Festa Junina

Festa Junina - מסיבת חודש יוני, עוד סיבה למסיבה בברזיל... ההסבר שקבלנו לחג הזה מזכיר שילוב של שבועות ול"ג בעומר. במהלך כל חודש יוני חוגגים בברזיל את התחלת עונת החקלאות. מתלבשים בבגדי איכרים: חולצות משובצות, שמלות פרחוניות, כובעי קש... אוכלים, מדליקים מדורה, רוקדים, משחקים... אין תאריך רשמי לחגיגות. בבית ספר חגגו היום, יום שבת אחרי הצהרים, בהשתתפות הילדים וההורים.

אולם הספורט קושט יפה עם מדורה בכאילו, בצדדים דוכנים של אוכל ודוכני משחק שהכתה של נטע ואופק וכתה נוספת ארגנו. כל הילדים הקטנים הגיעו בתלבושות הרלוונטיות, וכל קבוצה רקדה ריקוד חביב. גלי היתה מאושרת, יפעת נראתה סובלת למדי... הילדים הגדולים שארגנו את הדוכנים קיבלו פטור מריקודים ומתלבושות. אחרי הריקודים, הילדים הסתובבבו להנאתם בין הדוכנים וכולם אכלו ושתו... היה רועש למדי, אבל שמח ונחמד.

תמונות:

http://picasaweb.google.com/dancygier/FestaJunina

Quarta Colônia

אחרי חודש הבריאות האינטנסיבי ולפני התחלת חוג אורתודנטיה דו שבועי לנטע (החל משבוע הבא!), חשנו צורך עז להתאוורר קצת ולצאת אל הטבע. ההזדמנות לא אחרה לבוא. יום חמישי היה חג נוצרי כלשהו, לא ממש חשוב איזה, העיקר שיש חופש מהעבודה ומבית הספר. יום ששי גשר מהעבודה, בבית ספר לא, לא נורא... חיכינו לתחזית מזג האויר וממש ברגע האחרון, כשהיה נראה שהיא לטובתנו, הזמנו מקום בפוסדה באיזור שנקרא Quarta Colônia ונמצא במרחק כארבע שעות נסיעה מפורטו אלגרה. שמנו עין על האיזור הזה כבר מזמן. הוא אמנם לא על מסלול התיירות העולמי, בקושי על המסלול הברזילאי, אבל משהו בו קסם לנו. דודי וטל (את דודי הכרתם בפוסט על ליל הסדר, וטל היא בת זוגו), שגרים בעיר סמוכה לאיזור, הצטרפו להמלצות. מדובר על איזור כפרי, שבסוף המאה ה -19 הגיעו אליו מהגרים מאיטליה. שמו - המושבה הרביעית - נובע מכך שהוא האיזור הרביעי, מבחינת ציר הזמן והמקום, בו התיישבו איטלקים בריו גרנדה דו סול.

יום חמישי היה יום שמשי בלי פיסת ענן בשמיים. מושלם! התחלנו את החופשה בעצירה בעיר שנמצאת בדרך, סנטה קרוז דו סול. כנראה שרוב תושביה מתפרנסים מעבודה באחד מעשרות מפעלי הטבק והסיגריות שסביבה...עיר חמודה, רחוב ראשי יפה, כנסיה גדולה ופארק חביב במרכז העיר. בגלל החג רוב החנויות היו סגורות, אבל למזלנו המסעדות פתוחות. יש במה לרפד את הבטן, לפני שממשיכים הלאה.

בערך 20 קילומטר לפני הפוסדה, הגענו לגשר מעל נהר גדול וגילינו שאין גשר - התמוטט... מה עושים? נוסעים בעקבות שלטים שמכוונים לדרך עפר עוקפת ומקווים לטוב. השלטים מכוונים לנקודה בה אפשר לחצות את הנהר עם מעבורת, אבל למה שבברזיל דברים יסתדרו בקלות? לא מתאים... יותר מתאים שיהיה תור ענק של מכוניות ומשאיות שמחכות לחילוץ של איזו משאית שנתקעה בכניסה לנהר. כולם המתינו בסבלנות, חלק מהאנשים יצאו מהרכבים והתיישבו על כסאות מתקפלים בדשא... מחכים... זה נראה ככה:

לנו זה ממש לא התאים... עודד יצא לברר מה קורה אצל זוג שוטרים שעמדו שם ואולי ניסו לנהל את העניינים. הם הסבירו שהבעיה תיפתר אולי עוד שעה או שעתיים. בברזיל שעה או שעתיים יכולות גם להיות ארבע שעות וגם יותר. אבל בערך באותה נשימה הם גם הסבירו על דרך עוקפת לדרך העוקפת, עוד שביל עפר, וכמה קילומטרים ומתחברים חזרה ליעד שלנו. מיד עשינו אחורה פנה, ותוך זמן סביר ביותר הגענו לפוסדה. הברזילאים שחיכו שם על גדות הנהר, אולי עוד מחכים...

הפוסדה שבה הזמנו מקום היא היחידה באיזור שיש לה אתר באינטרנט... והוא מקסים. עודד הציע להנמיך ציפיות, אז הנמכנו... ולא התאכזבנו. להיפך!!! זו הפוסדה הכי יפה שהיינו בה עד כה! מבנה אבן עתיק משופץ, וסביבו עוד כמה בניינים מודרניים יותר שבכל אחד מהם כמה חדרים. המבנים מוקפים בצמחיה מדהימה, דשא רחב ידיים, שבילים מרוצפי אבן, והמוני עצי פרי - פקאן, אבוקדו, עצי הדר מכל מיני סוגים, ועוד כמה עצים שלא זיהינו. התאהבנו במקום ממש ממבט ראשון! נשארה שעה עד שיחשיך, זרקנו את המזוודות בחדר ורצנו החוצה להספיק להנות מהסביבה. קטפנו ואכלנו עשרות קלמנטינות, התלהבנו מכל ספסל ופרח שהיו שם, מהנוף ומהאויר הצלול והמדהים. כשהחשיך, עברנו לטורניר פינג - פונג סוער, ובערב התענגנו על ארוחת ארבע מנות קסומה שהוגשה במסעדה של המלון. אין תפריט. כל ערב מגישים מנות אחרות. זו היתה ללא ספק הארוחה הכי טעימה שאכלנו בברזיל!! חזרנו על החוויה גם בערב השני, לארוחה הזו הצטרפו גם דודי וטל, וכדי לשמר קצת מהתענוג עודד צילם את המנות הטעימות והיפות. הבנות אכלו תפריט שונה, אבל איכותי גם הוא, עם צ'יפס שהן אמרו שהוא הטוב ביותר שהן אכלו אי פעם!

ביום ששי מזג האויר התהפך לחלוטין וכל היום לא הפסיק לרדת גשם. תכניות לטיולים במפלים שבסביבה נגנזו, ובמקום זה הסתובבנו עם האוטו, יוצאים פה ושם רק לכמה רגעים. מבחינת נופים האיזור מהמם ביופיו - גבעות, נחלים קטנים, צמחיה וחקלאות בכל גוון של ירוק שרק אפשר לחלום עליו ועיירות קטנות. הזכיר לנו קצת את איזור היער השחור שבגרמניה, אבל להבדיל... הכבישים בחלקם דרכי עפר, העיירות חמודות אבל חסרות ליטוש עם בתים שחלקם יפים וחלקם מטים ליפול, חנויות שדמיינו שיהיו מעדניות משובחות התגלו כמכולות זעירות עם שתי שורות מדפים ועליהן קצת עוגיות וכמה צנצנות דבש... בקיצור, הרבה פוטנציאל לא ממומש.

היום, יום חזרתנו, שוב יצאה השמש. המשכנו בסיבוב בין העיירות, הפעם בצד אחר של האיזור, אותו הרושם כמו אתמול. חזרנו לקראת ערב הביתה, ועודד ארגן ארוחת ערב טעימה בהשראת המסעדה של הפוסדה.

עוד תמונות מהחופשה:
http://picasaweb.google.com/dancygier/QuartaColonia

Israel Festa na rua

באיחור ברזילאי אופנתי ארגנה הקהילה היהודית בפורטו אלגרה חגיגות שנערכו היום לציון יום העצמאות ה – 62 של מדינת ישראל. festa na rua – מסיבת רחוב.
אידה וסימוני, מכרות יקרות ופעילות נמרצות בקהילה, יידעו אותנו על החגיגות. למרות שכבר חורף, מזג האויר האיר פנים והאירוע היה מאוד יפה ומרגש! סגרו לתנועה את אחד מרחובות השכונה היהודית הותיקה (ששמה, כמה אירוני, bom fim - הסוף הטוב בפורטוגזית...). הופעות נחמדות של להקות ריקודי עם מהקהילה לצלילי שירים ישראליים, לא נעים להגיד אבל לא הכרנו אף שיר... והופעות שאינן קשורות לישראל כמו אסירים צעירים משוחררים שהקימו להקת ראפרים, משטרת העיר עם כלבים ועוד... ברחוב דוכנים עם זיקה לישראל וליהדות. בין היתר תור ענק ליד דוכן הפלאפל, דוכן עם מוצרי יודאיקה ודוכן של הסוכנות היהודית. אם נרשמים ללימודים בארץ, מקבלים במתנה את סל המוצרים הזה:

הבנות קנו למזכרת כמה פריטים בניחוח ברזילאי ישראלי: חמסה ומגני דוד בצבעי דגל ברזיל, דגל ישראל וקבוצות הכדורגל של פורטו אלגרה – גרמיו ואינטר

נהננו לראות את כמות האנשים הגדולה שהשתתפה בחגיגה. הכרנו אנשים חדשים, פגשנו הרבה מכרים, כולל חברים ברזילאים לא יהודים בתלבושת של מכבי חיפה. אנשים בתלבושת הזו לא ראינו לפחות עשרה חודשים:

החגיגות נמשכו כמעט כל היום. אנחנו הסתפקנו בשעה קלה, בסיומה הלכנו להתענג על עוגות בקונדיטוריה משובחת - אחת הבודדות פה... כמעט פריז...ומשם לפארק פרופיליה שבו תמיד שמח ומעניין בסופי שבוע: דוכני אמנות, הופעות רחוב, אוכל רחוב. הצטלמנו ליד דוכן בו קנינו שטיחים לבנות לפני כחודשיים. המוכרת זכרה אותנו, כולל איזה שטיח כל אחת בחרה. בנוסף הפכנו בעצמנו למופע רחוב כאשר צייר רחוב חביב הכין לגלי קריקטורה.

כל זאת ועוד כאן:
http://picasaweb.google.com/dancygier/IsraelFestaNaRua

חודש הבריאות המשפחתי

איכשהו, ולמזלנו, הצלחנו קרוב לתשעה חודשים לא לראות שום רופא, חוץ מרופא ילדים פה ושם בגלל חום או פריחה לגלי. ממש לפני הנסיעה עשינו בארץ כמעט כל בדיקה תקופתית אפשרית וקיווינו לדחות את הקץ כמה שניתן. אחרי כתשעה חודשים הבנו שיש גבול להזנחה... אין יותר תירוצים... צריך לקפוץ למים.
ביטוח רפואי יש מטעם העבודה. עם קצת עצות מהזרים הותיקים ועזרה מהעובדים ב – AEL אירגנו לנו "חודש בריאות משפחתי" הכולל בדיקות אצל שלל רופאים: שיניים (לא כלול בביטוח), אורתופד, אף אוזן גרון, בדיקות דם ועוד ועוד... איזה כיף! נהנים מכל שניה!

השתדלנו למצוא רופאים טובים שהם גם דוברי אנגלית, יש כאלו!

בעקרון השיטה מזכירה את קופ"ח מכבי. כמעט שאין מרפאות. לכל רופא קליניקה עם מזכירה צמודה. הלוק לרוב מיושן ודהוי מעט, אבל הרופאים והמזכירות מאוד לבביים ונעימים. מקבלים את המטופל בטקס נשיקות (טוב זה יש עם כל אחד פה בברזיל...), הרופא נותן תחושה שיש לו את כל הזמן שבעולם, מלא סבלנות וחיוכים. לפעמים זה על חשבון האנשים שמחכים בחוץ, מה שגורר תורים אינסופיים. ביציאה, לחיצות ידיים נרגשות ומסירת כרטיס ביקור.
על מיחשוב הרופאים כמעט שלא שמעו (וזה דווקא מוזר כי בהמון תחומים אחרים המיחשוב בברזיל ברמה גבוהה). החדרון של המזכירה עמוס בכרטיסיות אותן הרופא ממלא בכתב יד לא ברור. מרשמים לתרופות ולבדיקות למיניהן גם הם בכתב יד (עוד סיבה לתורים, לוקח שעות לכתוב...). אבל, לרופא יש מלאי תרופות בקליניקה. אם נמצאת שם התרופה הנדרשת, הוא שמח לתת אותה ולחסוך קנייה בבית המרקחת. התרופות לא כלולות בביטוח, והן יקרות...!

בתי מרקחת זה סיפור בפני עצמו. יש פה בלי סוף, בכל פינה... (גם מספרות, מכוני כושר וחנויות לחיות מחמד, אבל זה לא קשור לנושא). אפשר לחשוב שכל מה שהברזילאים עושים זה לקנות תרופות כל היום... בבית המרקחת ניתן לרכוש כמעט כל תרופה, כולל אנטיביוטיקה, בלי מרשם. רק צריך לבקש. אפשר להתייעץ עם הרוקח ולספר לו על הסימפטומים, והוא יציע תרופה מתאימה. חסכנו ככה כמה ביקורי רופאים. ההמלצות של הרוקחים היו בינתיים טובות. חלק מבתי המרקחת פתוחים 24 שעות ביממה, בחלקם ממש רוקחים תרופות במקום על פי דרישה, ורובם עושים גם משלוחים הביתה (טוב, גם זה יש כמעט בכל עסק בברזיל).

המעבדות למיניהן, לבדיקות דם, אולטרא סאונד וכו' שיצא לנו להיות בהן היו נעימות ומסודרות, עם המון עובדים. הביקור במעבדה כולל מספר שלבים.
שלב ראשון קליטת המטופל ודרישות הבדיקה במחשב (למעבדות המיחשוב כן הגיע...). מתבצע על ידי צוות פקידים מיומן ויעיל, התור לפי מספרים בשיטת כל הקודם זוכה. בשלב הזה גם צריך להגיד לפקיד איך רוצים לקבל את תוצאות הבדיקה: מייל, לבוא לקחת או משלוח הביתה... מבחינתנו אם אפשר מייל, כמובן עדיף. אבל מה לעשות שתוצאות של צילומים למיניהם בחלק מהמעבדות נמסרות על גבי נייר רנטגן...?

אחרי שעוברים את שלב הקליטה, מחכים בסבלנות לשלב הבא, שלב ביצוע הבדיקות. תשכחו מטכנאיות רוסיות ממורמרות. פה כל הטכנאים צעירים, נמרצים, חייכנים ומשני המינים. הם קוראים לכל מטופל בשמו כשמגיע תורו. השמות שלנו גורמים להם למבוכה קלה, ולנו לחיוך רחב על הפנים. עוד אף אחד לא הצליח לבטא נכון את שם המשפחה שלנו, וגם השמות הפרטיים של חלקנו לא עושים להם חיים קלים.
שלב שלישי, לא מחייב– קופון לכוס קפה בבית הקפה הסמוך.

כשהכרזנו על חודש הבריאות, לא צפינו שבמהלכו נגיע שלוש פעמים לחדר מיון... אבל הגורל רצה אחרת. נספר בקצרה גם על החוויות האלו, שבהן אי אפשר לבחור מי הרופא המטפל. אבל אם יש מזל – הטיפול מצוין!
אירוע ראשון. גלי נופלת ומקבלת מכה חזקה ביד בסיום הופעה בחוג סקטים. זה לא נראה רציני, אבל כואב לה... ליתר בטחון לקחתי אותה לבית חולים שנקרא mae de deus, בעברית - אמא של אלוהים... איזה שם... נמצא לא רחוק מהבית. מקום קטן שמתפקד יותר כמו חדר מיון ועובדים בו מאוד ביעילות. קיבלו אותנו תוך עשר דקות, לא מצאו כלום ושלחו הביתה. תרגול נחמד להכרת החומר והכנה לאירוע השיא.
אירוע שני – אירוע השיא. בדיוק שבוע אחרי. גלי מתכוננת למסיבת יום הולדת של שתי בנות מהגן ומתרחצת. דלת הזכוכית של האמבטיה נשברת לרסיסים, משום מה, וגלי נפצעת באף ובכפות הרגליים. נחסוך תיאורים פלסטיים... מאוד לא נעים. (המשפחה וחברים קרובים קיבלו עדכון מפורט כמעט בזמן אמת). מתלבשים וטסים לבית חולים – הדרך כבר מוכרת. עודד מצטרף עם הנרי ויוליה לתיגבור ולעזרה בפורטוגזית. האירוע הזה נמשך עד שתיים בלילה וכלל ניתוח בהרדמה מלאה לתפירת החתכים ברגליים ובאף, על ידי מנתח פלסטי מקסים ודובר אנגלית שהוזעק למקום. מאז יש לנו חוג קבוע בקליניקה שלו, פעמיים בשבוע לבדיקה. התדירות תלך ותרד עם הזמן, אבל גלי תסתובב חודשים עם פלסטר על האף למניעת חשיפת המקום המנותח והיא מנועה מפעילות ספורטיבית למשך מספר שבועות. חוץ מזה, לבקשתינו כל הדלתות באמבטיות בדירה הוחלפו לוילונות... בעיני הברזילאים, וילונות באמבטיה זה שיא חוסר הטעם, לפשוטי העם בלבד. לנו ממש לא אכפת.
אירוע שלישי – שבוע נוסף עבר. רק התחלנו להתאושש מהאירוע הקודם... יפעת בדרך לישון מספרת שנעלם לה סוגרן של אחד העגילים ויש לה הרגשה שהוא בתוך התנוך... בודקים... עושה רושם שהיא צודקת וגם האוזן נראית אדומה ומודלקת. לדעתינו דורש טיפול מיידי. עודד ויפעת נוסעים לבית החולים המוכר, ונופלים על רופא שלא יודע מהחיים שלו, אומר לחזור למחרת בבוקר, וממליץ על ניקוי האוזן עם סבון אנטיספטי. למחרת בבוקר אני ויפעת חוזרות. מטפלים בה רופא ורופאה. הרופאה בעיקר מתעניינת מאיפה אנחנו, וכששומעת שמישראל, מוודאת אם אנחנו ישראליות או פלשתינאיות... בין לבין היא ממששת את האוזן של יפעת, והרופא מציע לרשום לנו תרופה. אני מסתכלת עליו בתדהמה ושואלת איך תרופה תעזור לסוגרן של העגיל לצאת מהתנוך? הוא נבוך קצת, בודק את האוזן בעצמו, מבין מה הבעיה ואומר שאין עכשיו מי שיטפל במקרה כזה – תחזרו מחר. בשלב הזה אני מודיעה שאני מתכוונת להתקשר לרופא הילדים שמטפל בנו ולשאול אותו לאן כדאי לי ללכת... זה פועל כמו קסם! מיד הם מתקשרים לבית חולים אחר ומדברים עם אחת הרופאות. אחרי עשר דקות שולחים אותנו אליה עם פתק מודפס ובו הוראות ברורות לאן ללכת ואפילו, לבקשתה, מבצעים אלחוש מקומי לאוזן. בית החולים אליו נשלחנו הוא אחד הגדולים בעיר, שמו סנטו אנטוניו. למרות הגודל, הצלחנו להסתדר בקלות ולמצוא את הרופאה הנכונה. תוך שתי שניות היא שלפה עם פינצטה את הסוגרן, ואחר כך עזרה לנו בסבלנות רבה למלא ניירת במשך כמעט שעה...

זהו. מקווים שלא יהיו עוד חוויות מהסוג הזה ורק שכולם יהיו בריאים!

בילוי שבת בסנטר

החורף הגיע לחצי הכדור הדרומי ורוב הימים אפרוריים וגשומים ואין חשק להוציא את האף מהבית.
אתמול בערב הוזמנו כל האלביטאים כולל תגבור ברזילאי מקומי לארוחת חג שבועות (קצת באיחור, אנחנו יודעים) אצל רות ויובל. הכל היה טעים! הרוב מעשה ידיה של רות, ולתגבור ספציאליטה חלבי של כל משפחה.
היום שבת והשמש קצת יצאה לה. החלטנו לצאת לסיבוב קניות באיזור הסנטר, סוג של עיר תחתית של פורטו אלגרה. סבך של רחובות ומדרחובים, שוקק אנשים ועמוס חנויות מכל הסוגים והמינים. אפשר למצוא פשוט הכל! בדרך כלל במחירים זולים יותר מאשר באיזורים אחרים בעיר. התחושה ברחובות מזכירה קצת את שוק הכרמל, אבל במינון לא גבוה מדי אנחנו אוהבים את זה. בחלק מהרחובות יש מקבצים של חנויות מאותו הסוג: נעליים, משקפיים, יצירה, כלי בית, בגדים כמובן, חיות... הכל מכל וכל. כל פעם שמגיעים, מגלים משהו חדש.
עד שהתגרדנו ויצאנו כבר היה כמעט צהריים. התחלנו בארוחה במסעדה סינית בסגנון אכול כפי יכולתך. חוץ מגלי שהעדיפה את אופצית מקדונלד'ס בפינת הרחוב, כולנו מאוד נהנו מהאוכל הטעים. לקינוח עוגיות מזל, הפתגמים בפורטוגזית...
בהמשך קצת קניות של בגדים וסיבוב בחנות יצירה ענקית. הגענו רבע שעה לפני שהיא נסגרה. לא זכרנו שבשבת חלק מהחנויות נסגרות בצהריים. לא נורא, יהיה מה לעשות גם בפעם הבאה. יש בחנות הזו הכל! צמר, בדים, סולים בשלל דוגמאות, מכחולים, צבעים, שבלונות, חומרים לכל סוגי היצירה ועוד היד נטויה.
משם לשוק המקורה (mercado publico) להפסקת קפה. לדעתינו מכל בתי הקפה שפקדנו בעיר (וזה ממש לא כולם), פה הקפה הטוב ביותר! קנינו קצת עוגיות במאפייה סמוכה (לא משהו...), והמשכנו לקניית דבש משובח ושיטוט בין הדוכנים. באחד מהם, לזוועת הבנות, ראש שלם של חזיר...
תחנה לפני אחרונה ברחוב השעונים ולסיום רחוב חנויות החיות. חיפשנו דגים חדשים לבנות, במקום שניים שמצאו את מותם בטרם עת לפני כמה ימים. כמובן שמצאנו דגים (שליש מחיר מהקודמים שנרכשו בחנות מפונפנת באחד הקניונים). אבל היינו ממש מופתעים מכמות החנויות שנמצאות ברחוב אחד וממה שמוכרים בהן. זה לא חנויות, זה ממש גן חיות!!! כלבים, מכרסמים למיניהם, חתולים ודגים בכל פינה – טריוויאלי. אבל גם תוכים צבעוניים, טוקאנים מדהימים (מחיר מציאה... רק 14000 שח לטוקאן... מי רוצה?), צ'ינצ'ילות, סמורים יפהפיים בכלובים עם ערסלים קטנים, קופים פצפונים בכלובים שנראים כמו בתים... באחת החנויות מכרו גם תרנגולות וברווזים! מראה הזוי למדי, וגם הריח לא משהו... לא ציפינו לחוויה שכזו, אז לא לקחנו מצלמה. בכל זאת יש כמה תמונות שעודד צילם בפלאפון.

לקראת המונדיאל כמעט כל מוצר שאפשר לחשוב עליו נמכר בצבעי הדגל הברזילאי. שימו לב לסוודרים של הכלבים...

ומה מזכירה התמונה הזו?

יום הולדת 6 לגלי

לא להאמין, אבל גלי בת שש... היום, 12.5.2010! סיבה למסיבה!

חגיגת יום הולדת ברזילאית סטנדרטית לכל ילדי הגן לא רלוונטית עבורינו. סיכמנו עם גלי על אירוע סולידי בבית לחברים הקרובים. מכיוון שסוף השנה מתקרב, כל ילידי מאי – יוני – יולי שבגן חוגגים פחות או יותר באותו חודש, מזכיר את מה שקורה בארץ בסוף שנה... הצלחנו איכשהו למצוא אחרה"צ פנוי בין שלל ימי ההולדת, ושלחנו בדיסקרטיות הזמנות לקומץ הנבחרים, כל הילדות הזרות שבגן (נשארנו 4, כולל גלי...) וכמה ברזילאים וברזילאיות חמודים.
בהשראת יום ההולדת המתוק שנחגג ליפעת, עינב ותמר לפני שנתיים החלטנו לנסות את הקונספט גם פה, רק בקטן. הזמנו לאתמול בשעה חמש. במפתיע כמעט כולם הגיעו בזמן. חלק מהילדים מלווים באמהות, אחים, אחיות, מטפלות... כולם השתתפו בחגיגה.
אתמול בבוקר חשבנו פתאום על זה שאולי בברזיל הילדים בכלל לא מכירים את הסיפור על עמי ותמי... בירור קצר אצל סימוני, המורה לפורטוגזית, העלה שאכן הסיפור הזה לא ידוע כאן. טוב, לא נורא. התחלנו מלספר בקצרה את הסיפור, דילגנו על הקטעים המפחידים ועברנו מהר לאקשן. כל ילד קיבל קופסא לעצב בדוגמת בית של עמי ותמי: מריחה של ריבת חלב על הגג והדפנות (שוקולד למריחה יקר פה מדי...), קישוט כיד הדמיון הטובה בשלל ופלים וסוכריות בצבעים ובצורות שונות, מי שרצה פיזר גם דשא על הצלחת עליה הונח הבית. כולם היו מאוד מרוצים ושמחים. בהמשך, הכנת שיפודי ממתקים עם מרשמלו וסוכריות גומי בשלל צורות. המוצרים הברזילאיים אכזבו שוב, והשיפודים נטו להשבר תוך כדי נעיצת הסוכריות... בפעם הבאה נשתמש בשיפודים מהארץ. למרות עגמת נפש קלה פה ושם, גם לפעילות הזו נרשמה הצלחה.
עודד ארגן משחקי חברה שהילדים לא רצו להפסיק לשחק אותם, בזמן שאני ארגנתי את הכיבוד. הפעם כן הלכנו על הסגנון הברזילאי - נקניקיות בלחמניה, ולקינוח עוגת שוקולד עליה הסיפרה שש מסוכריות שעוררה התפעלות רבה בקרב הילדים. כיבוי הנרות לווה, איך לא, בשירת יום הולדת שמח באנגלית, פורטוגזית ועברית.
במסגרת הגן לא מציינים את יום ההולדת בצורה מיוחדת כמו בארץ, לצערינו, רק מביאים עוגה. היום הבאנו לארוחת עשר בגן עוגת רכבת על פי הזמנה של גלי. הילדים והצוות עמדו נפעמים מול הפלא הזה... וגלי זרחה מאושר! בסוף היום מחלקים מתנה קטנה לכל ילד והעיקר שיהיה במזל טוב ושיהיו רק שמחות!
קישור לתמונות:
http://picasaweb.google.com/dancygier/GaliS6Birthday?authkey=Gv1sRgCIaYmquM5ISjygE

פסטיבל כדורים פורחים בטורס

פעם בשנה מתקיים בטורס, עיירת חוף במרחק כשלוש שעות נסיעה מפורטו אלגרה, פסטיבל כדורים פורחים במשך ארבעה ימים.

נשמע בהחלט מעניין ומצדיק נסיעה. החלטנו לנצל את ההזדמנות ולבלות את כל סוף השבוע בעיירה. הזמנו חדרים בפוסדה מתוקה מטר מהים. גם יוליה הצטרפה. הנרי נאלץ לסוע בענייני עבודה.

יצאנו ביום ששי מיד אחרי בית הספר. הגענו בחושך, אכלנו ארוחת ערב במסעדת דגים חביבה על גדות הנהר שבעיירה, ולישון...

למחרת העברנו את מרבית היום סביב הפסטיבל. אחרי ארוחת הבוקר נסענו למתחם הפסטיבל בכניסה לעיירה. היה קצת חלש. בלי כדורים פורחים שעולים לאוויר בהתאם לכיווני הרוח. או מאוד מוקדם בבוקר, כשאנחנו עוד לא פותחים עין תורנית, או אחרה"צ. הסתובבנו בין הביתנים - השמונצעס הרגילים, כולל כמה דוכנים של דגמי כדורים פורחים כיד הדמיון הטובה של המוכרים: מריקמה, מסול, מעיסת נייר... חביב, קנינו כמה למזכרת. באחד הדוכנים סיפור ההיסטוריה של הפסטיבל, ובאחר ציירו לגלי על היד כדור פורח קטן וצבעוני. בחוץ לונה פארק, מצ'וקמק למדי. מיצינו די מהר וחתכנו לכיוון הים. רצועת חול רחבה וכמעט ריקה מאנשים (עונת הרחצה הסתיימה מזמן), הרבה צדפים יפים וסרטנים. המים קרים מדי... לא נכנסנו אבל מאוד נהננו בחול. פגשנו משפחה מוכרת מפורטו אלגרה, עזרנו להם להעיף עפיפון וקבלנו חשק לאחד משלנו.

אחרה"צ חזרנו למתחם של הפסטיבל והיה יופי! המוני אנשים ישבו על הטריבונה או עמדו בדשא וחיכו לכדורים הפורחים. כמה דקות אחרי השעה המיועדת יצאו מהמתחם עשרות רכבי 4X4 ובהם סלים וכדורים פורחים מקופלים. הם נסעו לאי שם להמריא, במטרה לחזור אל המתחם. הראשון שמגיע ומצליח לגעת במפתח שהיה תלוי על עמוד גבוה, זוכה באוטו... חיכינו בסבלנות עם הקהל בערך רבע שעה עד שראשוני הכדורים התחילו להגיע. מראה יפהפה! השמיים מתמלאים לאט לאט בכדורים פורחים בשלל צבעים, הכרוז מכריז על כל כדור שמגיע, היה לנו פלייר ובו תמונות של מרבית הכדורים שהשתתפו בתחרות עם שם המטיס ומאיפה הוא (הרוב מברזיל, היו בודדים ממדינות אחרות). הבנות נהנו מאוד לזהות כל כדור שהגיע. בגלל תנאי הרוח אף אחד לא הצליח להגיע אל המפתח... בודדים הגיעו קרוב אליו, והרוב פשוט ריחפו להם בסביבה. לנו זה הספיק כדי להנות מהמראה. היום יוליה ספרה ששמעה בחדשות שקבוצה מסאו פאולו הצליחה להגיע למפתח ביום האחרון של הפסטיבל.

בשמונה בערב, כבר חושך, חזרנו שוב למתחם. כל הכדורים הפורחים נחו להם על הדשא, מסודרים יפה בשורות, וכל כמה רגעים הדליקו אש בכדור אחר והאירו אותו מבפנים. זה היה ממש מקסים! והכי כיף שאפשר היה להסתובב בין הכדורים ולראות אותם ממש מקרוב. הם ענקיים... האש של הכדורים היתה בשבילנו מדורת ל"ג בעומר אלטרנטיבית... לא חגגנו בדרך אחרת.

ביום למחרת בילינו שוב על שפת הים, העפנו עפיפון שקנינו יום קודם באחד הדוכנים בפסטיבל. אחר כך טיילנו בין הצוקים שעל שפת הים (טורס בפורטוגזית זה מגדלים, העיירה נקראת על שם שלושה צוקים שנמצאים על קו המים), מכולם נוף מדהים לים כחול מצד אחד וצמחיה ירוקה מצד שני, אויר מצוין ואוירה נהדרת. תענוג! ולמען האמת לא ממש צפוי, כי שמענו על העיירה הזו שהיא לא משהו. אנחנו אהבנו אותה מאוד.

חזרנו לפורטו אלגרה בחושך, היישר לאטרף לרגל זכיה של קבוצת הכדורגל גרמיו באיזשהי אליפות. הרחובות היו מלאים באנשים לבושים בחולצות של הקבוצה, מכל המכוניות מנופפים בדגלים של הקבוצה ומצפצפים בקולי קולות. הצטרפנו לצפצופים... שיהיה. חוויה אנתרופולגית. נטע ויפעת אמרו שהן רוצות לראות משחק של אחת הקבוצות , מי היה מאמין?!

תמונות:

http://picasaweb.google.com/dancygier/HlgtmK?authkey=Gv1sRgCInLs-HZ7tWqAQ