ליל הסדר

מוזר לחגוג את ליל הסדר במרחקים, בהפרש של שש שעות, בעיר שרוב האנשים בה אפילו לא שמעו על האירוע הזה.
בין שתיים לשלוש בצהריים כאן, הבנות עדיין בבית ספר, עודד בעבודה. מדברים בטלפון ובסקייפ עם המשפחות בארץ שכבר נמצאות בתחילת הסדר או בעיצומו.
כשבארץ כולם פחות או יותר כבר ישנו, אנחנו חגגנו את ליל הסדר אצל משפחת גרוסמן ביחד עם ההורים של מירב (שגם חגגה אתמול יום הולדת! מזל טוב!) שהגיעו לביקור ובחור מאלביט בשם דודי שנמצא בעיר סנטה מריה, מרחק כשלוש שעות נסיעה מכאן, לעבודה למשך כשנה.
הנסיעה אל משפחת גרוסמן מאתנו אורכת כחמש דקות. בארץ בערב ליל הסדר יש אוירה מיוחדת, פה יום רגיל לחלוטין. אנשים חוזרים מהעבודה, מכוני כושר פתוחים ומלאים במתאמנים, חנויות פתוחות...
אבל בתוך הבית, אוירת חג אמיתית. השולחן ערוך יפה עם כל האלמנטים הנדרשים – הגדות, צלחת פסח, יין, ביצים קשות...

ומכאן והלאה הכל כמו שרגילים בארץ. מקריאים את ההגדה, הילדים מאוד מתעניינים... גלי שרה את הקושיות, איציק מחביא את האפיקומן, אוכלים – הכל מאוד מאוד טעים, הילדים מחפשים את האפיקומן ואחרי שכמעט מתייאשים נטע מצליחה למצוא. את חד גדיא ואחד מי יודע שכחנו לשיר...

שנה הבאה בירושלים הבנויה? מי יודע....?

שבוע תרבות בבית הספר

במהלך השבוע האחרון התקיים בבית הספר שבוע תרבות. הילדים למדו קצת פחות מהרגיל ובילו חלק מהזמן בצפיה בהצגות, ביקור במוזיאון ופעילויות בתוך בית הספר כמו מפגש עם סופרת, מפגש עם צייר ועוד ועוד... חלק היה בפורטוגזית, אבל הסתדרו. ביום ששי בסיום האסיפה השבועית, ריקודים ברזילאיים סוערים וביום שבת בבוקר "יום בינלאומי" אליו הוזמנו כל הילדים וההורים.
האירוע התחיל בהופעות חביבות של ילדי בית הספר היסודי והמשיך בארוחת בוקר טעימה ומשביעה עם מאכלים מסורתיים מרחבי העולם שכל משפחה הביאה. נהנו מאוד מופלים בלגיים, בייגלס גרמניים, דברי מאפה מתוקים מאורוגואי ועוד הרבה...
אחרי האוכל, כל אחת מכיתות היסוד הציגה סוג אחר של אמנות. במקביל ילדי חטיבת הביניים והתיכון הציגו תוצרת של קבוצות עבודה אליהן התחלקו עוד בתחילת הסמסטר, שעסקו באיזורים שונים בעולם.
מבין כיתות היסוד הספקנו לראות רק את הכיתה של יפעת שהעלתה גרסה מקוצרת להצגה הקוסם מארץ עוץ (יפעת בתפקיד דודה אם).
מבין קבוצות החטיבה והתיכון ראינו קצת יותר. התרשמנו מאוד מהעבודה של הקבוצה שעסקה במזרח התיכון, עם הרבה מקום של כבוד לישראל. הדר גרוסמן היתה בקבוצה זו. הקבוצה בה נטע השתתפה הכינה מהדורת חדשות יפה ומושקעת בנושא מים בצפון ומרכז אמריקה וארגנה תחרות פוסטרים בנושא מים לילדי היסודי (אולי יפעת תזכה בתחרות? תוצאות בשבוע הבא...) נטע ביימה והשתתפה כמנחה בראיון בנושא המים בארה"ב.
יריד ספרים חביב וצבעוני התקיים בלובי של בית הספר בימי ששי ושבת, ובסך הכל היה אירוע יפה ומהנה מאוד.

תמונות:

http://picasaweb.google.com/dancygier/InternationalDayAtSchool

יום הולדת לבני שש בברזיל

במסגרת סדרת הכתבות על ימי הולדת ובניגוד גמור לאירועון של נטע, ימי ההולדת של בני השש, חבריה של גלי לשכבה, הם אירועים מושקעים ונוצצים שמתקיימים בדרך כלל במקומות יעודיים למטרה. ההשקעה ניכרת כבר בשלב ההזמנות המעוצבות ומודפסות על ניירות כרומו צבעוניים. גלי כבר השתתפה בכמה אירועים כאלו, שלי באופן אישי (ולשאר ארבעת האמהות של הילדים הלא ברזילאיים שבשכבה) גרמו מצד אחד הלם ותמיהה מה יעשו לילדים האלו בחתונה אם כך נראית יום הולדת שש ומצד שני לכאב ראש. הילדים, מן הסתם, נהנים מאוד. אתמול זכרתי להביא מצלמה ולתעד... יום הולדת לארתור ודבורה, שני ילדים חמודים ביותר (דבורה היא גרסה ברזילאית ל – JAP, אבל גרסה חיובית!).
האירוע התקיים בשעות אחר הצהריים, במקום מתוקתק ויפה בשם merci. לחובבי הז'אנר זהו בהחלט מקום מרשים עם מתקנים לילדים, פינת משחקים, פינת איפור ועוד ועוד. רוב הזמן הילדים מתרוצצים ועוברים בין המתקנים והפינות. הילדים מלווים באחת משלוש האפשרויות הבאות: אמא, סבתא או בבה (מטפלת בפורטוגזית) – נסו לזהות בתמונות המצורפות איפה השולחן שבו מתקבצת כל קבוצת מלוות... צוות הגן מגיע גם הוא, בדרך כלל בהרכב מלא, להשתתף בחגיגה (בתמונה השלישית תוכלו לראות את ננסי הגננת ואוטו הגנן). אבות לרוב מחוץ לתחום.
המדהים ביותר בעיני: כמות המלצרים שמסתובבים בין הילדים והמלוות בכל רגע נתון, עם אינספור מאכלים החל מקישים קטנים ומדוייקים וכלה בנקניקיות וכן עם כוסות שתייה: מים, מיצים, יין, שמפניה...
שיא האירוע מבחינת בעלי השמחה הן שלוש דקות (אולי פחות) של שירת יום הולדת שמח בפורטוגזית, תוך כיבוי נרות, סביב שולחן עמוס ממתקים כשכל האורחים, מקטן עד גדול, מסתכלים.
כמעט התעלפתי כששמעתי כמה עולה אירוע כזה. מדובר על סכומים שיכולים להספיק לכרטיסי טיסה הלוך וחזור לישראל לכל המשפחה שלנו... כנראה שלגלי נחגוג בדרך אחרת...
אוטו הגנן אמר לי שכשהוא היה ילד לא היו בברזיל דברים כאלו, והוא לא מבין למה צריך את זה... אבל אנחנו כנראה בדעת מיעוט.
תמונות: http://picasaweb.google.com/dancygier/PKkcgF

מסיבת פיג'מות לנטע

הפעם קטע קצת שונה. סוף סוף משהו ששווה לכתוב עליו והוא לא טיול. על השגרה היומיומית האמת שאין הרבה מה לספר בדרך כלל, אבל אתמול חברותיה של נטע לכיתה באו אלינו למסיבת פיג'מות. כולה מדובר על שמונה בנות. למה אפשר לצפות מבית ספר שיש בו בסביבות שלוש מאות תלמידים מגיל 3 ועד גיל 18? אז בניגוד מוחלט לכיתה ביסודי, כאן נטע עם שמונה בנות וארבעה עשר בנים בכיתה... (מזה תוכלו להבין שחיי החברה לא ממש סוערים)
הזמנו לשעה שש, בידיעה ברורה שאף אחד בברזיל לא מגיע בזמן. הילדה היחידה שכן הגיעה בזמן היתה זו שביקשה מראש לבוא בחמש, כי ההורים שלה לא יוכלו להביא אותה בשש... שתיים נוספות הגיעו לקראת שבע – ביחד עם נטע כבר חצי מהבנות, אפשר להתחיל בתכנית... בהמשך הצטרפה ילדה נוספת שלא הרגישה טוב ורק באה לכמה דקות להגיד שלום, ב – 11 בלילה (!) אורחת נוספת הגיעה ושתיים נעדרו.
אז מה בתכנית? קודם כל הכנת פסטה במכונה. הפעילות עוררה התלהבות רבה אצל הבנות שהפליאו בשימוש במכונת הפסטה שלנו ובתליה מדויקת של כל אטריה ואטריה על המתקן ליבוש כביסה. עם סיום ההכנות ובישול הפסטה עברנו כמובן לשלב האכילה. בהמשך משחק חבילה הגיעה שנטע הכינה מראש, ואחריו כיבוי נרות על העוגה תוך כדי שירת יום הולדת שמח בפורטוגזית, אנגלית ועברית. הנרות לעוגה בברזיל אולי יפים, אבל לא ממש איכותיים ותוך שניות חצי מהנרות נמסו על העוגה... (גם הצלחות החד פעמיות והבלונים שקנינו לא התגלו כאיכותיים במיוחד...). יחד עם העוגה הבנות נהנו מפונדו שוקולד עם שלל פירות, מרשמלו וופלים. לאחר מכן, קטע שלא תוכנן מראש, כולן (לא כולל בנות משפחת דנציגר) פצחו בריקודים סוערים, והאמת מרשימים מאוד. נטע הטילה וטו על הרצון שלי לתעד את הקטע הזה, אז אין תמונות.
אחרי שנרגעו מהריקודים, ראו סרט "Did you hear about the Morgans", בליווי פופקורן. הפוף שקבלנו מהחברים בארץ זכה להצלחה גדולה. שתיים מהבנות נשארו לישון עליו כל הלילה בסלון, למרות שסדרנו לכולן מיטות בחדר של נטע.
באמצע הלילה התחילה סערה מטורפת עם רוח אימתנית וטיפות גשם בגודל מפלצתי. רצנו מהר לסגור חלונות בסלון לפני שחצי בית יעוף... רוב הבנות אפילו לא הרגישו שקרה משהו, וקמנו היום לבוקר שמשי ויפה. הבנות שישנו בסלון השכימו ראשונות (אין וילונות) והעירו את כל היתר...
ארוחת בוקר של פנקייקים מהבילים שעודד הכין, מלווים בקצפת, פירות ושלל סירופים זכתה להצלחה מסחררת.
בשעה 12 בצהרים אחרונת האורחות הלכה, אחרי שהעבירו את הבוקר במשחקי קלפים ובצפיה בטלוויזיה. היה נחמד מאוד!
קישור לתמונות: http://picasaweb.google.com/dancygier/jxILJD#

ריו דה ז'נרו

חזרנו אתמול בערב מסופשבוע ארוך, לציון יום הולדתה ה – 13 של נטע, בריו דה ז'נרו.
היה חם בטירוף. כמעט בכל זמן נתון, למעט בשעות החשיכה, הטמפרטורות התקרבו ל – 40 מעלות. סביבנו המוני תיירים בשלל שפות, כמובן שביניהן גם עברית – הצלחנו אפילו להיתקל בקבוצה רעשנית של ישראלים שזכו בשבוע בריו מטעם מפעל הפיס...
ישנו בדירה, פשוטה אך מספקת, בלב שכונת איפנמה – שתי דקות הליכה מחוף הים, מהאגם שבאמצע העיר ומשני פארקים. ברחובות מסביב המוני חנויות אופנה יוקרתיות ובלי סוף מסעדות, בתי קפה ופאבים שאפשרו לנו לאכול כל ארוחה במקום אחר. הבניינים מבחוץ מכוערים למדי, אבל נוף ההרים, האגם והים מכל הכיוונים מרשימים מאוד.
ריו עיר ללא הפסקה, בכל רגע אפשר להתקל, בכוונה או שלא בכוונה, באיזשהו מופע רחוב, מצעד, אנשים שרים ורוקדים... שמח מאוד!
לא פסחנו על שתי האטרקציות התיירותיות המפורסמות ביותר בריו: הר הסוכר והפסל של ישו, הקורקובדו. אל הר הסוכר עולים בשני סטים של רכבלים, בשתי התחנות נוף מקסים של כל העיר, האוקינוס ואיים קטנים פזורים בו, ובנוסף הטמפרטורות יחסית לעיר שלמטה נעימות. בתחנה האמצעית נהננו ממופע סמבה ומהתפרקדות על מיטות שיזוף. לפסל של ישו עלינו ברכבת (ללא מזגן...). לצערינו הרכבת בה נסענו נתקעה עקב תקלה ובילינו כחצי שעה מיוזעת בהמתנה בתוך הקרון... הפסל עכשיו בשיפוצים, התעייף כנראה... מוקף כולו בפיגומים, אבל עדיין אפשר להתרשם מהגודל הלא יאומן שלו ושוב, הנוף המדהים שפרוש מתחת.
נהננו מאוד מבילוי מוצל יחסית ונעים בגנים הבוטניים הענקיים, עם מגוון עצים טרופיים מדהים עם פרחים ופירות מיוחדים במינם. נתקלנו גם בסנאי מתוק וקופצני בין העצים ומשפחה של קופיפים קטנטנים.
את בוקר יום ששי התחלנו בסיבוב בשוק שמתקיים אחת לשבוע באחד הפארקים בשכונה, שוק צבעוני ומקסים ביותר עם דגים, פירות וירקות, ביניהם הרבה פירות אמזונס שלא הכרנו. ידעתם שיש פרי מסביב לאגוז הקשיו המוכר? לפרי צבע כתום יפהפה, אוכלים אותו כמו תפוח, עם הקליפה... טעמנו, אבל לא התלהבנו. באחד הדוכנים כיבדו אותנו בטעימת פירות מכל הסוגים והמינים, חלקם מצוינים, חלקם פחות, לא זוכרים את השמות שלהם... בפורטו אלגרה בקושי רואים את הפירות האלו. אחרי השוק נכנסו למפעל התכשיטים של ה. שטרן, להדגמה (בעברית!) של תעשיית התכשיטים. מעניין!
בוקר יום ראשון הוקדש לשוק שמתקיים בפארק השני שבשכונה, ושמו שוק ההיפים. אין יותר מדי קשר להיפים... פשוט שוק שמונצעס נחמד, הרבה תמונות, תכשיטים, כלי נגינה אקזוטיים, בגדים... דוקא קנינו לא מעט שטויות, במפתיע... משם המשכנו למבצר של קופקבנה. ובכניסה אליו הפתעה! מצעד אינסופי של תזמורות, רקדניות ודגלנים. אין לנו מושג לכבוד מה זה היה, נהנו להסתכל ובהמשך נהננו מאוד מהנוף היפה שרואים מהמבצר.
הילדות נהנו במיוחד מחוף הים באיפנמה, בו בילינו בשעות אחר הצהריים. חוף אינסופי... חול רך ונעים. מים קפואים, בניגוד מוחלט לחום שבחוץ, עם גלים ענקיים. לגלי ויפעת הגלים היו גדולים מדי, והן הסתפקו בטבילת רגליים ומשחקי חוף. נטע בליווי מבוגר אחראי תורן, התמוגגה מתפיסת הגלים. אם לא מספיקים – אין ברירה, צריך לצלול מתחת לגל... היה אחלה גם לטייל לאורך החוף וגם על הטיילת, באיפנמה ובקופקבנה, עם המדרכות המפורסמות עם אבני שחור לבן משתלבות, ועם פסלים מרשימים מחול פזורים לאורך הטיילת. אוכל החוף קצת אכזב, האמת. מסתובבים שם מוכרים עם סרטנים משופדים ועם ספיחה... וזהו בערך.

קישור לתמונות: http://picasaweb.google.com/dancygier/RioDeJaneiro#

קקטוסים, פסטיבל ענבים ופורים

סוף שבוע ספונטני ונחמד עבר עלינו בברזיל הרחוקה.
הגברים שבחבורה קבלו הזמנה מאחת העובדות בחברה, להשתתף במסיבת סיום תואר ראשון שלה. בברזיל כמו בברזיל כל אירוע הוא סיבה למסיבה, סיום תואר ראשון נחגג ברוב פאר והדר עם כל העולם ואשתו. ההזמנה ליום שבת בערב בבנטו גונסלבס, העיר הקרובה לדרך היין, מרחק כשעתיים נסיעה מפורטו אלגרה.
בעיר סמוכה ושמה קשיאס דו סול מתקיים פסטיבל ענבים, ואתמול היה יום אחרון לפסטיבל.
החלטנו לרקוד על שתי החתונות, ולבלות את סוף השבוע באיזור, יחד עם משפחת גרוסמן ועם הנרי ויוליה. מצאנו מקום לינה ללילה אחד בפוסדה חביבה בתוך יקב לגרוסמנים ולנו, הנרי ויוליה השתכנו במלון אחר בעיר.
בשבת בבוקר נסענו, רק הדנציגרים, דרך עיירה קטנה ומתוקה ושמה אימיגרנצ'י. העיירה נמצאת בעמק, מוקפת הרים. הבתים בה חמודים ביותר, עם גינות מטופחות מלאות בפסלי גמדים ופטריות. אבל לא בשביל זה נסענו, אלא בשביל לראות משתלת קקטוסים גדולה ומיוחדת, עם מאות סוגי קקטוסים מכל הגדלים והמינים, גם לתצוגה וגם למכירה. מאוד מאוד יפה! קנינו עציצי קשקשתא לילדות, אכלנו צהריים במסעדה היחידה בערך שבעיירה והמשכנו הלאה.
עצירה נוספת בחנות מפעל לכלי בית ומשם לפוסדה, בה נפגשנו עם הגרוסמנים שבילו בדרך היין. העברנו את אחר הצהריים בחדר המשחקים של הפוסדה במשחקי פינג פונג, גומי, קלפים ועוד. בערב הגברים יצאו לאירוע וחזרו עם סיפורים סטייל חתונה: אוכל, ריקודים (הם פרשו לפני...), נשים בשמלות ערב, גברים בחליפות ומצגת לחוגגת. הילדים והאמהות נשארו לאכול ארוחת ערב בפוסדה.
למחרת נסענו כולנו לפסטיבל הענבים, שהיה חביב ביותר. המוני אנשים, חלק מהזמן קצת בלאגן, אבל שמח. הפסטיבל התקיים בתוך מבנה גדול שמזכיר את מרכז הירידים בתל אביב, עם המוני דוכנים. חלקם מקצועיים ולא כל כך מעניינים עם ציוד חקלאי והדגמות של סוגי ענבים שונים, וחלקם עממיים יותר ולאו דוקא קשורים לענבים: אוכל, עבודות יד, כלי בית ועוד. כמובן שלא פסחו על ענייני הגאושוס של דרום ברזיל: ריקודים, תלבושות והתה שלהם, chimarrao. לשמחת הילדים מחוץ למבנה התקיים לונה פארק, שמבחינתם היה שיא האירוע.
תמונות, כולל קצת תמונות מחגיגת פורים לישראלים אצל רות ויובל בבית משבוע שעבר:

http://picasaweb.google.com/dancygier/AHsQiI#
שבוע הבא נוסעים לחגוג בר מצוה לנטע בריו דה ז'נרו...!

שמורת אסטרוס דל איברה, ארגנטינה

לרגל סיום חופשת הקיץ של הבנות, וחופשה של עודד מהעבודה (לכבוד הקרנבל) החלטנו לעשות "קפיצה" למדינה השכנה, ארגנטינה (ולהשאיר את חגיגות הקרנבל בברזיל לשנה הבאה).
שיטוט במדריכים ובאתרי אינטרנט שונים הוביל אותנו לשמורת טבע קרובה יחסית ושמה esteros del ibera ביצות איברה (פירוש השם איברה – מים מבריקים), עליה כתוב שהיא משתווה לפנטנאו הברזילאי מבחינת עושר החי והצומח, אך צנועה יותר ופחות ממוסחרת. התכתבויות עם בעלי פוסדות שונות באיזור השמורה (האמת, אין הרבה כאלו...) הובילו לבחירה בפוסדה בשם rancho ibera, היחידה שבה יש דירה מרווחת שמתאימה למשפחה. הזמנו "חבילת אירוח" שכוללת 3 לילות, 4 ארוחות ביום, 2 טיולים בסירה, טיול רגלי אחד ורכיבה על סוסים.
נעזרנו בעובדי AEL להתארגנות: אישור מעבר לרכב, אישור נהיגה בארגנטינה, רכישת מוצרים שונים שמשום מה נדרשים בארגנטינה אך לא בברזיל כמו חבל גרירה לאוטו, ערכת עזרה ראשונה ועוד. בערב היציאה, תוך כדי אריזות, עודד נזכר שצריך גם ביטוח רפואי... בכל זאת נוסעים לחו"ל... טלפון למרסיה הנחמדה מהמפעל ולמחרת גם זה מסודר. אפשר לצאת למסע.
השכמנו קום ביום חמישי, ובבת אחת (כמעט) חצינו את כל ריו גרנדה דו סול לרוחבה, עד לגבול, מרחק כ – 650 ק"מ. הדרך יפה אך חד גונית. כל גווני הירוק האפשריים, גבעות מתונות, פה ושם ישוב קטן או חווה ופרות בכל פינה. בקיצור, נסענו במטע סטייקים ענק!
עצרנו לארוחת צהריים בעיירה כעורה ושמה רוסריו דו סול. הצלחנו למצוא את מסעדת אכול כפי יכולתך היחידה שיש בה... האוכל סתמי אך ממלא, אפשר להמשיך הלאה.
אחר הצהריים המוקדמים הגענו לעיירת הגבול ששמה אורוגוויאנה, בה חיכה לנו חדר שהזמנו מראש במלון קטן. יצאנו לסיור ברחובות העיירה, שאין בה שום דבר מיוחד, וחזרנו לארוחת ערב טעימה באופן מפתיע במסעדה שבמלון.
למחרת, מיד לאחר ארוחת הבוקר, חצינו את נהר אורוגואי רחב הידיים והגענו למעבר הגבול, ושם – הפתעה! אף פקיד ארגנטינאי חמור סבר לא ביקש את כל מה שארגנו, רק דבר אחד עניין אותם – הוכחה שאנחנו ההורים של הבנות.... סליחה? מה זה? כידוע בדרכונים הישראליים לא מופיע שם האם והאב... מי חשב על זה? מה עושים? המנהל של מעבר הגבול הארגטינאי הגיע וניסה לעזור, דוקא נחמד... הסתכל בכל הדפים בדרכונים שלנו, בכל המסמכים הברזילאיים שיש לנו, פנה לחבריו בצד הברזילאי של מעבר הגבול והם בדקו במחשבים ומצאו כל מיני אישורים, שלא סיפקו אותו... תוך כדי הוא הסביר שבארגנטינה יש בעיה של חטיפת ילדים... נזכרנו שלצורך הרישום של הבנות לבית הספר מסרנו תעודות לידה. טלפון לג'וליאנה מ – AEL שפנתה לבית הספר ואחרי כשעה תעודות הלידה הגיעו אל הפקס של מנהל מעבר הגבול הארגטינאי שסוף סוף הסכים להחתים לנו את הדרכונים ושיחרר אותנו. תודה ג'וליאנה!
הנוף השתנה בבת אחת עם המעבר לארגנטינה למישורים אינסופיים. מה שלא השתנה אילו מטעי הסטייקים שממשיכים ללוות אותנו.
עצרנו למלא דלק בעיירה מרסדס, האחרונה לפני השמורה, וכאילו חזרנו אחורה 30 שנה אחורה. הרכב הכי נפוץ פה הוא רנו 12... אחריו מיני מיינור... עיירה דהויה ומסמורטטת, אבל מצאנו בה מאפיה נקייה ויפה עם אלפחורס ושאר מאפים מופלאים.
המסע אל השמורה ממשיך בנסיעה בדרך עפר שאורכה 120 ק"מ... שעתיים וחצי נסיעה, מהירות ממוצעת תחשבו לבד (לא חייבים). פה ושם ראינו רכב נוסף בדרכו אל או מהשמורה, יש בדרך גם שתי חוות, אבל רוב הזמן זה רק אנחנו והטבע שמסביב. ציפורים בכל הצבעים והגדלים עפות כשהאוטו מתקרב אליהן, נחשים ולטאות ענק חוצים את הדרך (כמעט דרסנו חלק...) והכי כיף כשאייל ביצות חמוד מחליט לעבור. אנחנו עוצרים, הוא מסתכל עלינו ואנחנו עליו – לפני שהספקנו לשלוף מצלמה, הוא ברח במנוסה ונעלם בין השדות.
המסע מסתיים בגשר על פני הביצות שלמעשה נראות כמו אגם. הגשר מוביל לישוב אשר מהווה את שער הכניסה לשמורה ושמו קולוניה קרלוס פלגריני. חוזרים עוד 20 שנה אחורה בזמן... ישוב פצפון, כמה מאות תושבים (המספר הכי גבוה ששמענו: 600), יותר חיות מאנשים (פרות, סוסים, כבשים, תרנגולות...), אין כבישים ומדרכות רק דרכי עפר, ילדים בני 12 ומטה חסרי תעסוקה דוהרים על סוסים/אופניים/אופנועים, הבתים מטים ליפול (אבל ליד כל אחד מהם צלחת לווין), אין סופרמרקטים, אין כמעט שום דבר שמזכיר ציביליזציה... אבל יש המון עצים, שלווה ושקט.
הפוסדה שלנו נחמדה מאוד. הדירה נראית טוב יותר מרוב הבתים של התושבים בישוב, עם סלון, מטבח (אין איפה לקנות מצרכים... אבל גם לא צריך), שני חדרי שינה ושני חדרי רחצה. משום מה חשבו שנגיע ביום למחרת והדירה לא מוכנה. התוודענו לגברת רוזה החביבה והבלתי נלאית, שאצה רצה לנקות לנו את הדירה, ומרגע זה והלאה כל הזמן נראה אותה עובדת במרץ ברחבי הפוסדה – מנקה, מבשלת, מגישה אוכל. יש בפוסדה עוד 3 חדרי אירוח ובהם אורחים ממגוון ארצות בעולם, חלקם חובבי ציפורים עם ציוד צילום מרשים ביותר, וגם דשא רחב ידיים עם בריכה, חדר אוכל וכלב פודל קטן וחמוד ושמו ואקה שהתחבב במהרה על הבנות.
אחרי התארגנות בדירה וטבילת רענון בבריכה הקטנה, כיבדו אותנו בשתיה חמה ועוגיות ויצאנו עם ג'ורג' המדריך לסיור ראשון בסירה. בהתחלה שיט תמים באגם רחב הידיים, אבל אחרי מספר דקות, כשהתקרבנו לשולי האגם, התגלה עולם ומלואו: שלל צמחי מים, עשרות ציפורים. בעיקר מצאה חן בעינינו ציפור גדולה שנראית כמו בקביק ההיפוגריף מסרטי הארי פוטר ושמה southern screamer. בנוסף, קפיברות שהן המכרסם הגדול בעולם, תנינים במרחק סנטימטר וחצי מהסירה – לוטשים בנו עיניים ובקושי זזים... זכינו לראות גם שקיעה מרהיבה על האגם. היה תענוג!
בערב, אחרי ארוחה מעשה ידיה של רוזה (אוכל ביתי ונחמד, רק גלי לא ממש מרוצה ממנו...), נהנינו להסתכל בשמיים זרועי כוכבים, כמויות שלא רואים בכל מקום.
בבוקר למחרת יצאנו לטיול רגלי ביער שבשמורה, עם המדריך ויקטור. לפני הטיול ראינו סרט יפה ומעניין שמתאר את האקולוגיה ואת ההיסטוריה של השמורה שהוכרזה בשנת 1983 (עד אז עיקר הפעילות באיזור היתה ציד תנינים למטרות יצור ארנקים...). ביער חיה משפחת קופים, לצערינו לא ממש הצלחנו לראות אותם. הם היו שם, תלויים גבוה על העצים, ואחד מהם הזיז קצת את היד... לא היה להם כוח ליותר מזה בשבילנו, אבל היתה הפתעה אחרת. חתולת בר יפהפיה עם פרווה בדוגמת נמר התלוותה אלינו לסיור הרגלי והראתה ולויקטור ולנו את הדרך, אפילו התחככה בנו ונתנה ללטף אותה, עד שפרשה לצוד קצת אוכל.
אחרי טבילה בבריכה, ארוחת צהריים ומנוחה קלה, יצאנו לרכיבה על סוסים, עם המדריכה אנדריאה. אנחנו על 4 סוסים יפים (גלי ועודד ביחד על אותו סוס), אנדריאה על סוס חמישי, וכלב נחמד שהצטרף אלינו – כולנו רכבנו לנו בנחת כשעתיים בין השדות והביצות של השמורה, נהנים מהנוף, מהציפורים שמסביב, מהשקט והמרחבים האינסופיים וכמובן מהרכיבה עצמה.
היום השלישי – הרגוע מכולם. בבוקר שיט נוסף בסירה, הפעם בצידו השני של האגם, עם ויקטור וזוג נוסף מהפוסדה. ראינו הרבה יותר צמחי מים, אי שם רחוק ויקטור הצביע על אייל ביצות וראינו גם הרבה גורי קפיברה מתוקים ביותר.
אחרי השיט, פעילות חופשית (למעט הארוחות של רוזה שמוגשות בשעות כמעט קבועות). ניצלנו את הזמן הפנוי לבילוי משפחתי בבריכה, משחקי קלפים, משחקי כדור, טיול רגלי נוסף ביער (הפעם בלי מדריך) בתקווה שהתבדתה לראות את הקופים. הטיול הסתיים כשהתחיל לרדת גשם ורעם מחריש אוזניים הבריח אותנו החוצה חזרה לפוסדה. הספקנו לעשות גם סיור רגלי ברחובות היישוב ולגלות את בית העיריה, חנות מזכרות קטנה בה קנינו קפיברות מגולפות בעץ ומוזיאון פצפון שהיה סגור ובאורח פלא כשהתקרבנו אליו צצה מאי שם ילדונת על אופנוע ופתחה לנו את הדלת בהתנצלות.
למחרת בבוקר, מתחיל המסע חזרה... התכנית המקורית היתה לחזור לברזיל בדרך אחרת, צפונה יותר, ובמעבר גבול אחר. עובדי הפוסדה אמרו לנו שהדרך הזו בלתי עבירה לרכב רגיל בגלל הגשמים. אין ברירה, חזרנו באותה הדרך בה באנו.
שוב נסענו 120 ק"מ בדרך עפר, עוד מפגשים נחמדים עם ציפורים וקפיברות שחוצות את הכביש. עצירה במרסדס לפיצה, אמפנדות (טעים!) וביקור במאפיה הקסומה. הפעם עברנו את הגבול בלי בעיות, עם המסמכים הנדרשים, רק היה קצת תור... לא נורא, תוך חצי שעה אנחנו בברזיל, נסענו לעצירה ללילה במלון דרכים קטן בעיירה בשם סאו גבריאל, שעלון שלו לקחנו במודיעין התיירות בגבול. לקח קצת זמן למצוא את המלון, שאלנו בתחנת דלק איך מגיעים, ופתאום מאי שם הופיע נער רכוב על אופניים, מכיסו מבצבצים עלונים של המלון, וליווה אותנו עד למקום.
אחרי שהתארגנו בחדר גילינו שארוחת הבוקר במלון מוגשת בין שש בבוקר לשמונה... מה זה..? אנחנו דוקא תכננו לישון טוב בבוקר הזה ולקום בנחת. הסבירו לנו שרוב אורחי המלון ממהרים ובורחים מוקדם. שיהיה... הזמנו ארוחת ערב וחיכינו בחדר עד שקראו לנו כשהיא היתה מוכנה (סידור נחמד, אהבנו!). ישנו טוב עד אחרי שמונה בבוקר, מי צריך ארוחת בוקר כשאפשר לישון? יתר אורחי המלון, רובם ארגנטינאים, אכן נעלמו לפני שאנחנו בכלל התעוררנו...
יום אחרון. אמור להיות הקצר ביותר, אבל עקב גשמים חזקים במיוחד, נסיעה של כ – 300 ק"מ התארכה ליותר מחמש שעות. לא נורא... הספקנו להגיע, קצת עייפים, לארוחת צהריים טעימה בבית. חזרנו לציביליזציה, בערב ראינו בחדשות את חגיגות הקרנבל ברחבי ברזיל ומחר חוזרים לשגרה!
החופשה הבאה בטיסה...
תמונות שצולמו במצלמה רגילה:
http://picasaweb.google.com/dancygier/EsterosDelIberaArgentina