יום רביעי, 25 בינואר 2012

אקוודור - חלק אחרון - בחזרה מקויבנו

ארבעה ימים קסומים בטבע באו לסיומם. החזרה משמורת קויבנו תוכננה מראש במיילים עם אדווין תוך ניסיון למקסם את השהייה בלודג' למרות לוח הטיסות הממש לא מתחשב. הטיסה מקיטו בשעה שש אחר הצהריים, ומלאגו אגריו לקיטו יש שתי טיסות ביום. אחת בחמש אחר הצהרים, צפוף מדי בשבילנו והשניה בעשר וחצי בבוקר. אדווין הזמין לנו מקומות לטיסת הבוקר שבשבילה צריך לצאת מהלודג' בסביבות שש בבוקר, לדהור בסירה ובהמשך בוואן. בלי שום עצירות ובלי להנות מהקופים, הציפורים  והשלווה שבדרך. לא תכנון מדהים, אבל מאפשר להשאר עוד יום ועוד לילה בטבע ובלודג' המפנק.
כמה ימים לפני שהגענו ללודג' אדווין נאלץ לבשר לנו במייל  על הקדמת הטיסה לשעה תשע בבוקר. זה כבר ממש לא מוצלח ומצריך להתחיל את המסע לשדה התעופה בחמש בבוקר, כשלפנינו כמעט יום שלם להעביר בקיטו וכמעט לילה שלם להעביר בטיסות. האמת שהתלבטנו כמעט עד הרגע האחרון. מאוד רצינו להשאר עוד לילה בלודג', אבל החשש מתקלות שעלולות לקרות בדרך כמו גם חוסר הרצון להשכים מוקדם בבוקר עשו את שלהם. בסופו של דבר החלטנו לצאת מהלודג' ביום הרביעי אחר הצהריים ולישון לילה בלאגו אגריו המגעילה. חוזה מיגל המליץ על אחד המלונות בעיירה, תאר אותו כמקום נעים, עם בריכה ואינטרנט ואמר שהוא בטוח שלא תהיה בעיה למצוא בו חדרים פנויים.
ביום האחרון הספקנו לחתור ברחבי הלגונה, לטייל ברגל ולהנות עוד קצת מהלודג'. אכלנו ארוחת צהריים מצוינת, נחנו, השארנו את חותמינו בספר האורחים ואפילו פגשנו את אדווין שהגיע ללודג' כדי לעזור לעובדיו להתארגן לקראת קבוצה גדולה במיוחד שאמורה היתה להגיע ביום למחרת. 
בשעה ארבע עלינו לסירה ונפרדנו בצער מהשלווה והרוגע של הלודג'. חוזה מיגל וביאטריס הצטרפו ותיכננו להעביר את הלילה במלון המומלץ ולמחרת לחזור ללודג' עם הקבוצה החדשה. מבחינתם זו היתה הזדמנות לעשות כביסה, לדבר בטלפון ולראות קצת את העולם החיצון.  בדרך ראינו עוד כמה להקות קופים וציפורים. חוזה מיגל לא ויתר על הישיבה מקדימה עם המשקפת, בעוד גלי וביאטריס מנהלות שיחה ארוכה ועודד, נטע, יפעת ואני סתם נהנים מהנוף ומהדרך. בכניסה לשמורה עברנו לוואן שדהר כמו משוגע עד ללאגו אגריו.
לקראת שמונה בערב הגענו לעיירה המכוערת, למלון המומלץ. הוא נראה זוועה ונשארו בו רק שני חדרים פנויים. חוזה מיגל מבין הרבה בטבע, אבל כנראה קצת פחות בבתי מלון. לא נורא... הוא וביאטריס הלכו לחפש מלון אחר, ואנחנו בלענו את הרוק והתמקמנו בשני החדרים הפנויים. באחד לא היו בכלל מים חמים במקלחת, השני היה ממוקם מול המטבח ושרר בו אד קל של סרחון. בזמן שהתרחצנו והתארגנו, גם הפסיק החשמל בכל המלון.
יצאנו לפגוש את ביאטריס וחוזה מיגל באיזור של אוכל רחוב, אבל הכל היה מהסגנון הלא אהוב עלינו של מעיים מבושלות, שרקנים וחזירים. השארנו אותם שם וחזרנו למלון שבינתים גם חזר בו החשמל. אכלנו אוכל רע במסעדה של המלון, כיוונו שעונים מעוררים באייפודים לקצת לפני שבע בכל אחד מהחדרים והלכנו לישון. המיטות דוקא היו נוחות.
כשהשעון בחדר בו ישנתי עם יפעת ונטע צלצל זנקתי (במקומות מפוקפקים שכאלו אנחנו לא אוהבים שהבנות ישנות לבדן בחדר, אז מתפצלים). היה נראה טיפה חשוך בחוץ, אבל בכל זאת התחלתי להעיר את הבנות בקריאות שמחה של "אפשר לעוף מהמקום המגעיל הזה!" ותוך כדי להתקשר בטלפון פנימי לחדר של עודד וגלי. נטע בעלת התושיה עצרה אותי ומלמלה: "אמא, ארבע בבוקר". אופס, שכחתי שהאייפוד מכוון על שעון ברזיל, 3 שעות אחורה.
אחרי שהתעוררנו בשעה הנכונה ירדנו לארוחת בוקר, תוך ידיעה שבשעה שמונה הנהג של הוואן בא לאסוף אותנו לשדה התעופה. נתנו לנו בקבלה ואוצ'רים איתם נכנסנו למסעדה שהיתה מפוצצת באנשים. רובם אכלו ארוחות בוקר שנראו לא רע בכלל. איכשהו הצלחנו להידחק באיזה שולחן שישבו בו שני אנשים, וחיכינו, וחיכינו וחיכינו... הזמן הולך ומתקצר. פנינו לכמה מהמלצרים ולא עזר. בסופו של דבר פניתי לאחד שנראה הסמכותי מכולם, ואז הגיע האוכל. כוס מיץ, כוס חלב ושתי לחמניות לכל אחד. מה זה? מסתבר שזה מה שמקבלים עם הואוצ'ר. אבל כבר אין לנו זמן להזמין משהו יותר רציני מהתפריט. אכלנו וברחנו מהמאורה הזו. אני והבנות ראשונות ועודד במאסף עם המפתחות של החדרים. כשאני יצאתי שני פקידי קבלה, בזה אחר זה, זינקו עלי ודרשו את המפתחות. בהתחשב באירוח המדהים במלון, זה היה יותר מדי. צעקתי עליהם באנגלית, פורטוגזית וקצת בספרדית. אני לא חושבת שהם הבינו מה אני רוצה מהם, יכולתי גם לדבר בעברית, אבל זה הרגיש טוב להוציא קצת עצבים.
בשעה תשע וחצי נחתנו בשלום בקיטו. מצאנו בשדה התעופה פינה לשמירת חפצים ויצאנו במונית לבילוי אחרון בן מספר שעות בעיר, שוב לרובע מריסקל. לא היה לנו כוח לחפש מקומות חדשים. חזרנו ל - Coffee tree garden, בית הקפה עם הספות הנוחות בו רבצנו מטושטשים ביום הראשון של הטיול. הפעם היינו ערניים והתעמקנו בתפריט. גילינו בו עקבות ישראליים מובהקים כמו שקשוקה, שניצל ומנות שמוגשות בפיתה. האם מדובר בעסק ישראלי בלב קיטו? יכול להיות.
נכנסנו למוזיאון לתרבות אקוודור. זה היה מצוין בתור סיום לטיול. ראינו קצת דברי שאמאנים. אם לא את האנשים עצמם אז לפחות משהו.
 
היו במוזיאון גם כלי נגינה למיניהם, פסלים, כלים, תלבושות מסורתיות ועוד ולסיום סרט יפה.
משם נדדנו ל - Plaza Foch בה עברנו בין בתי הקפה והמסעדות. כל אחד מאיתנו פינטז על מאכל אחרון שהוא יאכל באקוודור. היו לנו בתפריט הומיטס, אוכל מכסיקני, מיץ מפרי שנקרא גוואנאבנה, עוגות למיניהן ועוד.
הטיסות לפורטו אלגרה עברו בשלום, כולל עצירה כיפית בשדה התעופה המתוק של לימה. בשעה 6 בבוקר שעון ברזיל נחתנו בפורטו אלגרה. מבחינתנו זה היה אמצע הלילה. זחלנו למיטות וישנו עד הצהריים. התעוררנו לאחד מימי הקיץ הגשומים ביותר. קורה פה לפעמים. הפתעות נוספות שחיכו לנו הן הפסקת חשמל של כשעתיים בכל הרחוב ואוטו שלא מניע. התגברנו על הכל, ולפנינו עוד חודש של חופש.

אקוודור - חלק ז - שמורת קויבנו באוריינטה

האוריינטה, הצד המזרחי של אקוודור, הוא חלק מאגן האמזונס. את החלק הברזילאי הענק של האמזונס לא הספקנו וכנראה שכבר לא נספיק לראות בסיבוב הנוכחי ובילוי בג'ונגל נראה כמו סיום הולם לטיול באקוודור. כמה ימים בטבע  בטיול מאורגן. בלי דאגות, בלי לבחור לאן הולכים ומה עושים, בלי לנהוג ולנווט. אפילו לא צריך להחליט מה ואיפה אוכלים. רק צריך לבחור את החברה הנכונה שתארגן לנו את כל זה.
קראנו המלצות וכתבות רבות, בספרים ובאינטרנט, על השמורות השונות ואפשרויות הלינה והטיולים שיש באוריינטה. בחרנו בלודג' סיונה שבשמורת קויבנו, בפינה הצפון מזרחית של אקוודור. פנינו במייל למנהל הלודג', אדווין שיושב בקיטו, והוא ענה מהר ובאדיבות. במשך מספר שבועות ניהלנו איתו רומן וירטואלי בשרשור של עשרות מיילים שבסוף כל אחד מהם הודינו לו על הסבלנות הרבה שלו. הצקנו לו בשאלות על תאריכים, מחירים, אוכל, מזג אוויר, יתושים, שאלות קיטבג על מה צריך להביא. הוא גם הזמין לנו טיסות פנים מקיטו וחזרה. פעולה שדרשה עוד כמה עשרות מיילים. בקיצור, סוג של בילוי. הבילוי הזה הצדיק את עצמו והבחירה התבררה כמוצלחת. ארבעת הימים בלודג' סיונה היו נפלאים.
בבוקר יום ששי, 9/1/12, עזבנו את קיטו הקרירה והגבוהה וטסנו במשך 25 דקות לשדה תעופה מיניאטורי בלאגו אגריו, עיירה מכוערת ומהבילה. שדה התעופה כל כך קטן שהמסוע של המזוודות נראה כמו קרוסלה בגן משחקים. יחד איתנו במטוס עוד תיירים בדרכם לבילוי דומה. ניסינו לנחש מי מהם יהיה איתנו בלודג'.
בשדה התעופה חיכו מדריכים מלודג'ים שונים. לנו חיכה חוזה מיגל, קסם של בחור, שהזכיר לנו  את נאור ציון.
עשינו היכרות קצרה איתו ועם שאר חברי הקבוצה. דייויד ודייל מקנדה (שישבו מאחורי ומאחורי גלי במטוס ולא הפסיקו לקשקש) וחנה ואליאס מגרמניה. ארבעתם בשנות החמישים לחייהם. חנה היתה מאוד נרגשת מהיותנו ישראלים. בהמשך יהיו לנו איתה ועם אליאס שיחות בנושא ישראל, השואה וגרמניה של היום. אליאס שמח לעזור בכל הזדמנות אבל גם נהג לספר בדיחות ולצחוק מהן בצחוק אימתני שהפחיד את הבנות וחוץ מזה הוא בעיקר שתה, נשם, דיבר וחלם על בירה. אנחנו חושדים שהוא וחנה בחרו בלודג' סיונה כי יש בו מקרר עם בירות. לא מובן מאליו בג'ונגל. אל כל החבורה הצטרפה גם ביאטריס, חברתו הקנדית של חוזה מיגל, שזו הפעם הששית שהיא מתלווה אליו למסע. תוך זמן קצר היא וגלי התיידדו וניהלו שיחות ארוכות באנגלית שוטפת על ברזיל, טיולים, סרטים, ספרים ועוד. עודד ואני הקשבנו מוקסמים. הילדה מדברת אנגלית יותר טוב מאיתנו!
עלינו כולנו, כולל המזוודות, לוואן גדול ונסענו כשעתיים בכביש הכי טוב שהיינו בו עד כה באקוודור. מפתיע, אבל יש הסבר. לאורך הכביש ועד לכניסה לשמורת קויבנו יש עשרות קידוחי נפט וליד כל אחד מהם התפתח ישובון קטן ומסכן. בכניסה לשמורה נפרדנו מהוואן. מפה והלאה אפשר להתנייד רק בסירה. חוזה מיגל הציג בפנינו את הקפטן של הסירה, ויליאם, ילדון מאחת הקומונות בשמורה.
 
אכלנו ארוחת צהריים סבירה במסעדה היחידה באיזור ביחד עם קבוצות מלודג'ים אחרים, שניתקל בהן פה ושם גם בהמשך. בסך הכל בכל הלודג'ים עושים פחות או יותר את אותן פעילויות. ההבדלים הם בעיקר ברמת האירוח.
אחרי האוכל חוזה מיגל וויליאם העמיסו את כל חפצינו בקדמת הסירה, עטפו טוב טוב ביריעת נילון וחילקו לנו חליפות הצלה שילוו אותנו במשך ארבעה ימים, אם כי ככל שהטיול נמשך התרופפה המשמעת והשימוש בחליפות ההצלה הלך וירד. בהמשך כל אחד מאיתנו גם יקבל זוג מגפי גומי לצעידה בבוץ ומעיל גשם כבד ומכוער, שלשמחתינו לא היה בו צורך.
המסע בג'ונגל התחיל. שטנו כשלוש שעות בנהר ארוך ומפותל שבגדותיו צמחיה טרופית מקסימה. עם כל פיתול, מראות חדשים מתגלים. אהבנו מאוד את העצים עמוסי הקינים האלו.
הקינים של ציפור זהובת כנף ומקסימה שלא הצלחנו לצלם. התלהבנו משיחים שחוזה מיגל קרא להם ג'ינג'ר לבן, מברומליאות, משרכים שונים, מאפיפיטים (טפילים שצומחים מתוך גזעי עצים) ומעוד הרבה צמחים ששמם לא ידוע לנו.
כל הדרך ליוו אותנו פרפרים וציפורים בשלל צבעים, ושני היצורים האלו תפסו טרמפ  בסירה. המקלון קפץ לגלי על הפנים וגרם לשמחה רבה.
חוזה מיגל שישב מקדימה, חמוש במשקפת, מצא לאורך הדרך חמש להקות קופים מסוגים שונים מקפצים בין העצים. עצרנו לדקות ארוכות ומענגות ליד כל אחת מהלהקות.
גלי בילתה חלק גדול מהשיט הזה בשינה...
אפשר להבין. קמנו מוקדם בבוקר, היה חם, הטלטולים של הסירה... יפעת תהתה כל הדרך איפה הצליחו להכניס לודג' במקום הזה ואחרי כשלוש שעות קיבלה תשובה. הנהר נשפך ללגונה הגדולה שבמרכז שמורת קויבנו. המקום הכי שלו בעולם, עם עצים מסוגים שונים בגדות, חלקם טובלים במים, כמה נהרות יוצאים מהלגונה, קצת איים באמצע  וציפורים מתעופפות מעל. מרחוק בקושי שמים לב, אבל כשמתקרבים לאחת הגדות של הלגונה מתגלה לודג' סיונה המתוק שנראה כך.
כולו מעץ וקש בנוי על כלונסאות. יש בו כעשרה חדרים נעימים, מאובזרים בקפדנות ברשתות נגד יתושים. לכל חדר מרפסת משקיפה ללגונה. באמבטיה מחזה נדיר שבארץ הוא כמעט מובן מאליו, אבל בדרום אמריקה לא (אפילו בדירה בפורטו אלגרה אין לנו). טוש עם ברז יחיד מתכוונן. בלודג' הזרם קצת חלוש, אבל יש מים חמים כל הזמן ממערכת שפועלת על גז. יש גם תאורה ארבע שעות בערב, בין שש לעשר. גם זה לא מובן מאליו. החשמל מגיע ממערכת סולארית. אינטרנט וקליטה של טלפונים ניידים לגמרי מחוץ לתחום. האיזור המשותף של הלודג' כולל פינת אוכל, סלון ודק עץ עם כורסאות שמשקיף לצד שני של הלגונה. הציגו בפנינו את צוות המטבח המוכשר, שני בחורים צעירים שלמרות הלוגיסטיקה המסובכת הפליאו בהכנת מטעמים משובחים, נענו לדרישותינו המיוחדות (בלי חזיר, הבנות לא אוכלות דגים וכו'...) ובשעות אחר הצהריים פינקו את כולנו עם חטיפים. כמובן שדבר ראשון שהוצג בפני אליאס היה מקרר הבירות, וכולנו התוודאנו גם לפינת התה והקפה שפעילה בכל שעות היום. הקפה היה רע. הסתדרנו.
בילינו ארבעה ימים נפלאים בלודג'. הלינה במקום השלו הזה, כשהקולות היחידים שנשמעים הם של ציפורים, צפרדעים ושאר חיות היתה חוויה מדהימה ומרגיעה. הרגשנו לגמרי מנותקים מהעולם החיצון, ולגמרי בתוך השלווה של הטבע.
כל ערב שטנו בסירה למרכז הלגונה, לשחייה מענגת ולצפייה בשקיעות מדהימות. היה קסום.
בחלקים בהם הלגונה רדודה יחסית יכלנו לעמוד ולהרגיש את הקרקע שמזכירה במרקמה חימר. חוזה מיגל סיפר שהמקומיים מכינים ממנה כלים שונים. בערבים אפשר גם היה לראות בין הצמחיה שבגדות את הציפורים המקסימות האלו  עם הציצית על הראש, ששמן Stinky Turkey.
טיילנו בין השבילים הבוציים שסביב הלודג', לרגלינו מגפי הגומי, בשעות שונות. בבוקר, בצהריים ובערב. כשחם יחסית, אין הרבה פעילות של בעלי חיים, אבל הצמחיה מרשימה בכל מצב. בלילה, שוקק חיים. יפעת חלמה לראות עצלן על אחד העצים, זה לא קרה. אבל ראינו המוני צפרדעים, נמלים ורמשים שונים. עודד עשה בוק לכל ג'וק וחוזה מיגל הראה וסיפר סיפורים מופלאים על חיי הטרמיטים, נמלי צבא, נמלים שאפשר להשתמש בצבתות שלהן בתור תפרים זמניים לחתכים, צפרדעים רעילות, חיפושיות בשלל צבעים ושאר יצורי יער מופלאים. הוא גם הכניס לפה, לעס ובלע חלק מהיצורים האלו והציע לנו להתכבד. חוץ מביאטריס, שכבר רגילה, אף אחד לא היה מעונין. אבל כן נהננו מלטעום כל מיני פירות מעניינים שהוא מצא על העצים ומלחזות בנפלאות של עצים אחרים. ביניהם עץ גומי וסוג של דקל שאפשר להכין מהעלים שלו חבלים חזקים אך גמישים, צמידים ושרשראות. לחוזה מיגל יש על היד צמיד שלא נקרע כבר שמונה שנים והוא הכין לגלי צמיד. נראה כמה זמן יחזיק מעמד. קיבלנו הרבה טיפים להישרדות בג'ונגל בתחום צמחי מאכל ומרפא, צמחים שימושיים, רמשים אכילים ועוד. מי יודע? אולי פעם נזדקק למידע הזה, אם כי בינתיים הספקנו לשכוח את רובו.
התרשמנו מאוד מעצים עם שורשי אוויר כל כך גדולים שנראים יותר כמו ענפים. יפעת וגלי טיפסו והתנדנדו על אחד מהם.
 
עוד עצים מרשימים הם ה - Ceibo. העצים הגבוהים ביותר באיזור ששולחים מעין תומכות חיצוניות וחלולות לגזע. נקישה על התומכות האלו מהדהדת בכל הג'ונגל וחוזה מיגל הסביר שהמקומיים נהגו לתקשר בעזרתם. הנה כל הקבוצה למרגלות העץ הגדול ביותר בשמורה.
פעילות שהפתיעה לטובה היתה דיג של פירניות. אחר הצהריים יצאנו בסירה לאחד הנהרות שיוצאים מהלגונה. קיבלנו חכות פשוטות וחתיכות בשר קטנות וחשבנו שזה הולך להיות מטופש ביותר, אבל היה ממש כיף. חוזה מיגל הסביר איך להתקין את הפיתיונות על הקרס ואיך להרים את החכה כשדג נתפס ומרגישים משיכה בחוט. היו שם המוני דגים, ושניה אחרי השלכת החכה כבר הרגשנו את המשיכה. אבל היה לגמרי לא פשוט להרים את החכה עם הדג. רוב הדגים נהנו מאוד מהבשר אבל הצליחו להתחמק באלגנטיות מהקרס, כך שרוב הזמן עסקנו בהאכלה שלהם אבל פה ושם היו גם הצלחות. הראשון שהצליח, כמובן, היה חוזה מיגל שהעביר בינינו את הפירניה הקטנה הזו, שהשיניים שלה בהחלט אימתניות בהשוואה לגודלה.
אחרי שכולנו התרשמנו ממנה וצילמנו, היא הוחזרה אחר כבוד למים. מטרת הפעילות היתה לשם הנאה ולא לשם אכילה. קצת אחר כך גם אליאס הצליח ופרץ בצחוק פרוע. עודד כמעט הצליח פעמיים, אבל הדגים קיפצו להם מתוך הקרס בעודם באוויר ונחתו חזרה במים. לגלי קרה אותו הדבר פעם אחת והיא היתה ברקיע השביעי.
אחרי הדיג ואחרי שחייה בלגונה, כשכבר חושך, יצאנו לחפש תנינים. בניגוד לדיג, מהפעילות הזו ציפינו להרבה ובפועל התאכזבנו. זכרנו משמורה בארגנטינה בה היינו לפני שנתיים המוני תנינים על גדות האגם וחשבנו שיהיה מצב דומה. ממש לא! לדברי חוזה מיגל, פה התנינים "ביישנים". נו, שיהיה. כדי לאתר אותם, הוא האיר בפנס רב עוצמה אל גדות לגונה שהוא קרא לה "לגונת התנינים" וחיפש נקודות אדומות, החזר אור מעיני התנינים. פה ושם ראינו נקודות אדומות, אבל עד שהתקרבנו הן נעלמו. אנחנו, ונראה שגם שאר חברי הקבוצה, מיצינו מהר מאוד את העניין והיינו  שמחים לחזור ללודג' בלי לראות מקרוב שום תנין. הספיק לנו המראה הנפלא של אלפי הכוכבים בשמיים. אחד החסרונות של טיול מאורגן שלוחות הזמנים לא תלויים בנו. חוזה מיגל לא ויתר. בסופו של דבר ביאטריס זיהתה תנין מסוג קיימן שחור ממש קרוב לסירה וזכתה בתואר יקירת הטיול. התנין שכב במים כמה רגעים  והסתלק. חוזה מיגל יצא מגידרו מהמראה. כל היתר בעיקר שמחו שהעניין הזה נגמר ושחוזרים ללודג' לאכול ארוחת ערב.
באחד הבקרים יצאנו לשיט לאורך נהר בו מרוכזים מרבית הלודג'ים של השמורה. המטרה לא היתה להראות לנו איך שאר הלודג'ים נראים, אם כי בהחלט התרשמנו ששלנו בין הטובים ביותר... המטרה היתה להגיע לשניים מהישובים של הקומונות הקטנות שמתגוררות בשמורה. חוזה מיגל קיווה שנצליח לראות ולדבר עם אחד השאמאנים, המנהיגים של הקומונות. אי אפשר לזמן איתם פגישה במייל או בפייסבוק, אפילו לא בטלפון נייד. הסתבר ששניהם לא היו במקום, אבל לא נורא. 
בקומונה הראשונה אירחה אותנו בחורונות בת כעשרים עם צחוק מתגלגל וארבעה ילדים, במבנה סמוך לביתה. הבית במפתיע נראה טוב יחסית. גם האנשים בקומונה נראו טוב יותר משדמיינו. הם לבשו בגדים רגילים לגמרי, ללא סממנים אינדיאניים למיניהם. הסתובבנו קצת בין התרנגולות, הילדים היחפים והצמחיה שבמקום. התענגנו ממציצת חתיכות של קנה סוכר עסיסי ומאכילת פירות בשם ענבי הרים שצמחו על אחד העצים. שילוב של ענבים עם ליצ'י ובלי הגזמה זהו הפרי הכי טעים שאכלנו אי פעם!
טבלנו בנהר וישבנו לחופו, קנינו תכשיטים שבנות הקומונה מכינות מזרעים ואכלנו ארוחת צהריים שהשף של הלודג' ארז בקופסאות. עזרנו למארחת להכין לחם מיוקה, אחד מאבות המזון של המקומיים. אנחנו מכירים את היוקה מברזיל, בשם מנדיוקה או אייפים. אפשר למצוא אותה בכל סופר ומשתמשים בה בדומה לתפוח אדמה. בבורותינו חשבנו שהיא פקעת. טעינו. הבחורונת לקחה אותנו לחצר בה צמחו כמה עצים. חתכה אחד מהם בקוליות בעזרת מצ'טה ושלפה את כל הגזע כולל השורשים שהם הם היוקה. אחרי שהורידה את השורשים, החזירה את הגזע לקרקע ואמרה שתוך כשבעה חודשים יהיו שורשים חדשים.
חזרנו כולנו עם השורשים למבנה האירוח ושם המשיך תהליך הכנת הלחם. קילפנו את השורשים, גיררנו על פומפיה, סחטנו עד תום בעזרת מעין מחצלת. פעולה קשה ומאמצת שרירים. לדברי חוזה מיגל הנוזלים בריאים לעור, ומי שרצה מרח לעצמו על הפנים. את המוצקים העברנו בנפה והמגע איתם גרם לעור הידיים להפוך לחלק כמו משי. את המוצקים המנופים הבחורונות סידרה יפה יפה על מחבת, אפתה על אש פתוחה לכמה דקות והתקבל מעדן.
בסרטון תוכלו לראות את גלי בשלב הגירור. ברקע אפשר לשמוע את אליאס בשלל שפות, וחדי האוזן ישמעו גם צחקוק שלו, אם כי לא מאוד פרוע.
בקומונה השניה במקום שאמאן מצאנו קופים. אחד מהם הוא חיית מחמד של תושבי הקומונה וגדל בכלוב. הוא מנותק מהלהקה שלו ונראה עצוב ואומלל. את הקופיפון השני ביאטריס מצאה על אחד העצים,  ולדבריה זהו הקוף הקטן ביותר בעולם. הוא היה קצת יותר עליז ופעיל ונהננו מאוד מאוד ממנו ומהציוצים שלו.
ביום האחרון בשעות הבוקר הקנדים והגרמנים סיימו את שהייתם בלודג' ונותרנו רק עם ביאטריס וחוזה מיגל שלקח אותנו לשיט בסירת קאנו בחיפוש אחר אנקונדות בשולי הלגונה. עודד וחוזה מיגל חתרו במרץ במשך כשעתיים, משוט שלישי עבר בתורות בין הבנות ושום אנקונדה לא נמצאה, רק הנשל הזה.
בניגוד לחיפוש אחר תנינים, בו לא היה נעים לבקש להפסיק, הפעם ניצלנו את העובדה שרק אנחנו נמצאים וביקשנו מחוזה מיגל לחזור ללודג' ולהספיק עוד טיול רגלי אחד וכך היה.
חוויות מהחזרה מהג'ונגל בפוסט הבא והאחרון לאקוודור וכאן תמונות מהמסע בשמורת קויבנו.

יום שני, 23 בינואר 2012

אקוודור - חלק ו - אמצע העולם

אקוודור כשמה כן היא, בקו המשווה. היה לנו ברור שבשלושה שבועות של שהייה במדינה הקטנה הזו לא נמלט מלהצטלם כשכל אחת מרגלינו בצד אחר של כדור הארץ.
שמרנו את הבילוי באמצע העולם ליום בו עזבנו את אוטבלו וחזרנו לזמן קצר לקיטו. בפקקים ובגשם סוחף הגענו לפארק שנבנה סביב קו המשווה במיקום שנמדד במאה ה - 18 על ידי משלחת של גיאוגרפים צרפתים. הפארק נקרא Mitad del Mundo, אמצע העולם. הוא רחב ידיים, עם דשאים, פסלים מרשימים של כל חברי המשלחת, מגרשי משחקים, שעוני שמש במודולים שונים שביום הגשום לא סיפקו את הסחורה, כמה מוזיאונים והרבה חנויות של מזכרות שתורמות לאווירה הממוסחרת של הפארק. במרכזו מוניומנט אשר מצביע על ארבע כנפות תבל, בראשו כדור הארץ ולידו כמובן הקו שאי אפשר שלא להצטלם משני צדדיו. עמדנו בתור, נרטבים בגשם, בצידו המזרחי של המוניומנט. חבורות בני נוער ומשפחות ערכו שם בוקים שלא היו מביישים שום אלבום בר מצווה או חתונה. חיכינו בסבלנות ובסוף הצלחנו גם אנחנו להצטלם, עם הרבה קהל מאחורה.
בהמשך עשינו סיבוב סביב המוניומנט. הצד המערבי, לא שונה מהותית מהמזרחי המבוקש רק פחות משולט, היה ריק לחלוטין מקהל. הרגשנו מטופשים והצטלמנו בנחת גם בו.
ראינו במתחם גם מוזיאון לעלילות המשלחת הצרפתית, מוזיאון נוסף לפרפרים, חיפושיות ושאר רמשים - חלקם מגעילים ביותר וקינחנו בארוחת צהריים קלה באחד מבתי הקפה במקום, תוך שאנחנו משקיפים על מתחם הופעות מקורה שבכל רגע נתון היתה בו איזשהי הופעה, אבל אף אחת מהן לא  מצאה חן בעינינו.
שמחנו לעזוב את המקום ולעבור אל המתחרה שנמצא 240 מטר מזרחה. זהו מוזיאון קטן וחביב בשם Museo Solar inti ñan שמצהיר בשלטים מאירי עיניים שהוא נמצא על קו המשווה במיקום שנקבע על פי GPS. שיהיה. הגשם לשמחתינו הפסיק ויכולנו לטייל במוזיאון הזה שרובו פתוח, מלווים במדריכה מתוקה ודוברת אנגלית, בין מוצגים שמדגימים את חייהם של השבטים השונים באקוודור וכוללים לא מעט סיפורים מסמרי שיער. היא סיפרה על אחד השבטים בו נהגו לשתק את בני המשפחה של ראש השבט כאשר זה נפטר, ולהכניס אותם איתו לקבר. כאשר השפעת השיתוק חלפה, בני המשפחה האומללים כבר לא יכלו לצאת מהקבר. היא גם סיפרה על השבטים באמזונס שהתמחו בעריפת ראשים ושימורם מכווצים, והראתה לנו ראש קטן משומר שלטענתה הוא של ילד בן 12. בשלב הזה גלי נמלטה מזועזעת, והמדריכה עודדה אותה לחזור באומרה שכבר חמישים שנה לא עשו את זה על בני אדם, רק על קופים.
יש במקום דגמים של פירמידות וטוטמים מרחבי מרכז ודרום אמריקה ושעוני שמש שלא תפקדו. כבר לא ירד גשם, אבל היה מעונן לגמרי. שיא הביקור במקום הוא ברחבה קטנה סביב הקו שהם טוענים שהוא קו המשווה.
גם תמונה, אי אפשר בלי, אבל גם שלל פעילויות משעשעות.
הראשונה להדגמת ההבדלים באפקט קוריוליס משני צידי קו המשווה, בעזרת כיור חלוד וישן,  פקק, דלי מים ושלושה עלים. שימו לב איך המים יורדים כשהכיור נמצא בדיוק מעל קו המשווה.
ועכשיו מטר הצידה לכיוון חצי הכדור הצפוני
ומטר הצידה לכיון חצי הכדור הדרומי
אנחנו מכירים את זה מהאמבטיה אבל התקשינו להאמין שיש הבדלים כאלו במרחק של מטר או שניים. בתור גימיק זה בהחלט חביב. אחרי שנגמרה ההדרכה, עברנו שוב במקום ועודד ניסה בעצמו אבל הספיק רק את הקטע שעל קו המשווה. אחד המדריכים מיד קלט אותו וביקש בנימוס שנפסיק.
עוד פעילות חביבה היתה לנסות להעמיד ביצה טריה על מסמר. לא ניסינו במקומות אחרים, אבל בקו המשווה זה אמור להיות קל יותר. כל המשפחה הצליחה וקיבלה בסיום הביקור תעודה, חוץ ממני...
ניסינו גם ללכת לאורך קו המשווה בעיניים עצומות וידיים למעלה בשביל שיווי המשקל. זה אמור להיות קשה יותר על קו המשווה. היה משעשע במיוחד כשנטע ניסתה.
בסיום הביקור הלכנו לקבל את התעודות, וגם חותמות בדרכונים של אמצע העולם. שימו לב לשלט שמופיע בשפה אחת בלבד.

עוד קצת תמונות מאמצע העולם.
אחר הצהריים חזרנו ללילה נוסף בנקודת ההתחלה, ההוסטל בו ישנו בקיטו. היינו מאוד גאים בעצמנו על ההצלחה בניווט ממתחמי קו המשווה ועד אליו, בלי אף טעות. בשעה 19:00, שוב בדיוק מופתי, הגיע הבחור מחברת ההשכרה והחזרנו את האוטו ששרת אותנו בנאמנות רבה במשך כשבועיים. בערב שחזרנו כמעט במדויק את ההצלחה מהערב הקודם בקיטו. ארוחה באותה מסעדה, וקינוח ב - Republica del Cacao, והשכם בבוקר למחרת היום הגענו במונית לשדה התעופה לטיסה לאמזונס.

יום ראשון, 22 בינואר 2012

אקוודור - חלק ה - אוטבלו

אוטבלו, עיר מסחר שוקקת ותוססת נמצאת כשעתיים נסיעה צפונית לקיטו. סביבה כפרי אמנים, מפלים, הרים ואגמים ושמעם של השווקים שבה יצא למרחוק. הגענו לאוטבלו ביום ראשון, 1/1/12, בשעות אחר הצהריים אחרי יותר מחצי יום נסיעה מבניוס. רוב הדרך בפאנאמריקנה, כולל עצירות לארוחות קלות. כחצי שעה לפני אוטבלו נתקלנו בדוגמא נוספת ליזמות האקוודורית שהזכירה לנו את עיר הגלידות, הפעם בגרסת בישקוטים. בעיר בשם קיימבה נמצאים עשרות דוכנים ובתי קפה, בכולם מוכרים אותו סוג של בישקוטים פריכים. האמת, ממש טעימים. הם חמים, טריים ומוגשים עם ריבת חלב לטבילה. אכלנו במקום וקנינו אספקה להמשך. לפנינו שבוע שלם של לינה בדירה מצוידת במטבח! לא פשוט למצוא כאלו דברים באקוודור. כשמצאנו באינטרנט את זו הסתערנו ומיד הזמנו אותה לשבוע. אנחנו לגמרי מעדיפים לבשל לבד על פני אכילה יומיומית במסעדות ובשלב הזה של הטיול כולנו כבר לא יכולנו לראות מסעדה מבפנים. המחשבה על הכנת ארוחות בעצמנו, עם מוצרים שנקנה בחנויות ובשווקים של אוטבלו, היתה מרגשת. 
הדירה שהזמנו נמצאת בתוך חווה בשוליים הכפריים של אוטבלו, אסיינדה ישנה בשם Las Palmeras שהוסבה למלון עם חדרים ודירות לאירוח. מקום מקסים, עם אווירה שונה לחלוטין מהמלון בו ישנו בבניוס. הדירות מרוחקות זו מזו ומפוזרות במרחבי דשא מטופח. כל יחידת אירוח בפני עצמה. יכולנו לנחש אם יש עוד אורחים וכמה רק לפי מספר המכוניות במגרש החנייה ופה ושם פגישות מקריות בדלפק הקבלה. הדירה עצמה נפלאה ומרווחת. שני חדרי שינה גדולים ונוחים, לכל אחד מהם אמבטיה ושירותים וחדר נוסף ובו סלון נעים ומטבח. בחוץ חצר עם ריהוט גן, שבקושי יצא לנו להשתמש בו כי כמעט כל השבוע ירד גשם... בשעות הערב קצת קריר. בכל אחד מהחדרים יש אח וכל ערב אחד מעובדי המלון בא להדליק את שלושת האחים. תחזוקת האש בעזרת עצים שהונחו בסלסלות קש מחוץ לדירה, היתה עיסוק מרגיע ומהנה לעודד ולי והשעות שהעברנו כולנו בקריאה ובמשחקי קלפים מול האח בסלון היו קסומות. 
בערב הראשון הכנו ארוחת ערב סולידית יחסית. השווקים סגורים לרגל החג. הסתפקנו במוצרים ספורים מהסופר היחיד הפתוח שהצלחנו למצוא. בהמשך נהנה בארוחות ערב ובפיקניקים בצהריים מתבשילים עשויים שלל ירקות ופירות, קינואה נהדרת, אורז משובח ועוד ועוד.
לא רק סגנון הלינה השתנה, גם התלבושות המסורתיות של המקומיים השתנו. באוטבלו ובכפרים שסביבה הנשים לובשות בגאווה חולצות לבנות רקומות בפרחים, חצאיות ארוכות בשחור או כחול עם חגורה צבעונית רקומה ולפעמים סינר. הן נועלות נעלי בד ורובן עוטות על צוארן שרשראות ילדותיות מחרוזים מוזהבים וקושרות מטפחת על הראש.
בארץ המסחר רואים גם הרבה גברים. המבוגרים מביניהם שומרים על המסורת ונועלים אותן נעלי בד כמו הנשים, מכנסי 7/8 בדרך כלל בצבע לבן, פונצ'ו כחול וכובע.
   
הגברים הצעירים מרשימים ויפים, עם עיינים כהות נוצצות ועצמות לחיים גבוהות. הם קצת מורדים במסורת ורובם בלבוש מערבי, אבל כמעט כולם עם שיער שחור ארוך ומבריק אסוף בצמה או בקוקו.
יום למחרת הגעתנו היה שמשי ומקסים (הראשון והאחרון בכל השבוע) ועוד יום חג באקוודור. היום הזה הוקדש לשני אתרים קרובים לאוטבלו. הראשון - פארק הקונדורים. פארק של ציפורי טרף וציפורים דורסות מסוגים שונים מכל העולם, אבל בעיקר מדרום אמריקה. ראינו בין היתר את הדוויג, נשר אמריקאי וקונדורים ענקיים ומרהיבים.
כל יום בשעה 11:30 מתקיים מופע תעופה באמפיתיאטרון קטן משקיף לנוף. המופע כלל הסברים בספרדית על ידי מנהל המקום, בחור אמריקאי שלמעננו דיבר גם פה ושם באנגלית. הוא חבש לידו כפפה עבה, הכניס לתוכה חתיכות בשר טרי, ובעזרתן ובעזרת נסיון של שנים הצליח לגרום לעופות  להסתובב סביבו, לעוף מחוץ לפארק ולחזור אליו כרצונו. 
בסיום המופע הקהל יכול להצטלם עם אחת הציפורים הקטנות ביותר שבפארק. משם המשכנו למפל מפורסם ששמו Peguche, שנמצא בתוך פארק נעים עם אקליפטוסים ומרבדי דשא. המוני אקוודורים ערכו פיקניקים, מינגלו ופסעו בין השבילים ותעלות המים שבפארק ואנחנו ביניהם.
 
משם נסענו לכפר הקטן ששמו כשם המפל ובכיכר המרכזית שלו שתי גלריות של אמני אריגת שטיחים. בראשונה אליה נכנסנו האמן בכבודו ובעצמו ליווה אותנו, הסביר על עבודתו ובהמשך נתן לנו להסתובב בחופשיות בין היצירות היפות, שאחת מהן רכשנו. הגלריה השניה היתה יותר ממוסחרת ופחות מוצלחת לטעמינו.
חמישה ימים נוספים עברו עלינו בנסיונות לממש את כל התכניות למרות הגשם הכמעט בלתי פוסק. פקידת הקבלה באסיינדה אמרה שכבר חודשים לא ירד כזה גשם בסביבה, ושבדרך כלל יורד גשם רק בלילה. היה יום אחד שירד גשם כל כך חזק, שכל אוטבלו הוצפה, והכניסה למלון כמעט ונחסמה. כל יום עודדנו את עצמנו בכך שלמחרת הגשם יפסק. זה קרה חלקית ביום האחרון, אבל איכשהו בין הטיפות הצלחנו להגיע כמעט לכל המקומות שהיו לנו ברשימה.
הסתובבנו בין כפרי האמנים. בסן אנטוניו דה איברה צפינו באמני עץ בפעולה ובעבודות יפות כמו פירות קטנים מגולפים, פסלים למיניהם וגם רהיטים שלא היו כל כך לטעמנו. היה בכפר הזה גן משחקים מתוק, שהמתקנים בו בנויים עץ. גלי נהנתה ממגלשה יפה וצבעונית בנויה בצורת יונק דבש. בלונלי פלנט קראנו שבכפר אילומן מתרכזים שאמאנים. לא כל כך הבנו איך אמורים למצוא אותם, וכשניסינו בגשם שוטף באמת לא מצאנו כלום, חוץ משתי זקנות מהן קנינו ערימה של תירסים מדהימים עם גרגרים גדולים ובהירים. מצוין לארוחת ערב! חזרנו לכפר פגושה, הפעם נכנסנו לשעה קלה לבית של משפחה מיוחדת שעוסקת בבניית כלי נגינה. הדגימו לנו איך מכינים חליל מקומי מבמבוק ואיך מנגנים בו ובכלי נשיפה נוספים.

ראינו איך מנגנים בכלים נוספים שהיו שם ביניהם גיטרה שתיבת התהודה שלה דמוית שריון של ארמדיל, סוג של קרן יער ששימשה בעבר הרחוק לתקשורת בין הכפרים ומקלות גשם. לקינוח יכולנו לנגן במגוון הכלים כאוות נפשנו. היה נחמד מאוד. 
כרבע שעה נסיעה צפונית לאוטבלו נמצאת העיר היפה קוטקצ'י. יחסית לערים אחרות שראינו באקוודור היא ממש פנינה. מטופחת, עם בתים קטנים וצבעוניים, בחלקם עציצי גרניום פורחים בחלונות. יש בה כיכרות יפים ולעומת אוטבלו הסואנת, היא אי של שלווה. והשוס האמיתי - יש בה רחוב שלם שכולו חנויות לדברי עור. מגפיים, תיקים, חגורות, ארנקים. מחירים מצויינים לסחורה ממש יפה ובמפתיע גם מגוונת. בכל חנות סגנון טיפה שונה. הסתובבנו שעות ארוכות בין החנויות, עד שהנוער כבר לא היה מסוגל יותר לראות ולהריח עור. קנינו, ברור. פשע להשאיר סחורה כזו במחירים כאלו.
ליד קוטקצ'י נמצא הר הגעש באותו שם, ולמרגלותיו אגם יפה בשם Cuicocha שנוצר בתוך מכתש געשי. במרכזו שני איים שצורתם הזכירה למקומיים דמויות של שרקנים (לנו לא) ומכאן מקור השם - אגם השרקן בשפת האינדיאנים שבאיזור, קיצ'ואה. 
הצלחנו לטייל במשך כשעתיים בלי גשם בשביל היקפי יפה כשמצד אחד האגם ומצד שני העמק בו נמצאות אוטבלו וקוטקצ'י. לסיום הביקור נהננו ממרכז מבקרים נעים ובו הסברים על הסביבה בפרט ועל הטבע באקוודור בכלל.
אתר טבע נוסף בו ביקרנו הוא מפל בשם Taxopamba, פחות מטויל ומוכר ממפל פגושה. הגענו אליו אחרי ששאלנו הרבה אנשים בדרך. האחרון ששאלנו הראה לנו שבילון קטן שמוביל אל המפל ואמר שצריך לעקוב אחרי סימני דרך אדומים שמצוירים על עצים או אבנים בדרך. ממש החברה להגנת הטבע. זה עבד, ואחרי הליכה של חצי שעה בדרך בוצית וחלקלקה עם נופים מקסימים של חקלאות הררית הגענו למפל יפה שלמרגלותיו פקנקנו.
טיפסנו באוטו אל אתר נוסף, Lagunas de Mojanda. הנסיעה לא מאוד ארוכה, אולי חצי שעה, אבל מטפסים בגובה לאיזור שהצמחיה בו משתנה לחלוטין והופכת לצמחיה עשבונית נמוכה הקרויה פראמו. ברקע הר געש נוסף עם שם משעשע, פויה פויה ומתחתיו לגונה גדולה ויפה. טיילנו בשביל מאתגר שכולו היה מחורץ בגלל זרימות מים ונחלונים קטנים, עד שהגשם התחזק והבריח אותנו בחזרה לאוטו. הצלחנו לראות רק אחת מבין שלושת הלגונות, והתלהבנו מאוד מהנוף ומהשלווה האינסופית שהיו במקום.
בשעות הפנאי ו/או הגשם השוטף בילינו בדירה החמודה או ברחבי האסיינדה. היה נפלא לטייל בשבילים שבין הדירות ולראות את הגינון המטופח, גינת ירק חמודה, קצת בריכות נוי ואפילו שתי אלפקות לועסות דשא שאחת מהן ירקה עלינו כשניסינו להתקרב.
וכמובן שהסתובבנו הרבה בעיר אוטבלו. היא ממש לא יפה, אבל מאוד מעניינת. במרכזה השוק המפורסם, בכיכר  Plaza de Ponchos.  מוכרים שם חולצות, סוודרים, כובעים, צעיפים, תכשיטים, ערסלים, מגרשי חלומות, שטיחים ומה לא.
  
בכל דוכן שאליו התקרבנו, המוכר פנה אלינו בקריאה נרגשת שנשמעה כמו "אלה אורדן", סוג של ברוכים הבאים או אני לשירותך, ולאחר מכן פתח בשטף דיבור אינסופי שכלל את הצגת כל הסחורה שלו, הדגשה שהכל מצמר אלפקה אמיתי 100%, שאצלו המחירים הכי טובים ועוד ועוד. נחמד אך מייגע. בצד אחר של העיר יש את שוק האוכל, שנקרא השוק היומי. מקסים וצבעוני. רחוב ארוך עם המוני דוכנים שחלקם פרוביזוריים לחלוטין. באה משפחה, פורסת שמיכות ומוכרת מה שהיא הצליחה לקטוף באותו יום. תוך כדי הם אוכלים, הנשים מיניקות, הילדים משחקים. ראינו וקנינו שם תירס ושעועית בשלל צבעים, המון פירות וירקות, קרטוני ביצים, שקים של אורז, קינואה, פסטה.
 יש גם כמה דוכנים שהם ממש חנויות מכולת בזעיר אנפין ואפשר למצוא בהם הכל, מגפרורים ועד עופות. בחלק המקורה של השוק יש בעיקר דוכני אוכל שמתעוררים לחיים בשעות הצהריים. המזון מז'אנר החזירים והשרקנים הצלויים, בתוספת מעיים ושאר איברי פנים. ויתרנו על התענוג. הסתובבנו גם ברחובות שבין השווקים. המון חנויות בגדים, חלקן שוק הכרמל וחלקן מותגים אמריקאיים במחירים מופקעים. הרבה בתי קפה ומסעדות, ששמחנו שאנחנו לא צריכים להשתמש בשירותיהן. פה ושם ישבנו בבתי קפה, בעיקר לצורך מנוחה.
המקום היחיד אליו לא הצלחנו להגיע מפאת מזג האויר הוא עמק אינטג. אמור להיות מקום מאוד יפה, איזור של יער עננים שמגדלים ומוכרים בו קפה. הוא נמצא כשעתיים נסיעה מאוטבלו, בדרך עפר. ניסינו, אבל אחרי חצי שעה של נסיעה מבוצבצת העסק התחיל להראות יותר כמו מסע התאבדות מאשר בילוי משפחתי. עשינו אחורה פנה. סיפרנו לפקידה במלון והיא אמרה שטוב שלא נסענו וכיוונה אותנו אל חנות באוטבלו בה מוכרים מוצרים מהאיזור. החנות התגלתה כפינה שקטה וקסומה בלב אוטבלו הסואנת. מוכרים בה פולי קפה, קפה טחון ומוצרים נוספים כמו סבונים, קרמים, תיקים ועוד. הכל מחומרים טבעיים, מיוצר בידי תושבי העמק. בתמונות שהיו בחנות העמק נראה נהדר. אולי עוד נגיע אליו פעם... בינתיים הסתפקנו ברכישת מוצרים מייצגים ובשתיית קפה בחנות.
גם באוטבלו שמרנו את השיא ליום האחרון לשהייתנו, יום שבת שהוא גם יום השוק הרשמי בעיר. הדוכנים שביום רגיל נמצאים רק בכיכר המרכזית, מכפילים ומשלשים את עצמם ביום שבת וגולשים לכל הרחובות שמסביב. כל העיר הופכת לשוק אחד גדול. מבחינת סוג המוצרים הנמכרים אין שינוי גדול, אבל תוסס וסואן יותר, המבחר גדל, נעים להסתובב ויש אווירת מסחר ערה באוויר. עודד הפליא להתמקח והצליח, בנועם ובעדנה, להשיג כמעט כל מוצר שרצינו בהנחה של 40-50% לעומת המחיר ההתחלתי. ונטע הצליחה להגשים את חלום הבננה האדומה!!!! כל השבוע חפשנו בשוק האוכל ולא מצאנו. בשבת, באמצע הכיכר המרכזית בין כל הסוודרים והצעיפים, עודד פתאום קלט מוכרת עם כמה אשכולות בננות, שלושה מתוכם של בננות אדומות ופרץ בצעקות: "נטע, מהר, בואי, לא תאמיני מה מצאתי". זה אכן היה לא יאומן, ומשמח ביותר וגם טעים. והנה תמונות מייצגות מהחלום שהתגשם, שברגע האמת גם גלי הצטרפה אליו.
בשבתות מתקיים שוק נוסף באוטבלו. שוק שלתיירים אין מה לקנות בו אבל הוא חוויה אמיתית לצפייה. שוק החיות. כל שבת בין שש לעשר בבוקר, המקומיים מהעיר ומהכפרים בסביבה מתאספים לבילוי שבת בחלקת עפר שנמצאת לא רחוק מהאסיינדה בה ישנו. בכל ימות השבוע היא נראית כמו סתם מגרש גדול ונטוש, אבל בשבת בבוקר היא מתמלאת חיים. הגענו לשם בשבע בבוקר, רק עודד, גלי ואני (נטע ויפעת העדיפו לישון) ולא האמנו למראה עינינו. במבט מלמעלה רואים מאות אנשים, ביניהם פרות וחזירים.
כשיורדים למטה  ונכנסים פנימה מבינים שיש סדר בבאלגן. המתחם מחולק לאיזורים. באיזור הראשון מוכרי הפרות הקשוחים ומסביבם משאיות בהן מניידים את הסחורה. ראינו לא מעט מוכרים סופרים מזומנים ופרות עוברות מיד ליד. ראינו גם מראות לא נעימים של הצלפות בפרות אומללות בכדי שיסכימו לעלות למשאיות. במתחם הבא חזירים. לבנים, ורודים, חומים, שחורים ומעורבבים. הם צורחים ונוחרים, מתבוססים בבוץ ובסך הכל, כדברי ענהאל מהמירוץ למיליון הם באמת חיות מגעילות. באיזור הזה השתעשענו מבחורה שרכשה חזיר, הכניסה לשק, קשרה על הגב ויאללה הביתה. החזיר שהשתולל בזמן שהוכנס לשק נרגע לגמרי בסיום הקשירה ואם לא היינו יודעים שהוא שם, אין סיכוי שהיינו מנחשים שיש לנערונת החמודה הזו חזיר על הגב.
בין הפרות והחזירים מסתובבים גם קצת מוכרי אלפקות וכבשים, אבל עשה רושם שהם הסחורה הכי פחות מבוקשת בשוק.
הלאה מהחזירים, פינת החיות הקטנות. מאות תרנוגלות ואפרוחים, ברווזים, שרקנים, ארנבות, גורי כלבים וחתולים (האחרונים, אנחנו מקווים, לא נמכרים למטרות אכילה אבל מי יודע?). כולם בקופסאות או בכלובים מאולתרים מרשת מתכת. הרעש כפי שאפשר לדמיין מחריש אזניים. מחיר השרקנים נקבע בהתאם לגודלם, משהו בין חמישה לשמונה דולר לשרקן, וכדי להוציא אותם מהכלוב תופסים אותם בעורף. את התרנגולות תופסים ברגליים ואת הארנבות באזניים. אפרוחים נמכרים בקבוצות גדולות ומוכנסים לקופסת קרטון מצייצת.
בפינה של אביזרי העזר מוכרים בשקי ענק אוכל לחיות, רובו על טהרת גרגרי תירס וגם שקים לסחיבה וחבלים לקשירה. בפינה נוספת דוכני אוכל למוכרים ולקונים. לא להאמין, השעה שמונה בבוקר ובדוכנים השונים נצלים חזירים שלמים, מתבשלים חלקי פנים של פרה, עופות, תפוחי אדמה, תירס ועוד כיד הדמיון הטובה. מתי הם התחילו להכין את כל זה? ואנשים יושבים וטוחנים כאילו אין מחר. מבחינתנו זה היה מחזה לחלוטין לא מעורר תיאבון, אבל אין ספק שכל השוק הזה אותנטי ומיוחד והשעתיים שבילינו בו היו מרתקות. אפילו מזג האוויר התחשב במוכרים ובחיות, וכל הבוקר היה בהיר.  קצת אחרי עשר, כשעברנו באיזור שוב, הפעם בהרכב מלא ובמטרה להגיע לשוק שבעיר, לא נותר כמעט זכר להילולה שהתרחשה בבוקר, וגם הגשם והעננים האפורים חזרו.
הרבה תמונות בקישור.