טיול שנתי כיתה ו' ב-Pedra Afiada

גם השנה, כמו שנה שעברה, רק יפעת זכתה להשתתף בטיול אמיתי עם כל בני כיתתה כולל לינה, הליכות, נסיעות באוטובוס... כמו שצריך. לא כל כך ברור למה לא מארגנים טיולים דומים לכיתה של נטע. באסיפת ההורים שהתקיימה כחודשיים לפני הטיול שאלתי את המורות אם יש סיבה, וגם הן לא יודעות. סוג של מסורת בבית הספר... האסיפה היתה הפעם קצרה ועניינית יחסית לשנה שעברה. ההורים כבר מבינים שילדיהם הרכים מסוגלים להיות שלושה ימים מחוץ לבית, בהשגחת צוות בית הספר האחראי, והמעיטו בשאלות. סוגיות חפיפת הראש ויבוש השיער לא הועלו הפעם, לעומת זאת מי שלילדו טרם מלאו 12 שנים, התבקש לדאוג לאישור מיוחד חתום על ידי שופט מקומי, בכדי שהילד יוכל לצאת לטיול אשר התקיים בהרים של מדינת ריו גרנדה דו סול, אבל כלל גם מעבר של בערך עשר דקות למדינה השכנה, סנטה קתרינה. בלי האישור אסור לצאת מחוץ לגבולות ריו גרנדה דו סול. ההורים שסביבי הפחידו אותי עם סיפורים על תורי ענק שמשתרכים מול משרדו של השופט הנ"ל שנמצא בתוך שדה התעופה. אני ביליתי שם בדיוק שלוש דקות וזכיתי באישור הנדרש מפקידה סימפטית.

ועכשיו נעבור ליפעת.

ביום שני קמתי בשש בבוקר כדי להגיע לאוטובוס שיוצא בשבע, אחרי האוטובוס של כיתה ד' שיצאו לטיול אליו יצאתי בשנה שעברה. אחרי נסיעה משעממת של בערך ארבע שעות על כבישי העפר הנוראים של ברזיל, אחרי שחצי מהמקום במצלמות של כולם התמלא עם תמונות מפגרות שלנו עושים פרצופים, הגענו לצימר חמוד באמצע ההרים.
  

איתנו באו המורה לאנגלית, העוזר של המורה לספורט והמורה למדעים, שנתנה לנו לעשות שיעורים תוך כדי הטיול. לצלם שלוש חיות צרכניות, שלושה מפרקים, וארבעה צמחים. אנחנו לומדים איתה על שלושת הסוגים השונים של אורגניזמים.אחרי שירדנו מהאוטובוס אסור היה יותר להשתמש באייפודים, אייפונים, או כל מכשיר אלקטרוני שהוא. רק מצלמה או לקחת את הטלפון לשניה להגיד להורים שהגענו. כל הטיולים והפעיליות היו מאורגנים על ידי צוות הצימר. הטיול הראשון, שיצאנו אליו בערך שעה אחרי שהגענו, היה בנהר ענקי, שהיה יבש.

הלכנו בו בערך שעה וראינו הרבה ג'וקים, פרפרים, דבורים, צרצר ירוק-צהוב ענקי, עכבישים ועוד. הגענו לבריכה טבעית לתוכה יכולנו לקפוץ מאיזה סלע. המים כל כך קפואים, שבשנייה שפוגעים בהם אתם בשוק, ואז כל כך קר שרועדים אבל לא מרגישים קור, גם לא את הרגליים.

שחינו וקפצנו שם בערך שעה, ואז חזרנו באותה דרך לצימר. בערב היתה לנו הליכת לילה קצרה של בערך רבע שעה לקרחת יער, בה יכולנו לראות את כל הכוככבים  וחלק מהילדים בכיתה שלי סיפרו סיפורי אימה גרועים.

ביום השני קמנו בבוקר והלכנו בערך שלושת רבעי שעה ביער קטן עד שהגענו למפל "מדהים" עם זרם חזק פחות מזה של מקלחת. המדריכים אמרו לנו שבעונה הרטובה, הזרם הרבה יותר חזק, והנהר מתמלא. ליד המפל, עשינו רפל (רפל זה כמו סנפלינג, רק שמתעסקים עם החבלים פחות). המורה אמרה שאנחנו הכיתה הראשונה שכולם בה עושים רפל, בשנים קודמות הרבה ילדים פחדו לעשות.
אחרי שכולם סיימו, בערך שעתיים אחר כך, חזרנו. היה לנו קצת זמן חופשי, ואחריו התחלקנו לשלוש קבוצות למשחק חפש את המטמון. בשביל להבין את הרמזים, היינו צריכים לזכור כל מיני עובדות שהם לימדו אותנו תוך כדי, ואז לרוץ מסביב לצימר והיער ששייך אליו עד שכמעט מתעלפים, לאסוף דברים תוך כדי, ולסיים בבקבוק של מים קרים ואומגה קצרה. הקבוצה שלי יצאה חמש דקות אחרי הקבוצה הראשונה והגענו בערך עשר דקות לפניהם, אבל להפתעתנו לא ניצחנו, והסתכלנו על הקבוצה המנצחת אוכלת שוקולד.

בערב, הלכנו לקרחת יער אחרת והדלקנו מדורה, שרנו קצת וטחנו מאכל מאוד מפורסם בקנדה, ארץ מוצאה של המורה לאנגלית, שנקרא Smores. זה בעצם מרשמלו על האש וקובית שוקולד שנמסה שמוחצים בין שני ביסקוויטים, אוכלים, ומתלכלכים. טעים.

ביום השלישי והאחרון יצאנו בבוקר ונסענו לפארק הלאומי של הקניונים. הלכנו קצת יותר משעה בשביל שנראה בערך אותו דבר כל הזמן והגענו לתצפית יפה.

אחרי שחזרנו באותו שביל, עשינו פיקניק קטן ליד איזה חצי עיגול שאם עומדים בנקודה מסוימת מולו ומדברים, אפשר לשמוע את הקול שלך מתהדהד בצורה מוזרה, אבל אם מישהו מקשיב לך מדבר כשהוא לא עומד בנקודה הזו, הוא שומע אותך נורמלי.

משם חזרנו לבית הספר בנסיעה אפילו יותר גרועה מהראשונה. הנהג נסע בכביש עפר צר במהירות כפולה מהמותר, ולכולם היתה בחילה חוץ מילד אחד שהתחיל לשיר בהתלהבות.
תמונות מטיול מוצלח בקישור.