במפתיע, כל ששת המשפחות האלביטאיות היו פה בליל הסדר, ואף הצטרפה אורחת מהארץ: סיון, הבת של שלמה ודינה. האירוע החגיגי נערך בסלון האירוח בבנין בו גרים יוליה והנרי, בערך המקום היחיד בו כולם נכנסים בנוחות יחסית בישיבה סביב שולחן.
שלמה, שניהל את הסדר, הצליח להפתיע אפילו אותנו בזריזות בה הגיע אל שלב האוכל. תוך כדי, כל משפחה ניסתה לשיר את שירי החג במנגינה המוכרת לה. התוצאה היתה משעשעת, אם כי לא מאוד מוזיקלית. בנוסף, נחשפנו למנהגים שלא היו מוכרים לנו, כמו ניגוב האצבעות בהגדה אחרי טבילתן ביין (משפחת קורש) וסיבוב צלחת הפסח מעל ראשי המשתתפים תוך כדי שירה (משפחת פז). תרומתינו הצנועה לאירוע היו ביצים קשות מפוספסות ולחמניות מקמח מצה. גם הפעם, כמו בשנה שעברה, אחרי שלב האוכל נשכחו משום מה השירים, וכולם הסתפקו בשיחות חולין ובזלילת הקינוחים המופלאים של יוליה, דינה ודפי.
למחרת בחמש בבוקר, עייפים ומטושטשים, התייצבנו בשדה התעופה בדרכנו לחופשה בת ארבעה לילות וכמעט חמישה ימים מלאים במדינת בהייה שבצפון מזרח ברזיל. מקום יפה עם חופים נהדרים, המוני עצי קוקוס, מוזיקה וקפואירה ברחובות והרבה כהי עור. סלבדור, עיר הבירה בה נחתנו בתום חמש שעות במטוס (מתוכן שעה המתנה בנחיתת ביניים בשדה התעופה של ריו), נוסדה בשנת 1549 והיתה עיר הבירה הראשונה של ההתישבות הפורטוגלית בברזיל. השארנו את הביקור בעיר ליום בו נהיה פחות עייפים, ונסענו צפונה. ביציאה משדה התעופה עברנו בשדרת הבמבוקים היפה הזו
ובהמשך נסענו בכביש החוף של צפון בהייה, שנקרא Estrada do côco. כביש הקוקוס. צומחים בצידיו עצי קוקוס, אם כי למשמע השם ציפינו לכמות גדולה יותר. ככל שעולים צפונה, כמות העצים גדלה.
עצרנו בעיירת החוף המקסימה Praia do Forte, לארוחת צהריים קלה והתרשמות ראשונית ומשם לפוסדה שהזמנו בעיירונת הבאה בתור, אימבסאי. הפוסדה היתה בסדר, לא יותר מזה. באינטרנט נראתה טוב יותר מאשר במציאות, אבל היתה מרווחת מאוד, הצליחה לספק את כל צרכינו, ובנוסף העניקה תחושה של חופשה בטבע. מסביב עצים שעליהם טיילו קופיפים קטנים, מהסוג שרואים בסרט "ריו" (שווה צפייה!) ובלילות סימפונית קולות המורכבת מקירקורי צפרדעים, צירצור צרצרים ושאר קולות לא מזוהים. בעיירה אימבסאי רחובות מעטים, כיכר אחת קטנה, כמה מסעדות, טיילת נעימה טובלת בקוקוסים ושביל אופניים היקפי שעקב תנאי מזג האוויר לא הספקנו לרכב בו. זה הזמן לתאר חסרונות עיקריים שנרשמו באיזור:
מזג אוויר הפכפך. מתחלף תוך דקה מחום לוהט למבול מטורף. בדרך כלל הגשם נפסק תוך כמה דקות. פעם אחת ירד גשם במשך כל הלילה וחצי היום שאחריו.יתושים. כמעט כל הזמן, בכל מקום. ישנו מתחת לכילה, ומרחנו על עצמנו הרבה חומר נגד יתושים
שקיעה מוקדמת. בחמש וחצי אחר הצהרים עלטה. היום קצר והמלאכה מרובה
מעבר לכך, היה מקסים. לחוף אימבסאי גיאוגרפיה מיוחדת. נהר, הקרוי גם הוא אימבסאי, מתפתל בתוך העיירה. במאות המטרים האחרונים, עד לשפך, הזרימה במקביל לים. מתקבלת רצועה של חוף שמצידה האחד ים ומצידה השני נהר. מסעדות ממוקמות על רצועת החוף הזו ומשרתות לקוחות שיכולים לבחור באיזה צד לשבת.
כדי להגיע אל החוף צריך לעבור את הנהר. אפשר בהליכה בנקודה רדודה יחסית קרובה לשפך, בגשר שמתחיל בכיכר הקטנה שבעיירה או בסירות שהמקומיים משיטים. בפעם הראשונה זכינו לשוט בסירה המהודרת הזו
בהמשך ראינו שיש אופציות משופרות יותר
בחוף אימבסאי לא התרחצנו, רק טיילנו להנאתינו בטילת ועל חוף הים עם חולות הזהב בהם מתרוצצים מאות סרטנים בהירים בגדלים שונים. הקטנים מביניהם ממש שקופים. ראינו גם קצת מדוזות סגולות.
את הרחצה בים השארנו לחוף של Praia do Forte. כאמור, עיירת חוף מקסימה, כעשר דקות נסיעה מאימבסאי. יש בה מדרחוב נעים, עמוס בחנויות, מסעדות ובתי קפה שמסתיים במגדלור, כנסייה קטנה וחווה לשימור צבי ים גדולים. הצמחיה בעיירה נפלאה. בעיקר התפעלנו מהעץ הזה, לדברי יפעת עץ בננה מעוות.
והחופים - פשוט תענוג. כמו באימבסאי, גם פה החול בצבע זהב משגע ועצי הקוקוסים כמעט על קו המים, אבל גולת הכותרת מבחינתינו היו מסלעות שמתחילות ממש על קו החוף, נמתחות כמה עשרות מטרים לתוך הים, ובתוכן עולם תת מימי מדהים של דגים בכל צבעי הקשת, קיפודי ים (אפילו ראינו קיפוד אחד זז!), נחשי ים, חלזונות ומה לא.
השנירקול במקום הזה הוא חוויה מופלאה. בזמן השפל המסלעות מתגלות ואפשר ללכת עליהן (בזהירות מקיפודי הים!) ולראות את יצורי הים בקלות, רק צריך להתכופף קצת.
בזמן הגאות שנירקלנו מעל המסלעות, ובין לבין נחנו בבריכות שבין המסלעות, בהן המים חמימים ונעימים.
בחצי היום הגשום נסענו חמושים במעילי גשם לראות חופים נוספים, צפונית לאימבסאי. לא התרשמנו יותר מדי, אולי בגלל מזג האוויר. ובאחד הבקרים, בעוד אני שומרת על גלי שלא חשה כל כך בטוב (אבל בהמשך התאוששה) עודד, נטע ויפעת טיילו בשמורת הטבע ספירנגה, בה יש צמחייה מעניינת ושבילי הליכה נעימים.
את היום השני לשהייתנו באיזור הקדשנו לעיר סלבדור. עיר ענק, בת כשלושה מליון תושבים, יושבת על חוף המפרץ הגדול ביותר בברזיל, מפרץ כל הקדושים (מפרץ בפורטוגזית זה בהייה, מכאן גם שם המדינה). ניווטנו בקלות יחסית את דרכינו בעיר הסואנת בעזרת ה - GPS, עד לחנייה בסמוך לרובע העתיק של העיר, רובע פלוריניו. הרובע הוא סבך סמטאות, כנסיות וכיכרות עם בתים צבעוניים שמשמשים כיום כמסעדות, חנויות - בעיקר של מזכרות ושל תמונות ופסלים צבעוניים, מוזיאונים ומלונות קטנים. מאוד ציורי, שלו ונעים, בניגוד לבלאגן שבשאר העיר. את מרבית היום העברנו ברובע הזה בשיטוט ברחובות. מדי פעם נתקלנו בקבוצות שעוסקות בקפואירה שמקורה בסלבדור, או בנשים בתלבושת מסורתית וצבעונית - חצאיות מנופחות ומטפחות על הראש. עושה רושם שמרבית החבר'ה האלו נמצאים שם לצרכי תיירות. עוד לפני שהספקנו למצמץ, כשאחד מהם רק קלט אותנו מסתכלים לעברם, הם רצו אלינו, הסתדרו סביבנו בפוזת צילום, לקחו מאיתנו את המצלמה שחלילה לא יפקד מקומו של מי מאיתנו בתמונה ולסיום ביקשו כסף. עם אנשי הקפואירה גלי לא הסכימה להצטלם. הנשים הצבעוניות, לעומת זה, ממש הכריחו אותה להצטלם עם כולנו. בהמשך, כשהן היו עסוקות בפטפוט ביניהן, הצלחנו לצלם אותן בלי ששמו לב, אבל רק מאחור.
חלק מהנשים האלו, שאנחנו קראנו להן מאמות, אבל כנראה יש להן שם אחר, עומדות בכניסה לחנויות ומשדלות את העוברים ושבים להכנס. אחרות יושבות מאחורי דוכנים של אוכל רחוב, בעיקר לביבות מטוגנות מקמח מנדיוקה (סוג של פקעת, דומה קצת לתפוח אדמה). טעמנו את זה. נחמד. לא יותר.
עוד סממן שאי אפשר להתחמק ממנו בסלבדור הוא סרטים צבעוניים עליהם מודפסות ברכות של כנסיות. על פי האמונה אם מבקשים משאלה בזמן שקושרים את הסרט ליד, היא תתגשם כאשר הסרט יפול מעצמו. האמת שזה קיים בכל ברזיל, גם בפורטו אלגרה, אבל בסלבדור העסק חזק במיוחד. כבר בשדה התעופה חילקו לנו למזכרת כמה סרטים. אחר כך ראינו אותם בכל מקום ובכל צורה. תיקים, חולצות, כפכפים, בובות, מגבות - כל דבר אפשרי עם עיטורים של הסרטים האלו. זה צבעוני ויפה, רק חבל מבחינתינו שזה עם כתובות של כנסיות.
באחת מהכיכרות של רובע פלוריניו נהגו בעבר הרחוק לבצע מכירה פומבית של עבדים שהובאו מאפריקה. היום באחד הבתים בכיכר נמצא מוזיאון ז'ורז' אמאדו, מוזיאון קטן שעל קירותיו עטיפות ספריו של הסופר הבהייני, בשלל שפות, כולל בעברית.
מרובע פלוריניו ירדנו במעלית רחוב, שהיא אחד המראות היותר מפורסמים של העיר, אל העיר התחתית. מהמפלס העליון של המעלית נשקף נוף נהדר אל המפרץ.
העיר התחתית מג'ויפת למדי ולא הקדשנו לה זמן רב. בעיקר הסתובבנו בשוק מקורה, סמוך ליציאה מהמעלית, ובו חנויות של מזכרות, תמונות ופסלים צבעוניים. כמובן שגם פה הסרטים הצבעוניים מככבים.
בהמשך היום ביקרנו בפארק נעים במרכז סלבדור, ובו אגם עם בובות ענק. קלקלו את המראה הפסטורלי רק הפאבלות שסביב הפארק.
לסיום, כשכבר החשיך, עברנו במגדלור על חוף הים בשכונת Barra ונהנינו מארוחת ערב טעימה (מוקיקה - תבשיל ירקות ודגים בהייני. רק המבוגרים, כמובן... הבנות הסתפקו בתפריט הקבוע של שניצל, סטיק, צ'יפס וכו') במסעדה על שפת הים.
בשמונה וחצי בערב התחלנו לחזור לכיוון אימבסאי והופתענו מהתנועה הערה ברחוב הראשי בו נסענו. פקק אינסופי במשך יותר משעה, עד שהצלחנו לצאת מהעיר. נפל בחלקי הכבוד לנהוג בכאוס התחבורתי, בו כל כמה מטרים, וללא כל אזהרה, מספר הנתיבים מתחלף משניים, לחמישה, לשלושה וחוזר חלילה... מכוניות נדחפות מכל כיוון, אופנועים דוהרים ביניהן והולכי רגל קופצים אל הכביש איפה שרק בא להם. נתיב מיוחד לאוטובוסים מסתיים לפתע, ועשרות אוטובוסים עוברים למסלול של המכוניות בלי להסתכל במראה..... תוסיפו לזה חושך, גשם ורכב שכור עם גיר ידני ובלי הגה כוח. פחד אלוהים! יצאנו משם בשלום, ואין ספק שאני ראויה עכשיו יותר מתמיד לרשיון הנהיגה הברזילאי שקיבלתי לפני כשלושה חודשים. עודד, לעומת זאת, עבר את מבחן הנהיגה הברזילאי שלו ביום האחרון של החופשה, בנסיעה לשדה התעופה. שילוט מפוקפק ולא ברור גרם לנו לרדת מדרך הקוקוס הנעימה ולהגיע תוך מספר שניות לפאבלה סלבדורית מפחידה, במקום לשדה התעופה. מזל שהבנות היו עסוקות בהקשבה לאייפודים, ולא שמו לב למתרחש סביבנו - בתים מטים ליפול, ילדים דוהרים על אופניים לכל הכיוונים. בנס לא דרסנו אף אחד מהם. טיפוסים מפוקפקים יושבים בפתחי הבתים והדי יריות נשמעו באויר. חוויה בהחלט מצמררת! אחרי כחמש דקות שנידמו כנצח, הצלחנו להחלץ מהסיוט הזה, לחזור לכביש הראשי, לנשום לרווחה, להתעלם מהשילוט ולהגיע לשדה התעופה בזמן.
תמונות נוספות מבהייה היפה והצבעונית בקישור.
