חזרנו ביום שבת בבוקר מחופשה משפחתית מהנה ומאתגרת בת שלושה שבועות בין נופים מופלאים ואנשים מקסימים באקוודור, המדינה כמעט הכי קטנה בדרום אמריקה. בחרנו בה משיקולים שונים כמו מזג אוויר, עלויות, גיוון נופי וגם בגלל שהיא קטנה. אחרי המסע עמוס הטיסות בשנה שעברה במרחבים האינסופיים של ארגנטינה וצ'ילה, העדפנו הפעם לצמצם את התלות בטיסות, ולעבור ממקום למקום באוטו שכור.
אקוודור מקסימה, הנופים מופלאים, הצמחייה מרהיבה, מרבית הכבישים הפתיעו לטובה, התרשמנו מהמראה האינדיאני ומהתלבושות המסורתיות של האנשים ובמיוחד הילדים המתוקים, האוכל היה נהדר (וזול!!!), התענגנו על פירות מופלאים שאפילו הברזילאיים מחווירים לעומתם. ראינו מראות שאנחנו לא מורגלים אליהם - חזירים ושרקנים על הגריל בכל פינה (לא טעמנו...!), נשים שסוחבות במשך כל שעות היום משהו על גבן. בדרך כלל תינוק. אבל גם ראינו נשים שעל גבן ערימות של קניות מהשוק, לפעמים חיות. חזינו בטנדרים עמוסים לעייפה בנוסעים צוהלים ושמחים. אבל המראות שאהבנו הכי פחות הם של הבתים שמרביתם בעלי חזות אומללה אשר מעידה על העוני של תושבי המדינה הזו. למרות זאת אקוודור מצליחה להיות מסבירת פנים לתיירים.
את מרבית הזמן בילינו במקומות שונים ברכס הרי האנדים שחוצה את אקוודור לאורכה. הימים האחרונים הוקדשו לאוריינטה, החלק האקוודורי של האמזונס. על איי הגלפגוס המופלאים וויתרנו לצערינו, בעיקר משיקולים כלכליים.
אבל קודם כל עיר הבירה, קיטו, אליה הגענו בשתי טיסות של חברת התעופה הפרואנית טאקה. טיסה ראשונה מפורטו אלגרה ללימה, חולפים בדרך מעל מראות נפלאים של הרי האנדים. בנמל התעופה של לימה הסתובבנו כשעתיים בחנות מזכרות צבעונית ויפה, עם מדפים עמוסים לעייפה בשוקולד מופלא וקפה. ברקע צלילים מקפיצים של מוזיקה מקומית. עושה חשק להשאר בפרו, שמשיקולי מזג אוויר נפסלה מראש בצער רב כיעד לטיול. מלימה לקיטו טיסה קצרה בת כשעתיים. הופתענו לטובה ממערכת בידור שהעבירה לכולנו את הזמן בנעימים ונחתנו בשדה התעופה הקטן של קיטו בשעות הצהריים.
חצי היום הראשון עבר בנסיונות להתרגל לגובה של המקום הזה. הקשוחים שבחבורה - עודד, נטע ויפעת כמעט שלא הושפעו. גלי האומללה עברה את העניין בתחושות קשות מלוות בהקאות חוזרות ונישנות, חולשה תהומית והרגשה כללית גרועה. אני כנ"ל, למעט ההקאות. השעות הלא ממש נעימות האלו עברו בנסיעה מנומנמת במונית להוסטל שהזמנו בשכונת מריסקל החמודה שנחשבת לאיזור המועדף על התיירים הזרים, בהמשך רביצה ממושכת על ספות נוחות בבית קפה תוך שתיית קפה ותה, מנוחה בהוסטל וקצת שיטוט של חלקינו ברחובות. גלי ואני נפלנו שדודות למיטה עוד לפני ארוחת הערב. הקשוחים יצאו לאכול במסעדה ולמחרת בבוקר קמנו כולנו מאוששים, שמחים ומרוצים למרות רעשים שונים ומשונים שנשמעו במהלך הלילה ברחבי ההוסטל. כל רגע מישהו פתח שם דלת או ירד במדרגות העץ. היה שמח.
למחרת בבוקר החלטנו להתגרות בגורל ולבדוק איך נרגיש עוד יותר בגובה, עם פחות חמצן. למה להסתפק בכ- 3000 מטר? מה רע ב - 4100 מטר? עלינו על רכבל שבמשך 20 דקות טילטל אותנו במעלה הר הגעש פישינשה, מול מראות של העיר קיטו שמתפרשת בעמק והרי געש נוספים שסביבה. מאוד יפה!!
בתחנת הרכבל צמחייה נמוכה ומרחבים ירוקים אדירים. שונה מאוד מהעיר הסואנת שמתחת. ניסינו לטייל קצת ולעלות ברגל. גלי נשברה אחרי עשרה צעדים וביחד זחלנו חזרה לתחנת הרכבל, בה נמצאו לשמחתינו ספות רביצה נוחות, דומות לאילו של בית הקפה מיום קודם. התיישבנו עליהן ולא זזנו עד שהקשוחים חזרו. הם נראו יותר טוב מאיתנו, אבל אמרו שגם הם לא הצליחו להתקדם יותר מדי. בזמן שחיכינו להם הזמנתי תה, והציעו לי תה קוקה. לא תודה... הסתפקתי בתה מנטה, שהשיב קצת את נפשי. את של גלי החיוורת קצת פחות, והיא כל הזמן מלמלה שהיא רוצה לרדת מהמקום הזה ולא לחזור אליו לעולם. באמצע הירידה ברכבל חזרה לקיטו, ואחרי שנשנשו סופגניות טעימות שמחולקות לכל היורדים, שתינו כבר הרגשנו הרבה יותר טוב והצבע חזר לפנים. בסוף הירידה כאילו כלום לא קרה. אפשר להמשיך בתכניות. נסענו במונית חסרת מזגן לעיר העתיקה, כשהיעד הראשון הוא הכיכר הגדולה, Plaza grande. כשהיא נראתה באופק, נמלטנו כל עוד נפשינו מהמונית הלוהטת. ברחובות בדרך אל הכיכר עברנו בין שלל דוכני פירות. קנינו דבדבנים מצויינים והתוודאנו לראשונה לפרי מקומי שנקרא עגבנית עץ ולמאכל רחוב שנראה כמו גלידה אבל בטעמו ובמרקמו מזכיר יותר קצף גילוח. את שניהם לא אהבנו. הכיכר הגדולה מאוד מרשימה, באמצעה עצי דקל גבוהים וספסלים פזורים ומסביבה מבנים מרשימים ומתוחזקים היטב, שחלקם משמשים כמבני ממשל. נחנו בכיכר, מחפשים אחרי צל. למרות שיש פה עצים, בשתים עשרה בצהריים קרוב לקו המשווה קשה למצוא צל. בהמשך שוטטנו בסמטאות הצרות והנעימות של העיר העתיקה, מנסים להתרגל לנוף האנושי המאוד שונה עבורינו. פרצופים אינדיאנים, נשים הסוחבות על גבן משאות שונים לא ברור מאיפה לאיפה ומאיזו סיבה, ילדים בלויי סחבות מציעים לעוברים ושבים לצחצח להם את הנעליים תמורת פרוטות. כלבים בתלבושת אדומה לכבוד חג המולד, פסחים וחגרים למיניהם מקבצים נדבות והמראה התמוה ביותר היה של בחורה בכסא גלגלים ללא ידיים ורגליים, סורגת צעיפים בעזרת הפה ומתקן בנוי ממסמרים שהותקן על ידית הכסא. אותה לא היה לנו נעים לצלם. הגענו לכיכר גדולה נוספת ובה תצוגה פתוחה של תמונות של טיפוסים אקוודוריים, השתלב לא רע עם האנשים האמיתיים שהסתובבו בכיכר.
הכיכר קרויה על שם כנסיה גדולה בשם סאו פרנסיסקו שנמצאת בה. הכנסיה מאוד יפה מבפנים. פיתוחי זהב מכל הכיוונים, במפתיע לא מאוד קיטשי. בניגוד אכזרי, על מדרגות הכנסייה הצטופפו המוני מוכי גורל וחיכו בתור למנות אוכל חם שחולקו שם בחינם. באחת מפינות הכיכר נחנו בבית קפה, האמת שלא היה כל כך נעים כשמסביב כל המסכנים, אבל לא הצלחנו למצוא מקום ראוי אחר. לסיום נכנסנו למוזיאון קטן ובו פריטי תרבות ואמנות אקוודורית, ביניהם הסברים על הכנת כובע פנמה. למרות שמו, האקוודורים טוענים בלהט שהוא הומצא באקוודור. שיהיה.
האטרקציה הכי גדולה היתה מתכון לשרקן צלוי שנטע מצאה באחד הספרים. מי רוצה לנסות?
לקראת הערב חזרנו לאיזור של ההוסטל, שבו התחושה הרבה יותר מערבית מאשר בעיר העתיקה. 2 דקות מההוסטל שלנו נמצאת כיכר פוך, Plaza Foch, ובה הרבה בתי קפה, מסעדות, פאבים ושוק קטן לחפצי אמנות. ארוחת ערב אכלנו במסעדה אקוודורית. בשולחנות סביבנו כולם הזמינו שרקנים צלויים. אנחנו נהננו מאוד ממאכלים נפלאים אחרים, קצת יותר סטנדרטים עבורינו ביניהם הומיטס - מעין כופתאת תירס מאודה, ולוקרו דה פאפאס - מרק תפוחי אדמה מוגש עם פירורי גבינה ואבוקדו. האבוקדו באקוודור הוא הטעים ביותר שאכלנו אי פעם!!!
לקינוח עברנו לבית קפה משובח, מסודר בטוב טעם, בשם Republica del Cacao. על הקיר טלוויזיה בה מוקרן בלופ סרט על תעשיית הקקאו ועל המדפים מגוון מוצרי שוקולד, מינימום 70% מוצקי קקאו. זה מר!! הבנות התענגו מעוגות שוקולד למיניהן, כל אחת קרויה על שם הר געש אקוודורי אחר.
הלילה השני בהוסטל עבר בשקט יחסית לקודמו ובסיומו שמחנו לעזוב את העיר ולהתחיל את מסעינו בטבע ברכב השכור שהגיע על פי בקשתינו, בשעה 09:00 בדיוק מעורר השתאות להוסטל.
עוד תמונות מקיטו כאן.
