אקוודור - חלק ז - שמורת קויבנו באוריינטה

האוריינטה, הצד המזרחי של אקוודור, הוא חלק מאגן האמזונס. את החלק הברזילאי הענק של האמזונס לא הספקנו וכנראה שכבר לא נספיק לראות בסיבוב הנוכחי ובילוי בג'ונגל נראה כמו סיום הולם לטיול באקוודור. כמה ימים בטבע  בטיול מאורגן. בלי דאגות, בלי לבחור לאן הולכים ומה עושים, בלי לנהוג ולנווט. אפילו לא צריך להחליט מה ואיפה אוכלים. רק צריך לבחור את החברה הנכונה שתארגן לנו את כל זה.

קראנו המלצות וכתבות רבות, בספרים ובאינטרנט, על השמורות השונות ואפשרויות הלינה והטיולים שיש באוריינטה. בחרנו בלודג' סיונה שבשמורת קויבנו, בפינה הצפון מזרחית של אקוודור. פנינו במייל למנהל הלודג', אדווין שיושב בקיטו, והוא ענה מהר ובאדיבות. במשך מספר שבועות ניהלנו איתו רומן וירטואלי בשרשור של עשרות מיילים שבסוף כל אחד מהם הודינו לו על הסבלנות הרבה שלו. הצקנו לו בשאלות על תאריכים, מחירים, אוכל, מזג אוויר, יתושים, שאלות קיטבג על מה צריך להביא. הוא גם הזמין לנו טיסות פנים מקיטו וחזרה. פעולה שדרשה עוד כמה עשרות מיילים. בקיצור, סוג של בילוי. הבילוי הזה הצדיק את עצמו והבחירה התבררה כמוצלחת. ארבעת הימים בלודג' סיונה היו נפלאים.

בבוקר יום ששי, 9/1/12, עזבנו את קיטו הקרירה והגבוהה וטסנו במשך 25 דקות לשדה תעופה מיניאטורי בלאגו אגריו, עיירה מכוערת ומהבילה. שדה התעופה כל כך קטן שהמסוע של המזוודות נראה כמו קרוסלה בגן משחקים. יחד איתנו במטוס עוד תיירים בדרכם לבילוי דומה. ניסינו לנחש מי מהם יהיה איתנו בלודג'.

בשדה התעופה חיכו מדריכים מלודג'ים שונים. לנו חיכה חוזה מיגל, קסם של בחור, שהזכיר לנו  את נאור ציון.

עשינו היכרות קצרה איתו ועם שאר חברי הקבוצה. דייויד ודייל מקנדה (שישבו מאחורי ומאחורי גלי במטוס ולא הפסיקו לקשקש) וחנה ואליאס מגרמניה. ארבעתם בשנות החמישים לחייהם. חנה היתה מאוד נרגשת מהיותנו ישראלים. בהמשך יהיו לנו איתה ועם אליאס שיחות בנושא ישראל, השואה וגרמניה של היום. אליאס שמח לעזור בכל הזדמנות אבל גם נהג לספר בדיחות ולצחוק מהן בצחוק אימתני שהפחיד את הבנות וחוץ מזה הוא בעיקר שתה, נשם, דיבר וחלם על בירה. אנחנו חושדים שהוא וחנה בחרו בלודג' סיונה כי יש בו מקרר עם בירות. לא מובן מאליו בג'ונגל. אל כל החבורה הצטרפה גם ביאטריס, חברתו הקנדית של חוזה מיגל, שזו הפעם הששית שהיא מתלווה אליו למסע. תוך זמן קצר היא וגלי התיידדו וניהלו שיחות ארוכות באנגלית שוטפת על ברזיל, טיולים, סרטים, ספרים ועוד. עודד ואני הקשבנו מוקסמים. הילדה מדברת אנגלית יותר טוב מאיתנו!

עלינו כולנו, כולל המזוודות, לוואן גדול ונסענו כשעתיים בכביש הכי טוב שהיינו בו עד כה באקוודור. מפתיע, אבל יש הסבר. לאורך הכביש ועד לכניסה לשמורת קויבנו יש עשרות קידוחי נפט וליד כל אחד מהם התפתח ישובון קטן ומסכן. בכניסה לשמורה נפרדנו מהוואן. מפה והלאה אפשר להתנייד רק בסירה. חוזה מיגל הציג בפנינו את הקפטן של הסירה, ויליאם, ילדון מאחת הקומונות בשמורה.

 

אכלנו ארוחת צהריים סבירה במסעדה היחידה באיזור ביחד עם קבוצות מלודג'ים אחרים, שניתקל בהן פה ושם גם בהמשך. בסך הכל בכל הלודג'ים עושים פחות או יותר את אותן פעילויות. ההבדלים הם בעיקר ברמת האירוח.

אחרי האוכל חוזה מיגל וויליאם העמיסו את כל חפצינו בקדמת הסירה, עטפו טוב טוב ביריעת נילון וחילקו לנו חליפות הצלה שילוו אותנו במשך ארבעה ימים, אם כי ככל שהטיול נמשך התרופפה המשמעת והשימוש בחליפות ההצלה הלך וירד. בהמשך כל אחד מאיתנו גם יקבל זוג מגפי גומי לצעידה בבוץ ומעיל גשם כבד ומכוער, שלשמחתינו לא היה בו צורך.

המסע בג'ונגל התחיל. שטנו כשלוש שעות בנהר ארוך ומפותל שבגדותיו צמחיה טרופית מקסימה. עם כל פיתול, מראות חדשים מתגלים. אהבנו מאוד את העצים עמוסי הקינים האלו.

הקינים של ציפור זהובת כנף ומקסימה שלא הצלחנו לצלם. התלהבנו משיחים שחוזה מיגל קרא להם ג'ינג'ר לבן, מברומליאות, משרכים שונים, מאפיפיטים (טפילים שצומחים מתוך גזעי עצים) ומעוד הרבה צמחים ששמם לא ידוע לנו.

כל הדרך ליוו אותנו פרפרים וציפורים בשלל צבעים, ושני היצורים האלו תפסו טרמפ  בסירה. המקלון קפץ לגלי על הפנים וגרם לשמחה רבה.

חוזה מיגל שישב מקדימה, חמוש במשקפת, מצא לאורך הדרך חמש להקות קופים מסוגים שונים מקפצים בין העצים. עצרנו לדקות ארוכות ומענגות ליד כל אחת מהלהקות.

גלי בילתה חלק גדול מהשיט הזה בשינה...

אפשר להבין. קמנו מוקדם בבוקר, היה חם, הטלטולים של הסירה... יפעת תהתה כל הדרך איפה הצליחו להכניס לודג' במקום הזה ואחרי כשלוש שעות קיבלה תשובה. הנהר נשפך ללגונה הגדולה שבמרכז שמורת קויבנו. המקום הכי שלו בעולם, עם עצים מסוגים שונים בגדות, חלקם טובלים במים, כמה נהרות יוצאים מהלגונה, קצת איים באמצע  וציפורים מתעופפות מעל. מרחוק בקושי שמים לב, אבל כשמתקרבים לאחת הגדות של הלגונה מתגלה לודג' סיונה המתוק שנראה כך.

כולו מעץ וקש בנוי על כלונסאות. יש בו כעשרה חדרים נעימים, מאובזרים בקפדנות ברשתות נגד יתושים. לכל חדר מרפסת משקיפה ללגונה. באמבטיה מחזה נדיר שבארץ הוא כמעט מובן מאליו, אבל בדרום אמריקה לא (אפילו בדירה בפורטו אלגרה אין לנו). טוש עם ברז יחיד מתכוונן. בלודג' הזרם קצת חלוש, אבל יש מים חמים כל הזמן ממערכת שפועלת על גז. יש גם תאורה ארבע שעות בערב, בין שש לעשר. גם זה לא מובן מאליו. החשמל מגיע ממערכת סולארית. אינטרנט וקליטה של טלפונים ניידים לגמרי מחוץ לתחום. האיזור המשותף של הלודג' כולל פינת אוכל, סלון ודק עץ עם כורסאות שמשקיף לצד שני של הלגונה. הציגו בפנינו את צוות המטבח המוכשר, שני בחורים צעירים שלמרות הלוגיסטיקה המסובכת הפליאו בהכנת מטעמים משובחים, נענו לדרישותינו המיוחדות (בלי חזיר, הבנות לא אוכלות דגים וכו'...) ובשעות אחר הצהריים פינקו את כולנו עם חטיפים. כמובן שדבר ראשון שהוצג בפני אליאס היה מקרר הבירות, וכולנו התוודאנו גם לפינת התה והקפה שפעילה בכל שעות היום. הקפה היה רע. הסתדרנו.

בילינו ארבעה ימים נפלאים בלודג'. הלינה במקום השלו הזה, כשהקולות היחידים שנשמעים הם של ציפורים, צפרדעים ושאר חיות היתה חוויה מדהימה ומרגיעה. הרגשנו לגמרי מנותקים מהעולם החיצון, ולגמרי בתוך השלווה של הטבע.

כל ערב שטנו בסירה למרכז הלגונה, לשחייה מענגת ולצפייה בשקיעות מדהימות. היה קסום.

בחלקים בהם הלגונה רדודה יחסית יכלנו לעמוד ולהרגיש את הקרקע שמזכירה במרקמה חימר. חוזה מיגל סיפר שהמקומיים מכינים ממנה כלים שונים. בערבים אפשר גם היה לראות בין הצמחיה שבגדות את הציפורים המקסימות האלו  עם הציצית על הראש, ששמן Stinky Turkey.

טיילנו בין השבילים הבוציים שסביב הלודג', לרגלינו מגפי הגומי, בשעות שונות. בבוקר, בצהריים ובערב. כשחם יחסית, אין הרבה פעילות של בעלי חיים, אבל הצמחיה מרשימה בכל מצב. בלילה, שוקק חיים. יפעת חלמה לראות עצלן על אחד העצים, זה לא קרה. אבל ראינו המוני צפרדעים, נמלים ורמשים שונים. עודד עשה בוק לכל ג'וק וחוזה מיגל הראה וסיפר סיפורים מופלאים על חיי הטרמיטים, נמלי צבא, נמלים שאפשר להשתמש בצבתות שלהן בתור תפרים זמניים לחתכים, צפרדעים רעילות, חיפושיות בשלל צבעים ושאר יצורי יער מופלאים. הוא גם הכניס לפה, לעס ובלע חלק מהיצורים האלו והציע לנו להתכבד. חוץ מביאטריס, שכבר רגילה, אף אחד לא היה מעונין. אבל כן נהננו מלטעום כל מיני פירות מעניינים שהוא מצא על העצים ומלחזות בנפלאות של עצים אחרים. ביניהם עץ גומי וסוג של דקל שאפשר להכין מהעלים שלו חבלים חזקים אך גמישים, צמידים ושרשראות. לחוזה מיגל יש על היד צמיד שלא נקרע כבר שמונה שנים והוא הכין לגלי צמיד. נראה כמה זמן יחזיק מעמד. קיבלנו הרבה טיפים להישרדות בג'ונגל בתחום צמחי מאכל ומרפא, צמחים שימושיים, רמשים אכילים ועוד. מי יודע? אולי פעם נזדקק למידע הזה, אם כי בינתיים הספקנו לשכוח את רובו.
התרשמנו מאוד מעצים עם שורשי אוויר כל כך גדולים שנראים יותר כמו ענפים. יפעת וגלי טיפסו והתנדנדו על אחד מהם.

 

עוד עצים מרשימים הם ה - Ceibo. העצים הגבוהים ביותר באיזור ששולחים מעין תומכות חיצוניות וחלולות לגזע. נקישה על התומכות האלו מהדהדת בכל הג'ונגל וחוזה מיגל הסביר שהמקומיים נהגו לתקשר בעזרתם. הנה כל הקבוצה למרגלות העץ הגדול ביותר בשמורה.

פעילות שהפתיעה לטובה היתה דיג של פירניות. אחר הצהריים יצאנו בסירה לאחד הנהרות שיוצאים מהלגונה. קיבלנו חכות פשוטות וחתיכות בשר קטנות וחשבנו שזה הולך להיות מטופש ביותר, אבל היה ממש כיף. חוזה מיגל הסביר איך להתקין את הפיתיונות על הקרס ואיך להרים את החכה כשדג נתפס ומרגישים משיכה בחוט. היו שם המוני דגים, ושניה אחרי השלכת החכה כבר הרגשנו את המשיכה. אבל היה לגמרי לא פשוט להרים את החכה עם הדג. רוב הדגים נהנו מאוד מהבשר אבל הצליחו להתחמק באלגנטיות מהקרס, כך שרוב הזמן עסקנו בהאכלה שלהם אבל פה ושם היו גם הצלחות. הראשון שהצליח, כמובן, היה חוזה מיגל שהעביר בינינו את הפירניה הקטנה הזו, שהשיניים שלה בהחלט אימתניות בהשוואה לגודלה.

אחרי שכולנו התרשמנו ממנה וצילמנו, היא הוחזרה אחר כבוד למים. מטרת הפעילות היתה לשם הנאה ולא לשם אכילה. קצת אחר כך גם אליאס הצליח ופרץ בצחוק פרוע. עודד כמעט הצליח פעמיים, אבל הדגים קיפצו להם מתוך הקרס בעודם באוויר ונחתו חזרה במים. לגלי קרה אותו הדבר פעם אחת והיא היתה ברקיע השביעי.

אחרי הדיג ואחרי שחייה בלגונה, כשכבר חושך, יצאנו לחפש תנינים. בניגוד לדיג, מהפעילות הזו ציפינו להרבה ובפועל התאכזבנו. זכרנו משמורה בארגנטינה בה היינו לפני שנתיים המוני תנינים על גדות האגם וחשבנו שיהיה מצב דומה. ממש לא! לדברי חוזה מיגל, פה התנינים "ביישנים". נו, שיהיה. כדי לאתר אותם, הוא האיר בפנס רב עוצמה אל גדות לגונה שהוא קרא לה "לגונת התנינים" וחיפש נקודות אדומות, החזר אור מעיני התנינים. פה ושם ראינו נקודות אדומות, אבל עד שהתקרבנו הן נעלמו. אנחנו, ונראה שגם שאר חברי הקבוצה, מיצינו מהר מאוד את העניין והיינו  שמחים לחזור ללודג' בלי לראות מקרוב שום תנין. הספיק לנו המראה הנפלא של אלפי הכוכבים בשמיים. אחד החסרונות של טיול מאורגן שלוחות הזמנים לא תלויים בנו. חוזה מיגל לא ויתר. בסופו של דבר ביאטריס זיהתה תנין מסוג קיימן שחור ממש קרוב לסירה וזכתה בתואר יקירת הטיול. התנין שכב במים כמה רגעים  והסתלק. חוזה מיגל יצא מגידרו מהמראה. כל היתר בעיקר שמחו שהעניין הזה נגמר ושחוזרים ללודג' לאכול ארוחת ערב.

באחד הבקרים יצאנו לשיט לאורך נהר בו מרוכזים מרבית הלודג'ים של השמורה. המטרה לא היתה להראות לנו איך שאר הלודג'ים נראים, אם כי בהחלט התרשמנו ששלנו בין הטובים ביותר... המטרה היתה להגיע לשניים מהישובים של הקומונות הקטנות שמתגוררות בשמורה. חוזה מיגל קיווה שנצליח לראות ולדבר עם אחד השאמאנים, המנהיגים של הקומונות. אי אפשר לזמן איתם פגישה במייל או בפייסבוק, אפילו לא בטלפון נייד. הסתבר ששניהם לא היו במקום, אבל לא נורא. 

בקומונה הראשונה אירחה אותנו בחורונות בת כעשרים עם צחוק מתגלגל וארבעה ילדים, במבנה סמוך לביתה. הבית במפתיע נראה טוב יחסית. גם האנשים בקומונה נראו טוב יותר משדמיינו. הם לבשו בגדים רגילים לגמרי, ללא סממנים אינדיאניים למיניהם. הסתובבנו קצת בין התרנגולות, הילדים היחפים והצמחיה שבמקום. התענגנו ממציצת חתיכות של קנה סוכר עסיסי ומאכילת פירות בשם ענבי הרים שצמחו על אחד העצים. שילוב של ענבים עם ליצ'י ובלי הגזמה זהו הפרי הכי טעים שאכלנו אי פעם!

טבלנו בנהר וישבנו לחופו, קנינו תכשיטים שבנות הקומונה מכינות מזרעים ואכלנו ארוחת צהריים שהשף של הלודג' ארז בקופסאות. עזרנו למארחת להכין לחם מיוקה, אחד מאבות המזון של המקומיים. אנחנו מכירים את היוקה מברזיל, בשם מנדיוקה או אייפים. אפשר למצוא אותה בכל סופר ומשתמשים בה בדומה לתפוח אדמה. בבורותינו חשבנו שהיא פקעת. טעינו. הבחורונת לקחה אותנו לחצר בה צמחו כמה עצים. חתכה אחד מהם בקוליות בעזרת מצ'טה ושלפה את כל הגזע כולל השורשים שהם הם היוקה. אחרי שהורידה את השורשים, החזירה את הגזע לקרקע ואמרה שתוך כשבעה חודשים יהיו שורשים חדשים.

חזרנו כולנו עם השורשים למבנה האירוח ושם המשיך תהליך הכנת הלחם. קילפנו את השורשים, גיררנו על פומפיה, סחטנו עד תום בעזרת מעין מחצלת. פעולה קשה ומאמצת שרירים. לדברי חוזה מיגל הנוזלים בריאים לעור, ומי שרצה מרח לעצמו על הפנים. את המוצקים העברנו בנפה והמגע איתם גרם לעור הידיים להפוך לחלק כמו משי. את המוצקים המנופים הבחורונות סידרה יפה יפה על מחבת, אפתה על אש פתוחה לכמה דקות והתקבל מעדן.

בסרטון תוכלו לראות את גלי בשלב הגירור. ברקע אפשר לשמוע את אליאס בשלל שפות, וחדי האוזן ישמעו גם צחקוק שלו, אם כי לא מאוד פרוע.

בקומונה השניה במקום שאמאן מצאנו קופים. אחד מהם הוא חיית מחמד של תושבי הקומונה וגדל בכלוב. הוא מנותק מהלהקה שלו ונראה עצוב ואומלל. את הקופיפון השני ביאטריס מצאה על אחד העצים,  ולדבריה זהו הקוף הקטן ביותר בעולם. הוא היה קצת יותר עליז ופעיל ונהננו מאוד מאוד ממנו ומהציוצים שלו.

ביום האחרון בשעות הבוקר הקנדים והגרמנים סיימו את שהייתם בלודג' ונותרנו רק עם ביאטריס וחוזה מיגל שלקח אותנו לשיט בסירת קאנו בחיפוש אחר אנקונדות בשולי הלגונה. עודד וחוזה מיגל חתרו במרץ במשך כשעתיים, משוט שלישי עבר בתורות בין הבנות ושום אנקונדה לא נמצאה, רק הנשל הזה.

בניגוד לחיפוש אחר תנינים, בו לא היה נעים לבקש להפסיק, הפעם ניצלנו את העובדה שרק אנחנו נמצאים וביקשנו מחוזה מיגל לחזור ללודג' ולהספיק עוד טיול רגלי אחד וכך היה.

חוויות מהחזרה מהג'ונגל בפוסט הבא והאחרון לאקוודור וכאן תמונות מהמסע בשמורת קויבנו.