חברים. כל הכסף שלו היה שמור בתוך הבית.
מצורף הדף המקורי בפורטוגזית. מי מביניכם שיודע פורטוגזית (דפי? מירב? החברים בפורטו אלגרה? מסתננים לבלוג מסאו פאולו?) יוכל להעיד שהתרגום נאמן למקור.

ונשאלת השאלה מה גדעון סער וקודמיו לתפקיד היו אומרים על זה?

פטריק והלנה מגיעים לביקור

בסוף השבוע האחרון נהננו מאוד מביקור מיוחד של פטריק מהולנד וחברתו הלנה מפורטוגל. פטריק חבר ותיק של עודד מתקופת הטכניון. נפגשו בהולנד כשעודד היה בחילופי סטודנטים ומאז שומרים על סוג של קשר. חלקיכם אולי זוכרים את שלושת ההולנדים הענקיים שהיו בחתונה שלנו... פטריק הוא הנמוך מביניהם. בילינו איתו בביקור נוסף שלו בישראל ובטיול שלנו בהולנד לפני כשמונה שנים. אז הוא היה נשוי לבחורה אחרת, גם היא מפורטוגל... עם הזמן הקשר קצת התרופף. לפני מספר חודשים, באדיבות הפייסבוק, פטריק איתר את עודד, עידכן על חילופי הנשים הפורטוגזיות בחייו וסיפר שהוא והלנה מתכננים טיול של כחודש וחצי בדרום אמריקה, לרגל סיום הדוקטורט שלה, וישמחו לבקר אותנו. כמובן שהרמנו את הכפפה והביקור קרם עור וגידים וכאמור התקיים בסופש האחרון, החל מיום חמישי בערב ועד יום שני בבוקר.
נטע תרמה את חדרה למשך ארבעה לילות ועברה לישון עם יפעת. היה תענוג לראות את העיר מעיניים של תיירים, במיוחד כאלו שיודעים פורטוגזית הרבה יותר טוב מאיתנו. פטריק התחבר מיד להרגלים ברזילאיים בכלל וגאושוס בפרט ואף תרם את חלקו לתעמולת הבחירות המתקרבות שמורגשת בכל פינה.

(אפרופו הבחירות, קצת הסברים שקיבלנו מסימוני, המורה שלנו לפורטוגזית: הבחירות יתקיימו בסוף השבוע הראשון של אוקטובר. ההצבעה דיגיטלית. באותו יום מתקיימות בחירות לראשות העיריות והמדינות השונות, לראשות ברזיל, לנציגות של כל מדינה בסנאט... הבחירות הן רשות מגיל 16 וחובה החל מגיל 18. מי שלא מצביע, חייב תוך 30 יום למסור הצהרה מדוע לא יכל להצביע באחד מסניפי הדואר. אם לא עושה זאת, ננקטות נגדו סנקציות כמו סגירת חשבון הבנק ושלילת זכויות נוספות).

נחזור לביקור. הלנה השתעשעה מאוד מאופנת הכלבים הקטנים עם הקוקיות והסוודרים ומהמוני האנשים שמסתובבים בעיר עם ערכת התה המקומי. היא גם הפליאה בשיחות בפורטוגזית עם כל אדם שני ברחוב ולימדה אותנו הרבה דברים מעניינים על השפה ועל ההבדלים בין הפורטוגזית של ברזיל לבין זו של פורטוגל. גלי זכתה בפעם הראשונה להקראת ספר בפורטוגזית לפני השינה.

כולנו, בהרכבים כאלו ואחרים, בילינו יפה בין הפארקים, השכונות השונות והמסעדות של פורטו אלגרה. בשעות הפנאי המעטות פתחנו בבית חוות מחשבים

ביום ראשון נסענו לכמה שעות לאיזור היין של ריו גרנדה דה סול, סמוך לבנטו גונזלבס. איזור שתמיד כיף לחזור אליו (לנו זו כבר פעם רביעית!), עם טבע מקסים, ובעיקר עכשיו עם תחילת האביב. הפריחה פשוט מקסימה.

עוד תמונות:

http://picasaweb.google.com/dancygier/PatrickAndHelenaVisit

מחכים לאורחים נוספים!!