טיול לארגנטינה וצ'ילה - חלק ו' - פוארטו ואראס

יום חדש הגיע, וכל הסופרים בעיירה פוארטו ואראס נפתחו. דקה הליכה מהקבניה שלנו יש סופר משובח שעונה על כל דרישותינו הקולינריות לארבעת הימים הקרובים. מזג האויר, לעומת זאת, היה פחות נחמד אלינו. בשלושת הימים הראשונים לא הפסיק לרדת גשם, ולא רואים ממטר. הר האוסורנו נעלם לגמרי. אם לא היינו רואים אותו בהפלגה לכאן, לא היינו יודעים שהוא קיים. חפשנו, ומצאנו, פעילויות שאפשר להסתדר איתן  בגשם.

בפוארטו ואראס הקטנה והחביבה בתים אופיינים מעץ ונעים להסתובב בה ברחובות.

היא שוכנת על גדות אגם ייאנקיוול, אבל  גם קרובה לחוף האוקיינוס השקט.  נסיעה של שעה. באוטוסטרדה. אמיתית.  דו מסלולית. מזמן לא ראינו דבר כזה... קשה להסביר כמה כיף לסוע בכביש כזה אחרי חודשים בכבישי ברזיל הצרים. למרות מזג האויר, צ'ילה מאוד מוצאת חן בעינינו!

ביום הראשון נסענו סתם כך לאורף החוף, בקילומטרים הראשונים של הקרטרה אאוסטרל - הדרך הדרומית של צ'ילה. אין אטרקציות מיוחדות, אבל הכל מסביב יפה ונעים (עד כמה שאפשר לראות מבעד למסך הערפל). עצרנו בפינה שנראתה לנו מעניינת  וצילמנו בה את התמונה הזו

בדרך חזרה, בשעות אחר הצהריים, אותה פינה נראתה ככה:

קצת הלאה, ראינו  כמה מכוניות חונות. עצרנו לראות במה מדובר, ומצאנו את עמך צ'ילה עושה קמפינג על שפת הים. שום דבר לא הפריע להם, לא הגשם, לא הרוח. ביקשנו להכנס ולראות. השומר הסכים. אתר קמפינג פשוט אבל מקסים. אופציה ללינה בפעם הבאה... על החוף של האתר, צדפים מדהימות ביופין בצבעי סגול ושחור, ובתוך המים סלעים עליהם טיילנו קצת. במבט חטוף אל האוקיינוס קלטנו להקת דולפינים מקפצת במים. עמדנו והסתכלנו עליהם דקות ארוכות. מראה מקסים ושובה לב. קצת רחוק, אז אין תמונות.

המשכנו דרומה למקום שנקרא לה ארנה. כפר דייגים פצפון בתחילתו של פיורד. התכנון המקורי היה לעבור במעבורת לצידו השני של הפיורד  שאמור להיות יפהפה. במזג אוויר בו בקושי ראינו את המעבורת, החלטנו שאין טעם. בין הטיפות טיילנו בכפר הדייגים הקטן. לסיום היום נסענו לפארק הלאומי  אלרסה אנדינו, בו עשרות מסלולי הליכה באורכים שונים. עם מעילי ניילון מגוחכים צעדנו בכמה מהשבילים הקצרים יותר, בין עצים ופרחים. אהבנו במיוחד את עלי הענק האלו

ביום השני נסענו דרומה לאי צ'ילואה. תושבי האי מתפרנסים בעיקר מדייג וגידול כבשים, ובדורות קודמים האמינו בקיומם של יצורים מיתולוגיים שונים. בכדי להגיע לאי השתמשנו בשירותיה של מעבורת מכוניות, כחצי שעה לכל כיוון.  במרחקים זיהינו דולפינים מקפצים. קצת לפני שהגענו לאי, אירוע הזוי. טנדר נסע לתוך המים. יפעת ראתה ראשונה ותהתה למה. הסתכלנו כולנו ולא הבנו. או שהנהג שיכור או שדמיין איזה יצור מיתולוגי והתבלבל... האירוע הזה עיכב את הירידה מהמעבורת. אחת המשאיות  גררה את הטנדר מהמים ובינתיים כולם חיכו. רוב האנשים ירדו לצלם, אנחנו רק הסתכלנו. הנהג שחולץ נראה המום לחלוטין. יצא רטוב כולו מהטנדר שהתמלא בערך עד מחציתו במים. התחלה משעשעת לביקור באי... משם נסענו לעיר הדייגים החמודה והצבעונית, אנקוד. בהתחשב במזג האוויר לא ראינו בה הרבה. בילינו זמן ארוך בחיפושים אחרי מזכרות בשוק שיש בו קצת דגים וירקות, הרבה סרטנים והמון דוכני מזכרות על טהרת הצדפים והסריגה.

המשכנו לשיטוט ברחובות הרטובים ולארוחת צהריים בדוכן של אוכל מקומי טעים עם לוק של פלאפל הזקנים.

אחרי ביקור קצר בעוד שוק דגים והפסקת קפה ארוכה נסענו לפארק המיתולוגי. פארק קטן בו בין צמחים ועצים, הוצבו פסלים של היצורים בהם האמינו בעבר תושבי האי. זקן חביב ליווה אותנו עם הסברים בספרדית שלא הבנו מהם כמעט כלום, וגם דאג לנו למעילים עבים ומחממים אחרי שנחרד כשראה את מעילי הניילון המגוחכים שלנו.

האי מפורסם גם בעשרות כנסיות בסגנון יחודי שמפוזרות בו. הצלחנו לראות אחת מהן.

בארוחת הערב נפגשנו עם משפחת קורש שהגיעה לאיזור. גלי היתה מאושרת לשחק עם ענבר ויואב, ואנחנו נהננו להחליף חוויות.

ביום השלישי ניסינו למצוא את הצד השני של פארק אלרסה אנדינו  אבל נכשלנו. במקום זה סתם נסענו בדרכים יפות, בין כפרים וחוות, נחלים ועצים. עשינו פיקניק ליד נחל חמוד, טיילנו ברגל בין עצים וארנבות  ושתינו קפה בבית הקפה המשובח והיפה ביותר שהיינו בו בכל הטיול (כבר אמרנו שצ'ילה מאוד מוצאת חן בעינינו?). אחר הצהריים השמש קצת יצאה ונסענו לעיירה בונבוניירה בצידו השני של האגם. העיירה נקראת פרוטייה, שזה תות בספרדית, והיא כולה שני רחובות על שפת האגם. נהננו בה מאוד מאוד. טיילת כיפית, חוף נעים עם שחפים וסלעים, בתים מקסימים, חנויות מזכרות... שוב העברנו דקות ארוכות בהחלטה הגורלית  -  איזה מזכרות לקנות.

ביום הרביעי והאחרון סוף סוף מזג האויר התחשב בנו. השמיים כחולים, השמש יצאה, רואים שוב את הר האוסורנו ועוד כמה הרים מסביב. את היום הזה ניצלנו לשתי הפעילויות המרכזיות שייעדנו להגעה לאיזור הזה: עלייה על ההר ובילוי בפארק אומגות.

על ההר אפשר לטפס ברגל. לא מתאים להרכב המשפחתי שלנו. עלינו באוטו וברכבל כשמולינו פסגת ההר.

הר האוסורנו לא התפרץ מפסגתו, כמו שתמיד דמיינו הר געש. יש לו יותר מעשרה מוקדי התפרצות במקומות שונים ובגבהים שונים. אחד מהם ראינו בנסיעה באוטו, ושניים נוספים בתחנה העליונה של הרכבל. הגדול מביניהם מרשים ביותר ונקרא המכתש האדום. נכנסנו לתוכו, הוא מלא אבנים במשקל סגולי כמעט אפסי, בצורות מעניינות  ובצבעי אדום - חום - שחור.

מעבר לכך, הנוף בתחנת הרכבל מקסים ביופיו. הרגשנו כאילו אנחנו מסתכלים על מפה טופוגרפית. הרי האנדים המושלגים מולינו, עוד הרי געש בסביבה הקרובה יותר, נחלים ומפלים. מקסים! הצלחנו גם להגיע לפיסת שלג ולהתבוסס בו קצת וסתם לטייל להנאתינו באויר הצח.

ומשם - לפארק האומגות  קנופי לודג'.

טוענים שהוא השני בגודלו בדרום אמריקה, לא אימתנו את המידע... יש בו 11 ירידות, ולנו זה לגמרי הספיק. בטח לי... יתר המשפחה היתה כנראה שמחה לעוד. שלושה מדריכים צעירים ונחמדים התלוו אלינו. התחלנו בטיפוס ביער יפה, כשמדי פעם הראו לנו כבלים של אחת הירידות. אני הלכתי והלבנתי מרגע לרגע, וכשראיתי את הכבל הגדול ביותר (אורך 240 מטר, גובה 200 מטר) הודעתי שאני יורדת חזרה ברגל. אחד המדריכים שאל מה דעתי לעשות את הירידות מלווה במדריך. זה כבר נשמע יותר טוב... אני חושבת שימשיכו שם תקופה ארוכה לספר על שלושת הבנות האמיצות עם האמא הקצת פחות אמיצה, אבל למי אכפת? התעופפנו לנו שם בין שמים לארץ. עודד והבנות באושר גדול, אני בהיסטריה קלה אם כי עודד טוען שבירידה הגדולה אותה עשיתי אחרונה (עם המדריך, כמובן), הייתי עם חיוך גדול על הפנים. אני לא זוכרת כלום, רק את תחושת ההקלה כשזה נגמר, ושבכל ירידה המדריך שאל אם הפעם אני מוכנה לעשות לבד. התשובה הקבועה היתה לא.  

הירידה השניה בגודלה תוכננה כך שתהיה איטית במיוחד, להנאת הגולשים שיוכלו לראות את הנוף..... הבנות שלנו  קלות מדי מסתבר, ובירידה הזו פשוט נתקעו בערך בשליש האחרון. לא לבלוע ולא להקיא. תלויות בין שמיים לארץ, מאוד מתעניינות בנוף. מחזה שלאמא קשה לצפות בו, אבל עבורן היה אושר גדול. שלושתן יישמו מעולה את ההסברים שקיבלנו בהדרכה, הסתובבו בקוליות עם הגב לנקודת הסיום ובעזרת הידיים התקדמו אליה, עד למקום בו המדריך היה יכול לגלוש לקראתן ולעזור להן. גאים בכן מאוד בנות אמיצות שלנו!

אין לנו תיעוד של החוויה הזו, תצטרכו להאמין לנו... אפשר לקבל מושג על מה מדובר  בלינק הזה. כדי לחסוך זמן, תסתכלו בסרטון בערך משנייה 45.

סיימנו את הבילוי בפארק האומגות בין עשרה גורי כלבים מתוקים. נסיונות לטייל על שפת האגם הסתיימו במהרה עקב ריבוי זבובי טבנות מציקים.

משם עברנו לשמורה קטנה בשם הלגונה הירוקה, מעין מפרץ קטן באגם ייאנקיוול, מוקף שבילי הליכה נחמדים. הגענו לשם מאוחר יחסית, קרוב לשמונה בערב. היינו כמעט יחידים, וזכינו בהפתעה נעימה במגרש החנייה. שלושה שועלים צ'יליאניים עם זנבות מדהימים.

הנחנו שהם נוהגים להגיע בשעות אילו במטרה למצוא שאריות אוכל בפחי האשפה. הקלנו עליהם את החיים וזרקנו להם שאריות שניצלים ונקניקיות שלנו. הם שמחו מאוד.

היישר משם ולסיום ארבעת ימי הבילוי באיזור פוארטו ואראס נפגשנו שוב עם משפחת קורש לארוחת ערב בסגנון הרודיזיו המוכר לנו מברזיל. בשעה 11 בלילה חזרנו לקבניה חשוכה. הפסקת חשמל! אין מצב שלא נתרחץ אחרי היום הזה... לאור אייפודים ונרות, התרחצנו בשיא הזריזות והלכנו לישון. עוד נקודת שפל בטיול.... שגם אחריה, יגיע יום חדש. מזל שאת המים מחממים בגז ולא בחשמל!
תמונות מאיזור האגמים המקסים של צ'ילה, שנשמח לחזור אליו, בקישור.