את יום העצמאות השלישי והאחרון בלי זיקוקים ובמות, חגגנו עם בשר כהילכתו סביב הצ'ורסקו של משפחת קורש. סער על הבשר ולתוספת פיתות, סלטים וקינוחים. הכל תוצרת בית. טעים! בבוקר ארגנתי לתלמידי העברית ב - AEL שולחן עם קצת טעם ישראלי. פיתות, טחינה, זעתר, סלט ירקות ולקינוח כדורי שוקולד. הברזילאים אוכלים הכל עם סכין ומזלג, אפילו פיצות. הבאתי סכו"ם חד פעמי, אבל הצלחתי לשכנע את כולם שפיתות אוכלים רק בידיים. חלקם הכירו את העסק מביקורים בארץ ובכל מקרה כולם הסתדרו, נהנו, ביקשו את המתכון וחשו אכזבה רבה כשאמרתי שבלי סיר הפיתות המפואר שהבאנו מהואדי בחיפה, זה לא אותו דבר.
תוך כדי אכילה, סיפרתי קצת על ישראל. כשרשמתי על הלוח את שטחה, התפתח דיון איזו מבין 26 המדינות של ברזיל הכי קרובה בשטחה לישראל. הדיון הסתיים במהירות עם התשובה המוחצת. שטחה של המדינה הכי קטנה בברזיל, מדינת סרג'יפה, בערך כשל ישראל. מבוכה קלה נרשמה כשסיפרתי על מנהגי יום העצמאות, וביניהם אכילת בשר על האש. מה החג? פה עושים את זה כל יום...
בשבוע הבא דיוויד ברוזה מגיע להופעה לכבוד יום העצמאות. קנינו כרטיסים (עודד לא, הוא בארץ בשבוע הבא) ויש למה לחכות.
ביום ששי, אחרי יום העצמאות, יצאנו לטיול כמעט אחרון בברזיל. ששה ימים במדינת ריו דה ז'נירו הירוקה והמקסימה, וקצת במדינת סאו פאולו. הסיבה לחגיגה - ראשון במאי, חג הפועלים, מצוין פה ביום חופש. יצא ביום שלישי, יום שני גשר, מתחנו קצת מפה ומשם אם כי לא באשמתנו. התכנון המקורי היה להאריך רק ביום אחד, אבל שינויים של הרגע האחרון בלוח הטיסות של חברת אזול, בשירותיה הטובים השתמשנו הפעם, הוסיפו לנו עוד יום בטבע.
בתום טיסה נעימה, מעל שמיכת עננים, הגענו לשדה תעופה קטנטן בעיר סאו ג'וזה דוס קמפוס שבמדינת סאו פאולו.
העיר בה ממוקמת התעשיה האווירית של ברזיל. בדוכן קטן להשכרת רכבים שנפתח רק למספר שעות ביום בהן יש פעילות בשדה התעופה, השכרנו רכב ויצאנו לדרך מלווים בשמיים אפורים ומאיימים.
תחנה ראשונה, עיירת החוף עם השם המקסים Ubatuba, במדינת סאו פאולו. הדרך אליה היתה נפלאה. כבישים מפותלים בתוך צמחיה טרופית ונופים נהדרים שאת חלקם יכולנו, לצערינו, רק לדמיין עקב מזג האוויר הסגרירי. עצרנו לארוחת צהריים, הסתובבנו קצת על הטיילת החמודה שלאורך החוף, נהננו מגלידה משובחת לקינוח והמשכנו הלאה לאורך החוף אל מדינת ריו דה ז'נירו, לעיר הקולוניאלית היפה Paraty בה ישנו שלושה לילות.
פארצ'י נבנתה במאה ה - 16 ושימשה כעיר נמל חשובה למסחר בזהב שהגיע מהמכרות שבמינאס ג'ראיס. היא הוכרזה על ידי אונסקו כאתר מורשת לאומית, והיא יפה ונעימה. במרכזה מדרחובים עם בתים קולוניאלים שכיום משמשים בעיקר כחנויות למזכרות, מסעדות ובתי קפה. פה ושם כמה כנסיות ולסיום נמל חמוד וצבעוני עם מלכודות תיירים בדמות סירות.
מספר תעלות ציוריות חוצות את העיר. אחת מהן מפרידה בין מרכז העיר לבין החוף הקטן והסימפטי בו ישנו, שנקרא ג'באקרה. הפוסדה, לעומת זאת, היתה קצת פחות סימפטית..... יש בה בסך הכל ארבעה חדרים, בשניים מתוכם התאכסנו, והיא בבעלות של אמן מקומי. בתור התחלה זה נשמע טוב, וגם הרושם הראשוני היה מוצלח. מקום קטן אך אסתטי ונעים עם חדרים יפים. הרושם התחיל להתקלקל כאשר אזלו כל המים החמים כשאני באמצע עם שמפו על הראש... בעל המקום מתגאה בכך שיש לו מערכת חימום מים סולארית. באמת לא נפוץ בברזיל, אבל מה עושים ביום סגרירי? יש לו איזו מערכת אלטרנטיבית מופעלת גז, שלא ממש עשתה את העבודה. קריאות העזרה שלי לעודד, שלא נשאו פרי, ופה ושם כמה טריקות דלת אקראיות שהבנות עשו שלא בכוונה גרמו לנו לקבל בבוקרו של היום השני פתק מביך ביותר ובו אנחנו מתבקשים לשמור על השקט לבקשת האורחים הנוספים במקום.
בעית המים החמים נפתרה בהמתנות ארוכות בין מקלחת למקלחת ובכך שחלקינו התרחצנו בדירה של בעל הבית, גם זה היה מביך למדי. בהמשך המיטות התגלו כלא ממש נוחות, וארוחות הבוקר כצנועות ביותר. אחד היתרונות העיקריים של המקום היתה הפיצריה הסמוכה. בערב הראשון עייפים, רעבים וחסרי כוח לסוע למרכז פארצ'י (נסיעה של חמש דקות), מלאנו את בטנינו ברודיזיו של פיצות ובערב האחרון, בגשם שוטף, כשהבנות כבר ישנו, עודד ואני צפינו בהופעת סמבה של הרכב חמוד שהופיע במקום, תוך רביצה על ספות נוחות.
למרות השמיים האפורים, אשר לשמחתינו המטירו בעיקר בלילות, הספקנו לטייל ולהנות מפארצ'י היפה ומהסביבה. טיילנו ברחובות הנעימים, נהנינו מהמסעדות, הגלידריות ובתי הקפה ובדקנו שלושה חופים יפים מתוך עשרות שבאיזור, שונים מאוד זה מזה. הראשון טרינידד הסלעי עם גלי האימה, בו נהנינו מהליכה של כשעתיים תוך צילום עשרות תמונות בין בולדרי הענק שבחוף.
השני פארצ'י - מירים המבודד והיפה אליו הגענו כשעה לפני שקיעת החמה ועקב כך תכניות ליציאה ממנו לשיט בסירה לאורך החופים התבטלו. החוף נמצא במפרץ שלו, מוקף איים קטנים, ויש בו שורת בתי חוף מעוררי קנאה.
אל החוף השלישי, סונו, הגענו בהליכה רגלית של כשעה בשביל מופלא ובו מעל 1000 מדרגות (גלי ואני ספרנו!), בתוך יער טרופי מקסים כשמעל ראשנו ציוצי ציפורים ומצידנו רחש הגלים.
טיול נהדר שהסתיים בחוף זרוק ובו כמה בתים ללא חיבור לחשמל ומים זורמים, כמה קיוסקים וקצת אתרים לקמפינג. המקום היה כמעט נטוש בהתחשב בכך שעונת הרחצה כבר חלפה לה. חשבנו שנחזור מהחוף הזה בסירה. זה לא קרה. העלות והגלים הגבוהים הרתיעו אותנו... למרות הקיטורים של גלי, חזרנו באותו שביל עם אותן 1000 מדרגות והיה יופי. גלי וכולנו עמדנו בזה בכבוד.
בהרים שסביב פארצ'י זורמים נחלים ומפלים לרוב. נסענו לראות את מפל טובוגה, שהוא מעין מגלשה טבעית. נהננו לראות איך אחרים גולשים, חלקם על התחת וחלקם בעמידה...
זה נראה מצוין אבל אנחנו ויתרנו. קר, שמים אפורים... לא התחשק להחליף לבגדי ים. במפל גם ראינו כמה מגדלי אבנים מעניינים כמו זה שהלהיבו מאוד את עודד.
תהינו מה הקטע ואחרי כמה מטרים במעלה הנחל חיכתה לנו התשובה המפתיעה. משפחה ישראלית! האבא, כתחביב, יוצר מגדלים שכאלו. עודד קלט ראשון שמדובר בישראלים ופתח בשיחה עם שני הבנים. נטע, יפעת ואני חצינו באותו זמן גשר סמוך וכשהגענו לגדה השניה של הנחל, ראינו את עודד שקוע בשיחה עם שני נערים, אבל לא הצלחנו להבין באיזו שפה. אחרי מספר שניות עודד קרא אלינו : "הם מחיפה!". אצנו רצנו לשוחח עם כולם והסתבר שהם לא סתם מחיפה, זה הרבה יותר הזוי. האמא בצעירותה גרה בבנין מולי, אנחנו לא זוכרות אחת את השניה, אבל זוכרות הרבה מכרים משותפים מהשכונה. גם לאבא נראיתי מוכרת ואחרי כמה שאלות לבירור גילינו שעבדנו באותה תקופה במפעל דקסון. כיום הם בשליחות בעיר ריו. מדהים כמה שהעולם קטן.
בלילה האחרון בו ישנו בפארצ'י, לא הפסיק לרדת גשם וגם לא ביומיים שלאחר מכן. בגשם שוטף, כשממש לא רואים ממטר, נסענו לאיזור שנקרא Visconde de Maua, גם הוא במדינת ריו דה ז'נירו, גובל במינאס ג'ראיס. בדרך יכלנו לדמיין בתוך איזה נופים יפים של הרים וים אנחנו חולפים, אבל לא ממש לראות אותם. היינו עסוקים בעיקר בלהגיע בשלום ובמחשבות על כמה שזה מוזר להיות בחופשה בכזה מזג אויר. תוך כדי הנסיעה בעל הפוסדה בה הזמנו מקום התקשר לודא שאנחנו מגיעים וסיפר שכמעט כל האורחים האחרים ברחו. סביר להניח שאם לא היינו תלויים בטיסה, היינו גם אנחנו מוותרים על הבילוי, אבל בדיעבד אנחנו מאוד שמחים שזה לא קרה. למרות הגשם, היה לנו מקסים! בשעות אחר הצהריים הגענו לכניסה לאיזור, לתחנת מידע לתיירים, שם קיבלה את פנינו פקידה מאירת פנים ומשועממת שציידה אותנו במפות ובהמלצות לניצול אופטימלי של האיזור בתנאי מזג אוויר הלא ממש ידידותיים. היא גם הרגיעה אותנו שלמרות שמנקודה זו והלאה אין יותר כבישי אספלט באיזור, כל הדרכים עבירות ולא בוציות ולמרבה הפלא היא צדקה!
את מעט שעות האור שנותרו ביומנו הראשון באיזור העברנו בעיירה המתוקה להפליא Maringa. בתים יפים, בתי קפה, חנויות מזכרות, חנויות שוקולד, מסעדות שהריחות שעלו מהן הטריפו את חושינו. הספקנו לבדוק בודדות מהן, והן היו מצוינות. העיירה קטנטונת, בערך שני רחובות וביניהם נהר אשר מחלק את העיירה בין מדינת ריו דה ז'נירו למדינת מינאס ג'ראיס (שלא זכורה לנו לטוב מטיול קודם, אבל אז היינו באיזור אחר לגמרי שלה). מזג האויר הגשום הוסיף דוקא נופך נעים לשיטוט בעיירה, שמראש יש לה שארם של עיירת חורף והררית. אהבנו מאוד מאוד!
משם נסענו אל פוסדה מקסימה, שינוי מבורך אחרי זו של פארצ'י. מבנים נעימים פזורים סביב כר דשא ענק ומבנה מרכזי, ומשקיפים על נחל ועל ההרים.
קיבל את פנינו עם חיוך רחב לאנדרו, בעל המקום, והכניס אותנו לשני חדרים מקסימים עם מרפסות עץ. המים במקלחות היו חמים ומלטפים, המיטות נוחות. הכל טוב! אכלנו במסעדה של הפוסדה ארוחת ערב מצוינת. עודד ואני התענגנו על דגי פורל שאנחנו כל כך אוהבים וכמעט שאין להשיג אותם בפורטו אלגרה. פה הם מקפצים חופשי בנחלים... ארוחות הבוקר היו גם הן הצלחה גדולה עם גימיק נחמד. מלבד ההיצע הסטנדרטי של לחמים, עוגות ופירות הוגש מבחר גבינות צהובות, ולצידן מעין טאבון עליו אפשר היה להתיך אותן.
מלאנו את כלי הדם בכולסטרול המותך ולא יכולנו להכניס פירור לפה עד השעה ארבע בערך, אז התישבנו לאכול צהריים במרינגה. דגי פורל, כמובן.
ביום השני לשהותינו עדיין המשיך לטפטף, אם כי קצת יותר בעדינות. עם מטריות ובגדים חמים טיילנו בין נחלים ומפלים מקסימים, עם מים בעכירות נמוכה מ - 0.1NTU. מאז בוניטו לא ראינו מים כל כך צלולים! מסביב צמחיה נהדרת, הכל ירוק עז. פרות דשנות רועות באחו, דגי פורל שוחים בחוות גידול מטופחות וסוסים שריריים מסתובבים בשבילים. יש לנו חשד סביר שגן העדן הוא כאן. נהננו מכל שניה.
למחרת היום, יום אחרון לחופשה, השמש זרחה, השמים כחולים. לא נותר זכר למזג האויר החורפי מלבד קצת בוץ פה ושם בשבילי ההליכה. אפשר היה לראות את כל הנוף הכל כך יפה שמסביב. טיילנו בעוד מפלים באיזור. הבנות כבר קצת שבעו מהמראות, עודד ואני היינו יכולים להשאר שם עוד ועוד. מול המפל האחרון שראינו פשוט עמדנו ועמדנו ולא רצינו לזוז!
בשעות אחר הצהריים, כשכל הכולסטרול מארוחת הבוקר נספג, מצאנו מסעדה ביתית על גדת נחל, בה התענגנו על... נחשו מה. הצצנו על שתי העירות הנוספות שבאיזור, האחת מרומבה והשניה כשם האיזור - ויסקונז'ה דה מאוה והגענו מהר מאוד למסקנה שמרינגה היא המוצלחת מבין השלוש, נפרדנו בצער מהטבע המדהים ונסענו לשדה התעופה הקטן לטיסת לילה חזרה לפורטו אלגרה.
הרבה תמונות ממקומות מקסימים כאן.
