הכיתה של יפעת, ביחד עם כיתה ד' מבית הספר, יצאו לטיול שנתי של שלושה ימים. היינו ממש מאושרים כשהמורה הודיעה על קיום הטיול. קצת הרגשה של בית ספר ישראלי... לא רק לימודים, הפסקות וחגיגות. כל ההורים הוזמנו למפגש בו הסבירו לנו על הטיול: על האוטובוס, על המלון בו הילדים ישנו, על מספר המלווים (משהו כמו מבוגר על כל שלושה - ארבעה ילדים...) והאישיו החשוב ביותר, שהוזכר בערך חמש פעמים בשיחה - ייבוש שיער בפן. חזרו והדגישו שהנושא אסור במהלך הטיול, ולכן הבנות לא יוכלו לחפוף שיער. בהמשך דנו גם עם הילדים (יותר נכון, הילדות) בעניין על כל צדדיו והיבטיו. אכן בעיה קשה. ביום היציאה לטיול התרשמתי לטובה מהסדר והארגון. תוך כרבע שעה מהזמן בו התבקשו הילדים להגיע כולם היו על האוטובוס, כולל הציוד האישי, כולל אוכל לנשנושים שבית הספר ארגן. מריאני הגרמניה, לעומת זאת, טענה שהיא לא מבינה למה לוקח כל כך הרבה זמן להתארגן. ככה זה, הכל יחסי בחיים... הילדים חולקו כאמור לקבוצות שעל כל אחת מהן אחראי מבוגר. לכל קבוצה הכינו סיכות לחולצה בצבע אחר, עם שם לכל אחד. במשך שלושה ימים קבלתי דיווחים שוטפים לפלאפון (או בפורטוגזית, טורפדוס) מרייצ'ל, אמא של לאורה, חברה של יפעת. רייצ'ל מקסימה, אבל אולי הפולניה הברזילאית היחידה באיזור ולא נתנה לבת שלה לצאת לטיול בלעדיה. ועכשיו רשות הדיבור ליפעת.
טוב, זו הפעם הראשונה שאני כותבת בבלוג, אז תסלחו לי אם זה נשמע קצת מעורבב ולא ברור... אז הגענו לאוטובוס והתחלנו לסוע. אתם בטח מצפים שאני אספר על כל משחקי החברה המטופשים שעושים באוטובוס שורה נגד השנייה עם המדריך השמן שצועק במבה! או סנדוויץ' עם פסטרמה! וצריך להעביר קדימה לפני השורה השנייה. אבל לא, פה זה ברזיל אז רק שמו סרטים משעממים משנות השבעים. היתה נסיעה ארוכה, יותר משש שעות. כמובן שלברזילאים זה לא הזיז כי בשבילם 6 שעות זה רק לעבור למדינה ליד, כשבישראל זה לעבור מהחרמון עד אילת. כשסוף סוף הגענו לעצירה הראשונה (לא כולל ארוחת צהריים במסעדה שנראית כמו תחנת דלק) זה היה לאזור הכי מוכר שם במיסיונים (או בפורטוגזית, מיסואיס).
זו מין כנסייה ישנה ששרדה איזה 150 שנה, מאז המלחמה בין האינדיאנים הגוואראניס שגרו שם לבין אנשים שהברזילאים קראו להם ז'זואטוס (ולא, זה לא יהודים). הז'זואטים רצו את האזור עם הכנסייה ובתמורה הם רצו לתת לאינדיאנים איזשהו אי. האינדיאנים בהתחלה הסכימו, אבל אז איזה מנהיג אמר את המשפט החשוב: לאדמה הזאת יש בעלים - אסטה טרה טם דונו. אז הם נלחמו, הרבה אינדיאנים נהרגו, ועד היום גרים שם צאצאים של האינדיאנים. בתמונה למטה כתוב המשפט "לאדמה הזאת יש בעלים" בשפת הגוואראני.
אחר כך הלכנו למלון שקוראים לו ווילסון פארק הוטל. אני יודעת שזה נשמע ממש מפואר, כאילו יש שם סוויטות נשיאותיות, אבל זה רק מלון קטן, בסך הכול בחדר יש שלוש מיטות, ארון ושירותים. לא יותר מדי.
ביום למחרת, כולם ישנים, רגועים ואז בשבע אפס אפס בבוקר, טררררררררריייייננננננננגגגגגגגגגגגגגגגגג!! טטטטטטטטטרררינננננגג!! ומה זה? הפורטר מהלובי מתקשר להגיד: תוך חצי שעה גג אתן למטה, אוכלות. מה זה, אנחנו בצבא? תנו לישון, מה זו הטירונות הזאת?!
בתחילת היום הלכנו למוזיאון משעמם עם כל מיני עתיקות כמו מכונות כתיבה וכאלה.
אחר כך הלכנו לכנסייה באזור, ואז ליער שאומרים שיש בו מים קדושים. כשאמרו את זה, דמיינתי מין מפל כזה, כמו בסרטים, שכולם רצים אליו בסלו מושן ופורסים את הידיים מחייכים עם פה פתוח ומסתכלים לשמים. אבל בסך הכול היו שם כמה ברזים חלודים, למים היה טעם חמוץ של דם והמורה שלי מזגה לה קצת לכוס ומצאה תולעת. ממש קדוש.
בסוף היום הלכנו למופע אורות בכנסייה העתיקה. כולם חשבו שיהיו אנשים עם פנסים שעושים ג'נגלינג, אבל היו רק קולות מוקלטים ופנסי דשא שמאירים כל פעם חלק אחר של הכנסייה. לפחות השמיים היו יפים. היו מיליוני כוכבים בשמים (אבל לא ראיתי שום ירח).
ביום אחר כך בבוקר... נחשו מה? הטלפון שוב מצלצל. אתם כבר יודעים מה רצו מאתנו...
אז רק אכלנו וישר עלינו על האוטובוס חזרה. עצרנו בדרך במסעדה ובחנות אבנים ומינרלים.
אולי לפי מה שסיפרתי זה נשמע כאילו זה היה גרוע אבל מאוד נהניתי. זו היתה ממש חוויה כיפית, ויהיה לי בשנה הבאה עוד טיול כזה של שלושה ימים...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה