חודש הבריאות המשפחתי

איכשהו, ולמזלנו, הצלחנו קרוב לתשעה חודשים לא לראות שום רופא, חוץ מרופא ילדים פה ושם בגלל חום או פריחה לגלי. ממש לפני הנסיעה עשינו בארץ כמעט כל בדיקה תקופתית אפשרית וקיווינו לדחות את הקץ כמה שניתן. אחרי כתשעה חודשים הבנו שיש גבול להזנחה... אין יותר תירוצים... צריך לקפוץ למים.
ביטוח רפואי יש מטעם העבודה. עם קצת עצות מהזרים הותיקים ועזרה מהעובדים ב – AEL אירגנו לנו "חודש בריאות משפחתי" הכולל בדיקות אצל שלל רופאים: שיניים (לא כלול בביטוח), אורתופד, אף אוזן גרון, בדיקות דם ועוד ועוד... איזה כיף! נהנים מכל שניה!

השתדלנו למצוא רופאים טובים שהם גם דוברי אנגלית, יש כאלו!

בעקרון השיטה מזכירה את קופ"ח מכבי. כמעט שאין מרפאות. לכל רופא קליניקה עם מזכירה צמודה. הלוק לרוב מיושן ודהוי מעט, אבל הרופאים והמזכירות מאוד לבביים ונעימים. מקבלים את המטופל בטקס נשיקות (טוב זה יש עם כל אחד פה בברזיל...), הרופא נותן תחושה שיש לו את כל הזמן שבעולם, מלא סבלנות וחיוכים. לפעמים זה על חשבון האנשים שמחכים בחוץ, מה שגורר תורים אינסופיים. ביציאה, לחיצות ידיים נרגשות ומסירת כרטיס ביקור.
על מיחשוב הרופאים כמעט שלא שמעו (וזה דווקא מוזר כי בהמון תחומים אחרים המיחשוב בברזיל ברמה גבוהה). החדרון של המזכירה עמוס בכרטיסיות אותן הרופא ממלא בכתב יד לא ברור. מרשמים לתרופות ולבדיקות למיניהן גם הם בכתב יד (עוד סיבה לתורים, לוקח שעות לכתוב...). אבל, לרופא יש מלאי תרופות בקליניקה. אם נמצאת שם התרופה הנדרשת, הוא שמח לתת אותה ולחסוך קנייה בבית המרקחת. התרופות לא כלולות בביטוח, והן יקרות...!

בתי מרקחת זה סיפור בפני עצמו. יש פה בלי סוף, בכל פינה... (גם מספרות, מכוני כושר וחנויות לחיות מחמד, אבל זה לא קשור לנושא). אפשר לחשוב שכל מה שהברזילאים עושים זה לקנות תרופות כל היום... בבית המרקחת ניתן לרכוש כמעט כל תרופה, כולל אנטיביוטיקה, בלי מרשם. רק צריך לבקש. אפשר להתייעץ עם הרוקח ולספר לו על הסימפטומים, והוא יציע תרופה מתאימה. חסכנו ככה כמה ביקורי רופאים. ההמלצות של הרוקחים היו בינתיים טובות. חלק מבתי המרקחת פתוחים 24 שעות ביממה, בחלקם ממש רוקחים תרופות במקום על פי דרישה, ורובם עושים גם משלוחים הביתה (טוב, גם זה יש כמעט בכל עסק בברזיל).

המעבדות למיניהן, לבדיקות דם, אולטרא סאונד וכו' שיצא לנו להיות בהן היו נעימות ומסודרות, עם המון עובדים. הביקור במעבדה כולל מספר שלבים.
שלב ראשון קליטת המטופל ודרישות הבדיקה במחשב (למעבדות המיחשוב כן הגיע...). מתבצע על ידי צוות פקידים מיומן ויעיל, התור לפי מספרים בשיטת כל הקודם זוכה. בשלב הזה גם צריך להגיד לפקיד איך רוצים לקבל את תוצאות הבדיקה: מייל, לבוא לקחת או משלוח הביתה... מבחינתנו אם אפשר מייל, כמובן עדיף. אבל מה לעשות שתוצאות של צילומים למיניהם בחלק מהמעבדות נמסרות על גבי נייר רנטגן...?

אחרי שעוברים את שלב הקליטה, מחכים בסבלנות לשלב הבא, שלב ביצוע הבדיקות. תשכחו מטכנאיות רוסיות ממורמרות. פה כל הטכנאים צעירים, נמרצים, חייכנים ומשני המינים. הם קוראים לכל מטופל בשמו כשמגיע תורו. השמות שלנו גורמים להם למבוכה קלה, ולנו לחיוך רחב על הפנים. עוד אף אחד לא הצליח לבטא נכון את שם המשפחה שלנו, וגם השמות הפרטיים של חלקנו לא עושים להם חיים קלים.
שלב שלישי, לא מחייב– קופון לכוס קפה בבית הקפה הסמוך.

כשהכרזנו על חודש הבריאות, לא צפינו שבמהלכו נגיע שלוש פעמים לחדר מיון... אבל הגורל רצה אחרת. נספר בקצרה גם על החוויות האלו, שבהן אי אפשר לבחור מי הרופא המטפל. אבל אם יש מזל – הטיפול מצוין!
אירוע ראשון. גלי נופלת ומקבלת מכה חזקה ביד בסיום הופעה בחוג סקטים. זה לא נראה רציני, אבל כואב לה... ליתר בטחון לקחתי אותה לבית חולים שנקרא mae de deus, בעברית - אמא של אלוהים... איזה שם... נמצא לא רחוק מהבית. מקום קטן שמתפקד יותר כמו חדר מיון ועובדים בו מאוד ביעילות. קיבלו אותנו תוך עשר דקות, לא מצאו כלום ושלחו הביתה. תרגול נחמד להכרת החומר והכנה לאירוע השיא.
אירוע שני – אירוע השיא. בדיוק שבוע אחרי. גלי מתכוננת למסיבת יום הולדת של שתי בנות מהגן ומתרחצת. דלת הזכוכית של האמבטיה נשברת לרסיסים, משום מה, וגלי נפצעת באף ובכפות הרגליים. נחסוך תיאורים פלסטיים... מאוד לא נעים. (המשפחה וחברים קרובים קיבלו עדכון מפורט כמעט בזמן אמת). מתלבשים וטסים לבית חולים – הדרך כבר מוכרת. עודד מצטרף עם הנרי ויוליה לתיגבור ולעזרה בפורטוגזית. האירוע הזה נמשך עד שתיים בלילה וכלל ניתוח בהרדמה מלאה לתפירת החתכים ברגליים ובאף, על ידי מנתח פלסטי מקסים ודובר אנגלית שהוזעק למקום. מאז יש לנו חוג קבוע בקליניקה שלו, פעמיים בשבוע לבדיקה. התדירות תלך ותרד עם הזמן, אבל גלי תסתובב חודשים עם פלסטר על האף למניעת חשיפת המקום המנותח והיא מנועה מפעילות ספורטיבית למשך מספר שבועות. חוץ מזה, לבקשתינו כל הדלתות באמבטיות בדירה הוחלפו לוילונות... בעיני הברזילאים, וילונות באמבטיה זה שיא חוסר הטעם, לפשוטי העם בלבד. לנו ממש לא אכפת.
אירוע שלישי – שבוע נוסף עבר. רק התחלנו להתאושש מהאירוע הקודם... יפעת בדרך לישון מספרת שנעלם לה סוגרן של אחד העגילים ויש לה הרגשה שהוא בתוך התנוך... בודקים... עושה רושם שהיא צודקת וגם האוזן נראית אדומה ומודלקת. לדעתינו דורש טיפול מיידי. עודד ויפעת נוסעים לבית החולים המוכר, ונופלים על רופא שלא יודע מהחיים שלו, אומר לחזור למחרת בבוקר, וממליץ על ניקוי האוזן עם סבון אנטיספטי. למחרת בבוקר אני ויפעת חוזרות. מטפלים בה רופא ורופאה. הרופאה בעיקר מתעניינת מאיפה אנחנו, וכששומעת שמישראל, מוודאת אם אנחנו ישראליות או פלשתינאיות... בין לבין היא ממששת את האוזן של יפעת, והרופא מציע לרשום לנו תרופה. אני מסתכלת עליו בתדהמה ושואלת איך תרופה תעזור לסוגרן של העגיל לצאת מהתנוך? הוא נבוך קצת, בודק את האוזן בעצמו, מבין מה הבעיה ואומר שאין עכשיו מי שיטפל במקרה כזה – תחזרו מחר. בשלב הזה אני מודיעה שאני מתכוונת להתקשר לרופא הילדים שמטפל בנו ולשאול אותו לאן כדאי לי ללכת... זה פועל כמו קסם! מיד הם מתקשרים לבית חולים אחר ומדברים עם אחת הרופאות. אחרי עשר דקות שולחים אותנו אליה עם פתק מודפס ובו הוראות ברורות לאן ללכת ואפילו, לבקשתה, מבצעים אלחוש מקומי לאוזן. בית החולים אליו נשלחנו הוא אחד הגדולים בעיר, שמו סנטו אנטוניו. למרות הגודל, הצלחנו להסתדר בקלות ולמצוא את הרופאה הנכונה. תוך שתי שניות היא שלפה עם פינצטה את הסוגרן, ואחר כך עזרה לנו בסבלנות רבה למלא ניירת במשך כמעט שעה...

זהו. מקווים שלא יהיו עוד חוויות מהסוג הזה ורק שכולם יהיו בריאים!