ארבעה ימים קסומים בטבע באו לסיומם. החזרה משמורת קויבנו תוכננה מראש במיילים עם אדווין תוך ניסיון למקסם את השהייה בלודג' למרות לוח הטיסות הממש לא מתחשב. הטיסה מקיטו בשעה שש אחר הצהריים, ומלאגו אגריו לקיטו יש שתי טיסות ביום. אחת בחמש אחר הצהרים, צפוף מדי בשבילנו והשניה בעשר וחצי בבוקר. אדווין הזמין לנו מקומות לטיסת הבוקר שבשבילה צריך לצאת מהלודג' בסביבות שש בבוקר, לדהור בסירה ובהמשך בוואן. בלי שום עצירות ובלי להנות מהקופים, הציפורים והשלווה שבדרך. לא תכנון מדהים, אבל מאפשר להשאר עוד יום ועוד לילה בטבע ובלודג' המפנק.
כמה ימים לפני שהגענו ללודג' אדווין נאלץ לבשר לנו במייל על הקדמת הטיסה לשעה תשע בבוקר. זה כבר ממש לא מוצלח ומצריך להתחיל את המסע לשדה התעופה בחמש בבוקר, כשלפנינו כמעט יום שלם להעביר בקיטו וכמעט לילה שלם להעביר בטיסות. האמת שהתלבטנו כמעט עד הרגע האחרון. מאוד רצינו להשאר עוד לילה בלודג', אבל החשש מתקלות שעלולות לקרות בדרך כמו גם חוסר הרצון להשכים מוקדם בבוקר עשו את שלהם. בסופו של דבר החלטנו לצאת מהלודג' ביום הרביעי אחר הצהריים ולישון לילה בלאגו אגריו המגעילה. חוזה מיגל המליץ על אחד המלונות בעיירה, תאר אותו כמקום נעים, עם בריכה ואינטרנט ואמר שהוא בטוח שלא תהיה בעיה למצוא בו חדרים פנויים.
ביום האחרון הספקנו לחתור ברחבי הלגונה, לטייל ברגל ולהנות עוד קצת מהלודג'. אכלנו ארוחת צהריים מצוינת, נחנו, השארנו את חותמינו בספר האורחים ואפילו פגשנו את אדווין שהגיע ללודג' כדי לעזור לעובדיו להתארגן לקראת קבוצה גדולה במיוחד שאמורה היתה להגיע ביום למחרת.
בשעה ארבע עלינו לסירה ונפרדנו בצער מהשלווה והרוגע של הלודג'. חוזה מיגל וביאטריס הצטרפו ותיכננו להעביר את הלילה במלון המומלץ ולמחרת לחזור ללודג' עם הקבוצה החדשה. מבחינתם זו היתה הזדמנות לעשות כביסה, לדבר בטלפון ולראות קצת את העולם החיצון. בדרך ראינו עוד כמה להקות קופים וציפורים. חוזה מיגל לא ויתר על הישיבה מקדימה עם המשקפת, בעוד גלי וביאטריס מנהלות שיחה ארוכה ועודד, נטע, יפעת ואני סתם נהנים מהנוף ומהדרך. בכניסה לשמורה עברנו לוואן שדהר כמו משוגע עד ללאגו אגריו.
לקראת שמונה בערב הגענו לעיירה המכוערת, למלון המומלץ. הוא נראה זוועה ונשארו בו רק שני חדרים פנויים. חוזה מיגל מבין הרבה בטבע, אבל כנראה קצת פחות בבתי מלון. לא נורא... הוא וביאטריס הלכו לחפש מלון אחר, ואנחנו בלענו את הרוק והתמקמנו בשני החדרים הפנויים. באחד לא היו בכלל מים חמים במקלחת, השני היה ממוקם מול המטבח ושרר בו אד קל של סרחון. בזמן שהתרחצנו והתארגנו, גם הפסיק החשמל בכל המלון.
יצאנו לפגוש את ביאטריס וחוזה מיגל באיזור של אוכל רחוב, אבל הכל היה מהסגנון הלא אהוב עלינו של מעיים מבושלות, שרקנים וחזירים. השארנו אותם שם וחזרנו למלון שבינתים גם חזר בו החשמל. אכלנו אוכל רע במסעדה של המלון, כיוונו שעונים מעוררים באייפודים לקצת לפני שבע בכל אחד מהחדרים והלכנו לישון. המיטות דוקא היו נוחות.
כשהשעון בחדר בו ישנתי עם יפעת ונטע צלצל זנקתי (במקומות מפוקפקים שכאלו אנחנו לא אוהבים שהבנות ישנות לבדן בחדר, אז מתפצלים). היה נראה טיפה חשוך בחוץ, אבל בכל זאת התחלתי להעיר את הבנות בקריאות שמחה של "אפשר לעוף מהמקום המגעיל הזה!" ותוך כדי להתקשר בטלפון פנימי לחדר של עודד וגלי. נטע בעלת התושיה עצרה אותי ומלמלה: "אמא, ארבע בבוקר". אופס, שכחתי שהאייפוד מכוון על שעון ברזיל, 3 שעות אחורה.
אחרי שהתעוררנו בשעה הנכונה ירדנו לארוחת בוקר, תוך ידיעה שבשעה שמונה הנהג של הוואן בא לאסוף אותנו לשדה התעופה. נתנו לנו בקבלה ואוצ'רים איתם נכנסנו למסעדה שהיתה מפוצצת באנשים. רובם אכלו ארוחות בוקר שנראו לא רע בכלל. איכשהו הצלחנו להידחק באיזה שולחן שישבו בו שני אנשים, וחיכינו, וחיכינו וחיכינו... הזמן הולך ומתקצר. פנינו לכמה מהמלצרים ולא עזר. בסופו של דבר פניתי לאחד שנראה הסמכותי מכולם, ואז הגיע האוכל. כוס מיץ, כוס חלב ושתי לחמניות לכל אחד. מה זה? מסתבר שזה מה שמקבלים עם הואוצ'ר. אבל כבר אין לנו זמן להזמין משהו יותר רציני מהתפריט. אכלנו וברחנו מהמאורה הזו. אני והבנות ראשונות ועודד במאסף עם המפתחות של החדרים. כשאני יצאתי שני פקידי קבלה, בזה אחר זה, זינקו עלי ודרשו את המפתחות. בהתחשב באירוח המדהים במלון, זה היה יותר מדי. צעקתי עליהם באנגלית, פורטוגזית וקצת בספרדית. אני לא חושבת שהם הבינו מה אני רוצה מהם, יכולתי גם לדבר בעברית, אבל זה הרגיש טוב להוציא קצת עצבים.
בשעה תשע וחצי נחתנו בשלום בקיטו. מצאנו בשדה התעופה פינה לשמירת חפצים ויצאנו במונית לבילוי אחרון בן מספר שעות בעיר, שוב לרובע מריסקל. לא היה לנו כוח לחפש מקומות חדשים. חזרנו ל - Coffee tree garden, בית הקפה עם הספות הנוחות בו רבצנו מטושטשים ביום הראשון של הטיול. הפעם היינו ערניים והתעמקנו בתפריט. גילינו בו עקבות ישראליים מובהקים כמו שקשוקה, שניצל ומנות שמוגשות בפיתה. האם מדובר בעסק ישראלי בלב קיטו? יכול להיות.
נכנסנו למוזיאון לתרבות אקוודור. זה היה מצוין בתור סיום לטיול. ראינו קצת דברי שאמאנים. אם לא את האנשים עצמם אז לפחות משהו.
היו במוזיאון גם כלי נגינה למיניהם, פסלים, כלים, תלבושות מסורתיות ועוד ולסיום סרט יפה.
משם נדדנו ל - Plaza Foch בה עברנו בין בתי הקפה והמסעדות. כל אחד מאיתנו פינטז על מאכל אחרון שהוא יאכל באקוודור. היו לנו בתפריט הומיטס, אוכל מכסיקני, מיץ מפרי שנקרא גוואנאבנה, עוגות למיניהן ועוד.
הטיסות לפורטו אלגרה עברו בשלום, כולל עצירה כיפית בשדה התעופה המתוק של לימה. בשעה 6 בבוקר שעון ברזיל נחתנו בפורטו אלגרה. מבחינתנו זה היה אמצע הלילה. זחלנו למיטות וישנו עד הצהריים. התעוררנו לאחד מימי הקיץ הגשומים ביותר. קורה פה לפעמים. הפתעות נוספות שחיכו לנו הן הפסקת חשמל של כשעתיים בכל הרחוב ואוטו שלא מניע. התגברנו על הכל, ולפנינו עוד חודש של חופש.
כשהשעון בחדר בו ישנתי עם יפעת ונטע צלצל זנקתי (במקומות מפוקפקים שכאלו אנחנו לא אוהבים שהבנות ישנות לבדן בחדר, אז מתפצלים). היה נראה טיפה חשוך בחוץ, אבל בכל זאת התחלתי להעיר את הבנות בקריאות שמחה של "אפשר לעוף מהמקום המגעיל הזה!" ותוך כדי להתקשר בטלפון פנימי לחדר של עודד וגלי. נטע בעלת התושיה עצרה אותי ומלמלה: "אמא, ארבע בבוקר". אופס, שכחתי שהאייפוד מכוון על שעון ברזיל, 3 שעות אחורה.
אחרי שהתעוררנו בשעה הנכונה ירדנו לארוחת בוקר, תוך ידיעה שבשעה שמונה הנהג של הוואן בא לאסוף אותנו לשדה התעופה. נתנו לנו בקבלה ואוצ'רים איתם נכנסנו למסעדה שהיתה מפוצצת באנשים. רובם אכלו ארוחות בוקר שנראו לא רע בכלל. איכשהו הצלחנו להידחק באיזה שולחן שישבו בו שני אנשים, וחיכינו, וחיכינו וחיכינו... הזמן הולך ומתקצר. פנינו לכמה מהמלצרים ולא עזר. בסופו של דבר פניתי לאחד שנראה הסמכותי מכולם, ואז הגיע האוכל. כוס מיץ, כוס חלב ושתי לחמניות לכל אחד. מה זה? מסתבר שזה מה שמקבלים עם הואוצ'ר. אבל כבר אין לנו זמן להזמין משהו יותר רציני מהתפריט. אכלנו וברחנו מהמאורה הזו. אני והבנות ראשונות ועודד במאסף עם המפתחות של החדרים. כשאני יצאתי שני פקידי קבלה, בזה אחר זה, זינקו עלי ודרשו את המפתחות. בהתחשב באירוח המדהים במלון, זה היה יותר מדי. צעקתי עליהם באנגלית, פורטוגזית וקצת בספרדית. אני לא חושבת שהם הבינו מה אני רוצה מהם, יכולתי גם לדבר בעברית, אבל זה הרגיש טוב להוציא קצת עצבים.
בשעה תשע וחצי נחתנו בשלום בקיטו. מצאנו בשדה התעופה פינה לשמירת חפצים ויצאנו במונית לבילוי אחרון בן מספר שעות בעיר, שוב לרובע מריסקל. לא היה לנו כוח לחפש מקומות חדשים. חזרנו ל - Coffee tree garden, בית הקפה עם הספות הנוחות בו רבצנו מטושטשים ביום הראשון של הטיול. הפעם היינו ערניים והתעמקנו בתפריט. גילינו בו עקבות ישראליים מובהקים כמו שקשוקה, שניצל ומנות שמוגשות בפיתה. האם מדובר בעסק ישראלי בלב קיטו? יכול להיות.
נכנסנו למוזיאון לתרבות אקוודור. זה היה מצוין בתור סיום לטיול. ראינו קצת דברי שאמאנים. אם לא את האנשים עצמם אז לפחות משהו.
היו במוזיאון גם כלי נגינה למיניהם, פסלים, כלים, תלבושות מסורתיות ועוד ולסיום סרט יפה.
משם נדדנו ל - Plaza Foch בה עברנו בין בתי הקפה והמסעדות. כל אחד מאיתנו פינטז על מאכל אחרון שהוא יאכל באקוודור. היו לנו בתפריט הומיטס, אוכל מכסיקני, מיץ מפרי שנקרא גוואנאבנה, עוגות למיניהן ועוד.
הטיסות לפורטו אלגרה עברו בשלום, כולל עצירה כיפית בשדה התעופה המתוק של לימה. בשעה 6 בבוקר שעון ברזיל נחתנו בפורטו אלגרה. מבחינתנו זה היה אמצע הלילה. זחלנו למיטות וישנו עד הצהריים. התעוררנו לאחד מימי הקיץ הגשומים ביותר. קורה פה לפעמים. הפתעות נוספות שחיכו לנו הן הפסקת חשמל של כשעתיים בכל הרחוב ואוטו שלא מניע. התגברנו על הכל, ולפנינו עוד חודש של חופש.