אוטבלו, עיר מסחר שוקקת ותוססת נמצאת כשעתיים נסיעה צפונית לקיטו. סביבה כפרי אמנים, מפלים, הרים ואגמים ושמעם של השווקים שבה יצא למרחוק. הגענו לאוטבלו ביום ראשון, 1/1/12, בשעות אחר הצהריים אחרי יותר מחצי יום נסיעה מבניוס. רוב הדרך בפאנאמריקנה, כולל עצירות לארוחות קלות. כחצי שעה לפני אוטבלו נתקלנו בדוגמא נוספת ליזמות האקוודורית שהזכירה לנו את עיר הגלידות, הפעם בגרסת בישקוטים. בעיר בשם קיימבה נמצאים עשרות דוכנים ובתי קפה, בכולם מוכרים אותו סוג של בישקוטים פריכים. האמת, ממש טעימים. הם חמים, טריים ומוגשים עם ריבת חלב לטבילה. אכלנו במקום וקנינו אספקה להמשך. לפנינו שבוע שלם של לינה בדירה מצוידת במטבח! לא פשוט למצוא כאלו דברים באקוודור. כשמצאנו באינטרנט את זו הסתערנו ומיד הזמנו אותה לשבוע. אנחנו לגמרי מעדיפים לבשל לבד על פני אכילה יומיומית במסעדות ובשלב הזה של הטיול כולנו כבר לא יכולנו לראות מסעדה מבפנים. המחשבה על הכנת ארוחות בעצמנו, עם מוצרים שנקנה בחנויות ובשווקים של אוטבלו, היתה מרגשת.
הדירה שהזמנו נמצאת בתוך חווה בשוליים הכפריים של אוטבלו, אסיינדה ישנה בשם Las Palmeras שהוסבה למלון עם חדרים ודירות לאירוח. מקום מקסים, עם אווירה שונה לחלוטין מהמלון בו ישנו בבניוס. הדירות מרוחקות זו מזו ומפוזרות במרחבי דשא מטופח. כל יחידת אירוח בפני עצמה. יכולנו לנחש אם יש עוד אורחים וכמה רק לפי מספר המכוניות במגרש החנייה ופה ושם פגישות מקריות בדלפק הקבלה. הדירה עצמה נפלאה ומרווחת. שני חדרי שינה גדולים ונוחים, לכל אחד מהם אמבטיה ושירותים וחדר נוסף ובו סלון נעים ומטבח. בחוץ חצר עם ריהוט גן, שבקושי יצא לנו להשתמש בו כי כמעט כל השבוע ירד גשם... בשעות הערב קצת קריר. בכל אחד מהחדרים יש אח וכל ערב אחד מעובדי המלון בא להדליק את שלושת האחים. תחזוקת האש בעזרת עצים שהונחו בסלסלות קש מחוץ לדירה, היתה עיסוק מרגיע ומהנה לעודד ולי והשעות שהעברנו כולנו בקריאה ובמשחקי קלפים מול האח בסלון היו קסומות.
בערב הראשון הכנו ארוחת ערב סולידית יחסית. השווקים סגורים לרגל החג. הסתפקנו במוצרים ספורים מהסופר היחיד הפתוח שהצלחנו למצוא. בהמשך נהנה בארוחות ערב ובפיקניקים בצהריים מתבשילים עשויים שלל ירקות ופירות, קינואה נהדרת, אורז משובח ועוד ועוד.
לא רק סגנון הלינה השתנה, גם התלבושות המסורתיות של המקומיים השתנו. באוטבלו ובכפרים שסביבה הנשים לובשות בגאווה חולצות לבנות רקומות בפרחים, חצאיות ארוכות בשחור או כחול עם חגורה צבעונית רקומה ולפעמים סינר. הן נועלות נעלי בד ורובן עוטות על צוארן שרשראות ילדותיות מחרוזים מוזהבים וקושרות מטפחת על הראש.
בארץ המסחר רואים גם הרבה גברים. המבוגרים מביניהם שומרים על המסורת ונועלים אותן נעלי בד כמו הנשים, מכנסי 7/8 בדרך כלל בצבע לבן, פונצ'ו כחול וכובע.
הגברים הצעירים מרשימים ויפים, עם עיינים כהות נוצצות ועצמות לחיים גבוהות. הם קצת מורדים במסורת ורובם בלבוש מערבי, אבל כמעט כולם עם שיער שחור ארוך ומבריק אסוף בצמה או בקוקו.
יום למחרת הגעתנו היה שמשי ומקסים (הראשון והאחרון בכל השבוע) ועוד יום חג באקוודור. היום הזה הוקדש לשני אתרים קרובים לאוטבלו. הראשון - פארק הקונדורים. פארק של ציפורי טרף וציפורים דורסות מסוגים שונים מכל העולם, אבל בעיקר מדרום אמריקה. ראינו בין היתר את הדוויג, נשר אמריקאי וקונדורים ענקיים ומרהיבים.
כל יום בשעה 11:30 מתקיים מופע תעופה באמפיתיאטרון קטן משקיף לנוף. המופע כלל הסברים בספרדית על ידי מנהל המקום, בחור אמריקאי שלמעננו דיבר גם פה ושם באנגלית. הוא חבש לידו כפפה עבה, הכניס לתוכה חתיכות בשר טרי, ובעזרתן ובעזרת נסיון של שנים הצליח לגרום לעופות להסתובב סביבו, לעוף מחוץ לפארק ולחזור אליו כרצונו.
בסיום המופע הקהל יכול להצטלם עם אחת הציפורים הקטנות ביותר שבפארק. משם המשכנו למפל מפורסם ששמו Peguche, שנמצא בתוך פארק נעים עם אקליפטוסים ומרבדי דשא. המוני אקוודורים ערכו פיקניקים, מינגלו ופסעו בין השבילים ותעלות המים שבפארק ואנחנו ביניהם.
משם נסענו לכפר הקטן ששמו כשם המפל ובכיכר המרכזית שלו שתי גלריות של אמני אריגת שטיחים. בראשונה אליה נכנסנו האמן בכבודו ובעצמו ליווה אותנו, הסביר על עבודתו ובהמשך נתן לנו להסתובב בחופשיות בין היצירות היפות, שאחת מהן רכשנו. הגלריה השניה היתה יותר ממוסחרת ופחות מוצלחת לטעמינו.
חמישה ימים נוספים עברו עלינו בנסיונות לממש את כל התכניות למרות הגשם הכמעט בלתי פוסק. פקידת הקבלה באסיינדה אמרה שכבר חודשים לא ירד כזה גשם בסביבה, ושבדרך כלל יורד גשם רק בלילה. היה יום אחד שירד גשם כל כך חזק, שכל אוטבלו הוצפה, והכניסה למלון כמעט ונחסמה. כל יום עודדנו את עצמנו בכך שלמחרת הגשם יפסק. זה קרה חלקית ביום האחרון, אבל איכשהו בין הטיפות הצלחנו להגיע כמעט לכל המקומות שהיו לנו ברשימה.
הסתובבנו בין כפרי האמנים. בסן אנטוניו דה איברה צפינו באמני עץ בפעולה ובעבודות יפות כמו פירות קטנים מגולפים, פסלים למיניהם וגם רהיטים שלא היו כל כך לטעמנו. היה בכפר הזה גן משחקים מתוק, שהמתקנים בו בנויים עץ. גלי נהנתה ממגלשה יפה וצבעונית בנויה בצורת יונק דבש. בלונלי פלנט קראנו שבכפר אילומן מתרכזים שאמאנים. לא כל כך הבנו איך אמורים למצוא אותם, וכשניסינו בגשם שוטף באמת לא מצאנו כלום, חוץ משתי זקנות מהן קנינו ערימה של תירסים מדהימים עם גרגרים גדולים ובהירים. מצוין לארוחת ערב! חזרנו לכפר פגושה, הפעם נכנסנו לשעה קלה לבית של משפחה מיוחדת שעוסקת בבניית כלי נגינה. הדגימו לנו איך מכינים חליל מקומי מבמבוק ואיך מנגנים בו ובכלי נשיפה נוספים.
ראינו איך מנגנים בכלים נוספים שהיו שם ביניהם גיטרה שתיבת התהודה שלה דמוית שריון של ארמדיל, סוג של קרן יער ששימשה בעבר הרחוק לתקשורת בין הכפרים ומקלות גשם. לקינוח יכולנו לנגן במגוון הכלים כאוות נפשנו. היה נחמד מאוד.
כרבע שעה נסיעה צפונית לאוטבלו נמצאת העיר היפה קוטקצ'י. יחסית לערים אחרות שראינו באקוודור היא ממש פנינה. מטופחת, עם בתים קטנים וצבעוניים, בחלקם עציצי גרניום פורחים בחלונות. יש בה כיכרות יפים ולעומת אוטבלו הסואנת, היא אי של שלווה. והשוס האמיתי - יש בה רחוב שלם שכולו חנויות לדברי עור. מגפיים, תיקים, חגורות, ארנקים. מחירים מצויינים לסחורה ממש יפה ובמפתיע גם מגוונת. בכל חנות סגנון טיפה שונה. הסתובבנו שעות ארוכות בין החנויות, עד שהנוער כבר לא היה מסוגל יותר לראות ולהריח עור. קנינו, ברור. פשע להשאיר סחורה כזו במחירים כאלו.
ליד קוטקצ'י נמצא הר הגעש באותו שם, ולמרגלותיו אגם יפה בשם Cuicocha שנוצר בתוך מכתש געשי. במרכזו שני איים שצורתם הזכירה למקומיים דמויות של שרקנים (לנו לא) ומכאן מקור השם - אגם השרקן בשפת האינדיאנים שבאיזור, קיצ'ואה.
הצלחנו לטייל במשך כשעתיים בלי גשם בשביל היקפי יפה כשמצד אחד האגם ומצד שני העמק בו נמצאות אוטבלו וקוטקצ'י. לסיום הביקור נהננו ממרכז מבקרים נעים ובו הסברים על הסביבה בפרט ועל הטבע באקוודור בכלל.
אתר טבע נוסף בו ביקרנו הוא מפל בשם Taxopamba, פחות מטויל ומוכר ממפל פגושה. הגענו אליו אחרי ששאלנו הרבה אנשים בדרך. האחרון ששאלנו הראה לנו שבילון קטן שמוביל אל המפל ואמר שצריך לעקוב אחרי סימני דרך אדומים שמצוירים על עצים או אבנים בדרך. ממש החברה להגנת הטבע. זה עבד, ואחרי הליכה של חצי שעה בדרך בוצית וחלקלקה עם נופים מקסימים של חקלאות הררית הגענו למפל יפה שלמרגלותיו פקנקנו.
טיפסנו באוטו אל אתר נוסף, Lagunas de Mojanda. הנסיעה לא מאוד ארוכה, אולי חצי שעה, אבל מטפסים בגובה לאיזור שהצמחיה בו משתנה לחלוטין והופכת לצמחיה עשבונית נמוכה הקרויה פראמו. ברקע הר געש נוסף עם שם משעשע, פויה פויה ומתחתיו לגונה גדולה ויפה. טיילנו בשביל מאתגר שכולו היה מחורץ בגלל זרימות מים ונחלונים קטנים, עד שהגשם התחזק והבריח אותנו בחזרה לאוטו. הצלחנו לראות רק אחת מבין שלושת הלגונות, והתלהבנו מאוד מהנוף ומהשלווה האינסופית שהיו במקום.
בשעות הפנאי ו/או הגשם השוטף בילינו בדירה החמודה או ברחבי האסיינדה. היה נפלא לטייל בשבילים שבין הדירות ולראות את הגינון המטופח, גינת ירק חמודה, קצת בריכות נוי ואפילו שתי אלפקות לועסות דשא שאחת מהן ירקה עלינו כשניסינו להתקרב.
וכמובן שהסתובבנו הרבה בעיר אוטבלו. היא ממש לא יפה, אבל מאוד מעניינת. במרכזה השוק המפורסם, בכיכר Plaza de Ponchos. מוכרים שם חולצות, סוודרים, כובעים, צעיפים, תכשיטים, ערסלים, מגרשי חלומות, שטיחים ומה לא.
בכל דוכן שאליו התקרבנו, המוכר פנה אלינו בקריאה נרגשת שנשמעה כמו "אלה אורדן", סוג של ברוכים הבאים או אני לשירותך, ולאחר מכן פתח בשטף דיבור אינסופי שכלל את הצגת כל הסחורה שלו, הדגשה שהכל מצמר אלפקה אמיתי 100%, שאצלו המחירים הכי טובים ועוד ועוד. נחמד אך מייגע. בצד אחר של העיר יש את שוק האוכל, שנקרא השוק היומי. מקסים וצבעוני. רחוב ארוך עם המוני דוכנים שחלקם פרוביזוריים לחלוטין. באה משפחה, פורסת שמיכות ומוכרת מה שהיא הצליחה לקטוף באותו יום. תוך כדי הם אוכלים, הנשים מיניקות, הילדים משחקים. ראינו וקנינו שם תירס ושעועית בשלל צבעים, המון פירות וירקות, קרטוני ביצים, שקים של אורז, קינואה, פסטה.
יש גם כמה דוכנים שהם ממש חנויות מכולת בזעיר אנפין ואפשר למצוא בהם הכל, מגפרורים ועד עופות. בחלק המקורה של השוק יש בעיקר דוכני אוכל שמתעוררים לחיים בשעות הצהריים. המזון מז'אנר החזירים והשרקנים הצלויים, בתוספת מעיים ושאר איברי פנים. ויתרנו על התענוג. הסתובבנו גם ברחובות שבין השווקים. המון חנויות בגדים, חלקן שוק הכרמל וחלקן מותגים אמריקאיים במחירים מופקעים. הרבה בתי קפה ומסעדות, ששמחנו שאנחנו לא צריכים להשתמש בשירותיהן. פה ושם ישבנו בבתי קפה, בעיקר לצורך מנוחה.
המקום היחיד אליו לא הצלחנו להגיע מפאת מזג האויר הוא עמק אינטג. אמור להיות מקום מאוד יפה, איזור של יער עננים שמגדלים ומוכרים בו קפה. הוא נמצא כשעתיים נסיעה מאוטבלו, בדרך עפר. ניסינו, אבל אחרי חצי שעה של נסיעה מבוצבצת העסק התחיל להראות יותר כמו מסע התאבדות מאשר בילוי משפחתי. עשינו אחורה פנה. סיפרנו לפקידה במלון והיא אמרה שטוב שלא נסענו וכיוונה אותנו אל חנות באוטבלו בה מוכרים מוצרים מהאיזור. החנות התגלתה כפינה שקטה וקסומה בלב אוטבלו הסואנת. מוכרים בה פולי קפה, קפה טחון ומוצרים נוספים כמו סבונים, קרמים, תיקים ועוד. הכל מחומרים טבעיים, מיוצר בידי תושבי העמק. בתמונות שהיו בחנות העמק נראה נהדר. אולי עוד נגיע אליו פעם... בינתיים הסתפקנו ברכישת מוצרים מייצגים ובשתיית קפה בחנות.
גם באוטבלו שמרנו את השיא ליום האחרון לשהייתנו, יום שבת שהוא גם יום השוק הרשמי בעיר. הדוכנים שביום רגיל נמצאים רק בכיכר המרכזית, מכפילים ומשלשים את עצמם ביום שבת וגולשים לכל הרחובות שמסביב. כל העיר הופכת לשוק אחד גדול. מבחינת סוג המוצרים הנמכרים אין שינוי גדול, אבל תוסס וסואן יותר, המבחר גדל, נעים להסתובב ויש אווירת מסחר ערה באוויר. עודד הפליא להתמקח והצליח, בנועם ובעדנה, להשיג כמעט כל מוצר שרצינו בהנחה של 40-50% לעומת המחיר ההתחלתי. ונטע הצליחה להגשים את חלום הבננה האדומה!!!! כל השבוע חפשנו בשוק האוכל ולא מצאנו. בשבת, באמצע הכיכר המרכזית בין כל הסוודרים והצעיפים, עודד פתאום קלט מוכרת עם כמה אשכולות בננות, שלושה מתוכם של בננות אדומות ופרץ בצעקות: "נטע, מהר, בואי, לא תאמיני מה מצאתי". זה אכן היה לא יאומן, ומשמח ביותר וגם טעים. והנה תמונות מייצגות מהחלום שהתגשם, שברגע האמת גם גלי הצטרפה אליו.
בשבתות מתקיים שוק נוסף באוטבלו. שוק שלתיירים אין מה לקנות בו אבל הוא חוויה אמיתית לצפייה. שוק החיות. כל שבת בין שש לעשר בבוקר, המקומיים מהעיר ומהכפרים בסביבה מתאספים לבילוי שבת בחלקת עפר שנמצאת לא רחוק מהאסיינדה בה ישנו. בכל ימות השבוע היא נראית כמו סתם מגרש גדול ונטוש, אבל בשבת בבוקר היא מתמלאת חיים. הגענו לשם בשבע בבוקר, רק עודד, גלי ואני (נטע ויפעת העדיפו לישון) ולא האמנו למראה עינינו. במבט מלמעלה רואים מאות אנשים, ביניהם פרות וחזירים.
כשיורדים למטה ונכנסים פנימה מבינים שיש סדר בבאלגן. המתחם מחולק לאיזורים. באיזור הראשון מוכרי הפרות הקשוחים ומסביבם משאיות בהן מניידים את הסחורה. ראינו לא מעט מוכרים סופרים מזומנים ופרות עוברות מיד ליד. ראינו גם מראות לא נעימים של הצלפות בפרות אומללות בכדי שיסכימו לעלות למשאיות. במתחם הבא חזירים. לבנים, ורודים, חומים, שחורים ומעורבבים. הם צורחים ונוחרים, מתבוססים בבוץ ובסך הכל, כדברי ענהאל מהמירוץ למיליון הם באמת חיות מגעילות. באיזור הזה השתעשענו מבחורה שרכשה חזיר, הכניסה לשק, קשרה על הגב ויאללה הביתה. החזיר שהשתולל בזמן שהוכנס לשק נרגע לגמרי בסיום הקשירה ואם לא היינו יודעים שהוא שם, אין סיכוי שהיינו מנחשים שיש לנערונת החמודה הזו חזיר על הגב.
בין הפרות והחזירים מסתובבים גם קצת מוכרי אלפקות וכבשים, אבל עשה רושם שהם הסחורה הכי פחות מבוקשת בשוק.
הלאה מהחזירים, פינת החיות הקטנות. מאות תרנוגלות ואפרוחים, ברווזים, שרקנים, ארנבות, גורי כלבים וחתולים (האחרונים, אנחנו מקווים, לא נמכרים למטרות אכילה אבל מי יודע?). כולם בקופסאות או בכלובים מאולתרים מרשת מתכת. הרעש כפי שאפשר לדמיין מחריש אזניים. מחיר השרקנים נקבע בהתאם לגודלם, משהו בין חמישה לשמונה דולר לשרקן, וכדי להוציא אותם מהכלוב תופסים אותם בעורף. את התרנגולות תופסים ברגליים ואת הארנבות באזניים. אפרוחים נמכרים בקבוצות גדולות ומוכנסים לקופסת קרטון מצייצת.
בפינה של אביזרי העזר מוכרים בשקי ענק אוכל לחיות, רובו על טהרת גרגרי תירס וגם שקים לסחיבה וחבלים לקשירה. בפינה נוספת דוכני אוכל למוכרים ולקונים. לא להאמין, השעה שמונה בבוקר ובדוכנים השונים נצלים חזירים שלמים, מתבשלים חלקי פנים של פרה, עופות, תפוחי אדמה, תירס ועוד כיד הדמיון הטובה. מתי הם התחילו להכין את כל זה? ואנשים יושבים וטוחנים כאילו אין מחר. מבחינתנו זה היה מחזה לחלוטין לא מעורר תיאבון, אבל אין ספק שכל השוק הזה אותנטי ומיוחד והשעתיים שבילינו בו היו מרתקות. אפילו מזג האוויר התחשב במוכרים ובחיות, וכל הבוקר היה בהיר. קצת אחרי עשר, כשעברנו באיזור שוב, הפעם בהרכב מלא ובמטרה להגיע לשוק שבעיר, לא נותר כמעט זכר להילולה שהתרחשה בבוקר, וגם הגשם והעננים האפורים חזרו.
הרבה תמונות בקישור.
לא רק סגנון הלינה השתנה, גם התלבושות המסורתיות של המקומיים השתנו. באוטבלו ובכפרים שסביבה הנשים לובשות בגאווה חולצות לבנות רקומות בפרחים, חצאיות ארוכות בשחור או כחול עם חגורה צבעונית רקומה ולפעמים סינר. הן נועלות נעלי בד ורובן עוטות על צוארן שרשראות ילדותיות מחרוזים מוזהבים וקושרות מטפחת על הראש.
הגברים הצעירים מרשימים ויפים, עם עיינים כהות נוצצות ועצמות לחיים גבוהות. הם קצת מורדים במסורת ורובם בלבוש מערבי, אבל כמעט כולם עם שיער שחור ארוך ומבריק אסוף בצמה או בקוקו.
יום למחרת הגעתנו היה שמשי ומקסים (הראשון והאחרון בכל השבוע) ועוד יום חג באקוודור. היום הזה הוקדש לשני אתרים קרובים לאוטבלו. הראשון - פארק הקונדורים. פארק של ציפורי טרף וציפורים דורסות מסוגים שונים מכל העולם, אבל בעיקר מדרום אמריקה. ראינו בין היתר את הדוויג, נשר אמריקאי וקונדורים ענקיים ומרהיבים.
חמישה ימים נוספים עברו עלינו בנסיונות לממש את כל התכניות למרות הגשם הכמעט בלתי פוסק. פקידת הקבלה באסיינדה אמרה שכבר חודשים לא ירד כזה גשם בסביבה, ושבדרך כלל יורד גשם רק בלילה. היה יום אחד שירד גשם כל כך חזק, שכל אוטבלו הוצפה, והכניסה למלון כמעט ונחסמה. כל יום עודדנו את עצמנו בכך שלמחרת הגשם יפסק. זה קרה חלקית ביום האחרון, אבל איכשהו בין הטיפות הצלחנו להגיע כמעט לכל המקומות שהיו לנו ברשימה.
הסתובבנו בין כפרי האמנים. בסן אנטוניו דה איברה צפינו באמני עץ בפעולה ובעבודות יפות כמו פירות קטנים מגולפים, פסלים למיניהם וגם רהיטים שלא היו כל כך לטעמנו. היה בכפר הזה גן משחקים מתוק, שהמתקנים בו בנויים עץ. גלי נהנתה ממגלשה יפה וצבעונית בנויה בצורת יונק דבש. בלונלי פלנט קראנו שבכפר אילומן מתרכזים שאמאנים. לא כל כך הבנו איך אמורים למצוא אותם, וכשניסינו בגשם שוטף באמת לא מצאנו כלום, חוץ משתי זקנות מהן קנינו ערימה של תירסים מדהימים עם גרגרים גדולים ובהירים. מצוין לארוחת ערב! חזרנו לכפר פגושה, הפעם נכנסנו לשעה קלה לבית של משפחה מיוחדת שעוסקת בבניית כלי נגינה. הדגימו לנו איך מכינים חליל מקומי מבמבוק ואיך מנגנים בו ובכלי נשיפה נוספים.
ראינו איך מנגנים בכלים נוספים שהיו שם ביניהם גיטרה שתיבת התהודה שלה דמוית שריון של ארמדיל, סוג של קרן יער ששימשה בעבר הרחוק לתקשורת בין הכפרים ומקלות גשם. לקינוח יכולנו לנגן במגוון הכלים כאוות נפשנו. היה נחמד מאוד.
ליד קוטקצ'י נמצא הר הגעש באותו שם, ולמרגלותיו אגם יפה בשם Cuicocha שנוצר בתוך מכתש געשי. במרכזו שני איים שצורתם הזכירה למקומיים דמויות של שרקנים (לנו לא) ומכאן מקור השם - אגם השרקן בשפת האינדיאנים שבאיזור, קיצ'ואה.
אתר טבע נוסף בו ביקרנו הוא מפל בשם Taxopamba, פחות מטויל ומוכר ממפל פגושה. הגענו אליו אחרי ששאלנו הרבה אנשים בדרך. האחרון ששאלנו הראה לנו שבילון קטן שמוביל אל המפל ואמר שצריך לעקוב אחרי סימני דרך אדומים שמצוירים על עצים או אבנים בדרך. ממש החברה להגנת הטבע. זה עבד, ואחרי הליכה של חצי שעה בדרך בוצית וחלקלקה עם נופים מקסימים של חקלאות הררית הגענו למפל יפה שלמרגלותיו פקנקנו.
וכמובן שהסתובבנו הרבה בעיר אוטבלו. היא ממש לא יפה, אבל מאוד מעניינת. במרכזה השוק המפורסם, בכיכר Plaza de Ponchos. מוכרים שם חולצות, סוודרים, כובעים, צעיפים, תכשיטים, ערסלים, מגרשי חלומות, שטיחים ומה לא.
בכל דוכן שאליו התקרבנו, המוכר פנה אלינו בקריאה נרגשת שנשמעה כמו "אלה אורדן", סוג של ברוכים הבאים או אני לשירותך, ולאחר מכן פתח בשטף דיבור אינסופי שכלל את הצגת כל הסחורה שלו, הדגשה שהכל מצמר אלפקה אמיתי 100%, שאצלו המחירים הכי טובים ועוד ועוד. נחמד אך מייגע. בצד אחר של העיר יש את שוק האוכל, שנקרא השוק היומי. מקסים וצבעוני. רחוב ארוך עם המוני דוכנים שחלקם פרוביזוריים לחלוטין. באה משפחה, פורסת שמיכות ומוכרת מה שהיא הצליחה לקטוף באותו יום. תוך כדי הם אוכלים, הנשים מיניקות, הילדים משחקים. ראינו וקנינו שם תירס ושעועית בשלל צבעים, המון פירות וירקות, קרטוני ביצים, שקים של אורז, קינואה, פסטה.
המקום היחיד אליו לא הצלחנו להגיע מפאת מזג האויר הוא עמק אינטג. אמור להיות מקום מאוד יפה, איזור של יער עננים שמגדלים ומוכרים בו קפה. הוא נמצא כשעתיים נסיעה מאוטבלו, בדרך עפר. ניסינו, אבל אחרי חצי שעה של נסיעה מבוצבצת העסק התחיל להראות יותר כמו מסע התאבדות מאשר בילוי משפחתי. עשינו אחורה פנה. סיפרנו לפקידה במלון והיא אמרה שטוב שלא נסענו וכיוונה אותנו אל חנות באוטבלו בה מוכרים מוצרים מהאיזור. החנות התגלתה כפינה שקטה וקסומה בלב אוטבלו הסואנת. מוכרים בה פולי קפה, קפה טחון ומוצרים נוספים כמו סבונים, קרמים, תיקים ועוד. הכל מחומרים טבעיים, מיוצר בידי תושבי העמק. בתמונות שהיו בחנות העמק נראה נהדר. אולי עוד נגיע אליו פעם... בינתיים הסתפקנו ברכישת מוצרים מייצגים ובשתיית קפה בחנות.
גם באוטבלו שמרנו את השיא ליום האחרון לשהייתנו, יום שבת שהוא גם יום השוק הרשמי בעיר. הדוכנים שביום רגיל נמצאים רק בכיכר המרכזית, מכפילים ומשלשים את עצמם ביום שבת וגולשים לכל הרחובות שמסביב. כל העיר הופכת לשוק אחד גדול. מבחינת סוג המוצרים הנמכרים אין שינוי גדול, אבל תוסס וסואן יותר, המבחר גדל, נעים להסתובב ויש אווירת מסחר ערה באוויר. עודד הפליא להתמקח והצליח, בנועם ובעדנה, להשיג כמעט כל מוצר שרצינו בהנחה של 40-50% לעומת המחיר ההתחלתי. ונטע הצליחה להגשים את חלום הבננה האדומה!!!! כל השבוע חפשנו בשוק האוכל ולא מצאנו. בשבת, באמצע הכיכר המרכזית בין כל הסוודרים והצעיפים, עודד פתאום קלט מוכרת עם כמה אשכולות בננות, שלושה מתוכם של בננות אדומות ופרץ בצעקות: "נטע, מהר, בואי, לא תאמיני מה מצאתי". זה אכן היה לא יאומן, ומשמח ביותר וגם טעים. והנה תמונות מייצגות מהחלום שהתגשם, שברגע האמת גם גלי הצטרפה אליו.
הלאה מהחזירים, פינת החיות הקטנות. מאות תרנוגלות ואפרוחים, ברווזים, שרקנים, ארנבות, גורי כלבים וחתולים (האחרונים, אנחנו מקווים, לא נמכרים למטרות אכילה אבל מי יודע?). כולם בקופסאות או בכלובים מאולתרים מרשת מתכת. הרעש כפי שאפשר לדמיין מחריש אזניים. מחיר השרקנים נקבע בהתאם לגודלם, משהו בין חמישה לשמונה דולר לשרקן, וכדי להוציא אותם מהכלוב תופסים אותם בעורף. את התרנגולות תופסים ברגליים ואת הארנבות באזניים. אפרוחים נמכרים בקבוצות גדולות ומוכנסים לקופסת קרטון מצייצת.
הרבה תמונות בקישור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה