נר ראשון של חנוכה

אתמול בערב, נר ראשון של חנוכה. בשעה שמונה וחצי בחוץ עדיין אור ומזג אויר מהביל, לחות וטמפרטורה מעל 35 מע"צ! החופשה הרשמית של החברה התחילה בתחילת השבוע, ובבית הספר היום יום לימודים אחרון לסמסטר. מרבית חברינו הישראלים התפזרו ברחבי העולם, מי לביקור מולדת ומי לטיולים בדרום או מרכז אמריקה.
את חיבתנו הרבה ללביבות, סופגניות ובכלל לחג החנוכה ניתבנו הפעם להדלקת נר ראשון ביחד עם משפחת פז שגם הם עדיין פה ומכרים נוספים, מרביתם יהודים. אדי וג'ולי, היועץ והספרנית בבית הספר. אדי ישראלי קיבוצניק בעברו וג'ולי קולומביאנית. זוג נעים ונחמד שהצטרף לצוות בית הספר השנה, וכבר בתחילתה התנודבנו על ידי ג'ף, המנהל, להיות מעין משפחה מאמצת עבורם ואנחנו עושים את זה בשמחה רבה (אם כי מבחינת גילאים הם היו יכולים להיות הורים מאמצים עבורינו...). סנדרה ובעלה ז'קי, סנדרה אישה מקסימה שמנהלת ביד רמה עסק ליעוץ ועזרה לזרים שמגיעים לפורטו אלגרה. היא חיכתה לנו בשדה התעופה וסובבה אותנו במשך שבוע בכל העיר, כאשר הגענו לפה במאי 2009 לבדוק את השטח ביחד עם איציק ומירב, ובעזרתה נשכרה הדירה בה אנחנו גרים. את בעלה פגשנו זו הפעם הראשונה. הזמנו גם את רחל, קרובת משפחה של סנדרה, אותה הכרנו לראשונה לפני כשבוע בארוחת ערב שסנדרה ארגנה ואת סימוני, מורתינו היקרה והאהובה לפורטוגזית.

אחרי הדלקת נרות על רקע השקיעה וקצת שירי חנוכה שדעכו די מהר, עברנו לשלב הטעים.

 

לביבות, מאפים וסלטים מעשה ידי וידי מיכל פז. לקינוח ספינג' טעים עבודה של מיכל וסופגניות עבודה משותפת של עודד ושלי, משובחות במיוחד עם ריבת חלב שהבאנו מאורוגוואי (ואז גילינו שאפשר לקנות אותה גם פה כמעט בכל סופרמרקט).

שאר ימי החנוכה יחגגו באקוודור, ושנה הבאה בארץ עם סופגניות של רולדין/אוטמזגין/שמו וכו'!!

קצת תמונות.

יריד מדע בבית הספר וסופשבוע בבנטו גונזלבס

ביום ששי נערך בבית הספר יריד מדע לתלמידי חטיבת הביניים והתיכון בניצוחה של מיס מריגן, המורה למדעים. מזה מספר שבועות התלמידים עומלים על ניסויים במדע ביחידים, בזוגות או בשלשות. את הרעיונות לניסויים התלמידים בחרו בעצמם והגישו למורה לאישור. התוצאות הוצגו בפוסטרים יפים ומושקעים ביריד. נטע ואיירין ערכו ניסוי למציאת תנאי אחסון אופטימליים לבננות. במשך מספר ימים עשרות בננות הוצבו בסלון ביתנו בתנאים שונים. בקערה עם מים, בקופסא סגורה, בשקית אטומה ועוד ועוד... היה קשה להסביר לפאולה העוזרת שהיא לא אמורה לזרוק את זה לפח, גם כשחלק מהבננות החלו להראות סימני רקב מתקדמים. הנה זוג המדעניות עם הפוסטר החינני.

יפעת וחברתה לאורה בחרו להתמקד בחקר המוח והכינו 15 כרטיסיות  אשר בכל אחת מהן נרשם שם של צבע, צבוע בצבע אחר. הכרטיסיות הוצגו בזו אחר זו בפני תלמידים, מורים והורים אשר התבקשו להגיד את שם הצבע בו המילה כתובה. צמד החוקרות הקציבו לכל נסיין שניה כדי להגיד נכון את הצבע ופסלו כל מי שטעה או התמהמה במתן התשובה. עבור כל נסיין הן רשמו אחרי כמה כרטיסיות נפסל וחיפשו מי הקבוצה שתשיג את התוצאות הטובות ביותר. התוצאות שהתקבלו היו חד משמעיות. מבין ארבע הקבוצות שנבדקו (ילדים, ילדות, גברים, נשים) קבוצת הנשים השיגה את התוצאות הטובות ביותר!! איך לא?

בתמונות יפעת ולאורה עם הפוסטר ובהדגמה של הניסוי במהלך היריד, עם הלנה, בת דודה של לאורה.

נושאים רבים ומגוונים נוספים הוצגו ביריד. אי אפשר היה להתעלם ממספר עבודות, כולן של בנות, שהתמקדו בתחומים מדעיים מובילים בברזיל: השוואה בין איכות של לאקים מסוגים שונים, מייק אפים למיניהם ושמני שיזוף. העבודה על שמני השיזוף סקרנה אותי במיוחד, הייתי חייבת לברר אם יש בה אזכור לסכנה שבשימוש במוצרים הללו, ולשמחתי הרבה היה. באותיות קטנות, בקצה הפוסטר, נרשמה המלצה של רופא עור על שימוש בקרמים עם מקדמי הגנה במקום בשמנים.
מבחינת נטע ויפעת היריד היווה כמעט את סיום הסמסטר. השבוע יתקיימו מבחני סוף סמסטר, וגם הפעם מי שקיבל ממוצע של 90 ומעלה בבחנים, עבודות וכו' פטור מהמבחנים. לנטע זהו סמסטר רביעי ברציפות של פטורים מכל המקצועות! יפעת, שרק החלה את דרכה בחטיבת הביניים, הבינה מנטע מה טוב, וזכתה גם היא לפטורים מלאים!!! גאים בכן מאוד!!!!!! גלי (וגם אנחנו) נאלץ להתמודד עם הליכה לבית ספר, בעוד אחיותיה מבלות בבית. זה לא הולך להיות קל... ביום ששי הבא, חזרה לשגרה וביום רביעי שאחריו יום אחרון ללימודים.

את סוף השבוע בילינו בבטלה נעימה, שהופסקה מדי כמה שעות לצורך אכילה, בחופשה מאורגנת לעובדי החברה לציון סוף השנה. בשנתיים הקודמות סיום השנה צוין באירועים חד - יומיים (בשנה שעברה בפארק מים, בשנה לפני כן במתחם כפרי ויפה עם שלל פעילויות). השנה הגדילו לעשות והזמינו עבור כל העובדים ובני משפחותיהם לילה במלון בשכונה פסטורלית בבירת עמק היין, בנטו גונזלבס. היה מאורגן ומתוקתק. עבורינו מלבד מנוחה והנאה, זו היתה גם הזדמנות להכיר עוד עובדים מהחברה, לנסות לנהל שיחות בפורטוגזית ולבלות עם חברינו הישראלים.

בין הארוחות הרבות הספקנו גם להצטרף לסיור מאורגן בשני יקבים בסביבה. יפעת ונטע העדיפו בשלב זה להשאר במלון ובילו בעיקר בחדר המשחקים של המלון ובקריאה בחדר. כבר היינו בעבר בלא מעט יקבים, תכלס כולם די דומים. נכנסו עם כל הקבוצה ליקב הראשון שבסיור, צעדנו בין החביות והמרתפים ולסיום טעמנו מהיינות. ליקב השני רק עודד וסער נכנסו עם יתר המשתתפים. דפי, יואב, ענבר, גלי ואני טיילנו באוויר הפתוח בין הכרמים.

 

משם דפי והילדים חזרו למלון באוטו עם שלמה ודינה, עקב משבר רעב קשה שתקף את הדור הצעיר. הם הגיעו בדיוק בזמן לארוחה שהוגדרה כארוחה קלה וכללה בליסת אינספור פאו דה קז'ו (לחמניות גבינה ברזילאיות שאהובות על מרביתנו), למול מבטיהם המשתאים של הברזילאים (וגם של דינה).

הבליסה איפשרה לדור הצעיר להמתין לארוחת הערב (בערך שעתיים אחר כך) תוך כדי בדיקת איכות של כל המיטות בכל החדרים - על איזו מיטה אפשר לקפוץ גבוה יותר ולעשות ערימת ילדים גבוהה יותר. בין לבין נערך טורניר משחקים באייפודים, אליו גם תומר הצטרף.

ארוחת הערב היתה יפה וחגיגית. כל השולחנות בשחור ולבן, וכמוהם גם כל המלצרים והסועדים, בהתאם להנחיות שנמסרו מראש. עם תום הארוחה, נאומים וטכס הענקת פרסים לעובדים מצטיינים. לסיום הערב מסיבת ריקודים שאנחנו היינו בה עשר דקות וזחלנו עייפים למיטה, אבל שמענו שהיה בה שמח מאוד.

יום שבת עבר באכילה, שיחות עם מכרים חדשים וישנים, מנוחה בחדר והליכה קלילה של גלי ושלי לגן משחקים סמוך, תוך כדי התפעלות מהבתים היפים ברחוב, שלא היו מביישים שום שכונת וילות בארץ. כוונות לטבול בבריכה במלון סמוך (במלון בו שהינו הבריכה היתה בשיפוצים) הסתיימו בעליה במעלית לקומה האחרונה של המלון. הנוף היה נהדר, אבל הבריכה המקורה והמחניקה קטנה יותר מאמבטיה. עשינו אחורה פנה ושבנו לנוח בחדר.
בדרך חזרה עשינו סיבוב באוטו בעמק היין היפה והירוק, ומשם לפורטו אלגרה תוך עצירה בחלק מהדוכנים הרבים הפזורים לצד הכביש. רכשנו מוצרים נפלאים ישר מהשדה. תירס, תותים, פטל... ארוחת הערב בבית היתה נהדרת. 
עוד תמונות כאן.

סופשבוע בחוף הים בטורס

הקיץ בעיצומו. בעוד שלושה שבועות יוצאים לחופש הגדול. בתכנית אקוודור, אבל בלי כוונות לבלות בחוף האוקינוס השקט. עד אז אנחנו מנצלים הזדמנויות לבלות בחוף האוקינוס האטלנטי.

חזרנו שזופים ומרוצים מסוף שבוע בעיירת החוף טורס, הזכורה לטובה מבילוי בפסטיבל הבלונים הפורחים לפני כשנתיים. הפתעה ראשונה היתה הדרך מפורטו אלגרה. מסלולים חדשים נוספו לכביש וגם מנהרה לקיצור הדרך. הנסיעה שלפני שנתיים ארכה כשלוש שעות, התקצרה לכשעתיים. יצאנו מפורטו אלגרה בערך בתשע וחצי בבוקר. בשתים עשרה בצהריים כבר היינו בחוף הים, אחרי שהכנסנו את חפצינו לשני חדרים בפוסדה מוצלחת  ושמה פונטה סרנה, לבשנו בגדי ים והתארגנו.

בחוף הים התרשמנו מאוד מהציוד של המצילים. חבל ארוך מגולגל, מצופים קטנים וכוס שימהאו. מה עם המגאפון?

לפחות יש מצילים. כבר היינו בלא מעט חופים בברזיל בהם לא שמעו על המושג הזה.

הפתעה נוספת ולמרות שכבר קיץ, היתה הרוח החזקה שנשבה וקצת קלקלה את חווית השהייה בחוף. גם המים, שזכרנו ככחולים ונעימים בניגוד לאילו שבחופים הקרובים יותר לפורטו אלגרה, היו הפעם חומים למדי. כנראה בגלל הרוח והגלים החזקים. התעלמנו ונהנינו מאוד מאוד מהשהייה בים. טיולים על החול ועל הסלעים, נטע בביצועים מרשימים בבוגי, משחקים בחול, מטקות, ישבנים (לא שלנו) עם חוטיני והרבה אוכל טעים שנקנה בדוכנים שבטיילת הסמוכה  ו/או מעשרות הרוכלים שהסתובבו בחוף. 

בשבת אחר הצהריים טיילנו בפארק היפה שעל חוף הים ובו שלוש גבעות גדולות. על שתיים מהן אפשר לטייל. בחרנו בזו שלא טיילנו בה בביקור הקודם. הגבעה טובלת בירוק, והנוף הנשקף ממנה מקסים. האוקיינוס מצד אחד, העיר והדיונות מצד שני ובין לבין הגבעות של הפארק. תענוג.

מצאי המסעדות של טורס השביע  מאוד את רצוננו. בשבת בערב נהנינו במסעדת דגים על גדות נהר ממפיטובה. הנהר בקצה העיירה, והוא מהווה גבול בין ריו גרנדה דו סול למדינה הצפונית לה, סנטה קתרינה. בראשון בצהריים, אחרי בילוי של בוקר בים, אכלנו באחת המסעדות שבטיילת על החוף. למען האמת, נראה שבכל המסעדות שם מגישים בערך אותו אוכל. דג/בשר/חזה עוף ולצידם הר של צ'יפס, אורז, שעועית וסלט חסה. הגרסא הברזילאית למסעדות מזרחיות.

שבעים ומרוצים עזבנו את טורס ונסענו לראות קצת את הסביבה. קראנו באינטרנט על אתר בשם "גבעת הקופים", שנמצא בסנטה קתרינה ובו להקת קופים המונה כשמונים חברים, אבל לא היה ברור כל כך איפה זה. כל מי ששאלנו בטורס על האתר, כולל בלשכת התיירות, שמע עליו אבל לא ידע איפה הוא. ניסינו את מזלינו, והופתענו מהמהירות בה מצאנו. הברזילאית הראשונה מחוץ לטורס שעצרנו בדרך ושאלנו אם היא מכירה, הצביעה על דרך עפר שתוך דקות ספורות הובילה אותנו למקום היפה. גבעה מיוערת על גדות אגם. בכניסה איזור פיקניקים שהמוני ברזילאים מגובים ברמקולי ענק גדשו אותו, ובהמשך שביל היקפי נעים להליכה ובו הרבה שאריות של בננות שהמבקרים שקדמו לנו השאירו. קופים לא הצלחנו לראות. אפילו לא זנב. כנראה ברחו מהמוזיקה הרועשת. החיה היחידה שנראתה באיזור היתה הפרפר הצבעוני הזה.

בדרך חזרה לפורטו אלגרה עצרנו בתצפית היפה באוסוריו בה הייתי לפני כחודש עם סבא וסבתא. גם לעודד ולבנות מגיע לראות. עודד ואני נהננו, המקום הזה באמת יפה (אם כי היה רוחי בצורה מפחידה) וגם הדרך אליו מקסימה. הבנות התלוננו למה סוחבים אותן לכל תצפית משעממת שקיימת ברחבי ברזיל... ואם לא די בזה, גם סחבנו אותן לחיפושים אחרי מפל בעקבות שילוט שהיה סמוך לתצפית. הדרך היתה נפלאה (לפחות בעיני המבוגרים שבינינו). צמחיה ירוקה ונהדרת, בתים כפריים קטנים שכמעט ליד כל אחד מהם אגמון עם ברווזים. את המפל לא מצאנו. השילוט הפסיק באיזשהו שלב. לא נורא, כמו שעודד אומר, באקוודור מחכים לנו הרבה מפלים.

תמונות מסופשבוע נעים בקישור.

סיום ביקור של סבא וסבתא

לכל דבר טוב יש סוף. הביקור הסתיים, לנו התחיל שבוע שגרתי רגיל ולסבא וסבתא התחיל חלק שני במסע, הפעם במקסיקו וגוואטמלה. תעשו חיים! היה יופי של מפגש משפחתי חוצה דורות. התענגנו על העוגיות שסבתא הכינה לנו. עוד נשארו קצת ובהמשך ננסה לשחזר את ההצלחה. סבא וסבתא נהנו לשמוע את הבנות ואת עודד מנגנים במגוון הכלים שהצטברו אצלנו. כולנו נהננו מהסיפורים של סבא שחלקם זכרונות וחלקם המצאות, מצפייה בתכניות טלוויזיה מהארץ  וממשחקים משפחתיים בהרכבים שונים. תירס חם, משחקי קלפים למיניהם ועוד ועוד.

בסוף השבוע האחרון היתה אופוזיציה חזקה נגדי. כולם פה אחד דרשו להישאר בפורטו אלגרה. התעייפו ומיצו את הנסיעות הארוכות באוטו. גנזתי תכניות לטיולי יום קצרים בסביבה ובמקום זה העברנו את הזמן בבית, בין הפארקים השונים בעיר וקצת בסידורים בקניונים העמוסים בקישוטי כריסמס.

נהננו מארוחות ערב טובות במסעדות ומחגיגות יום הולדת לסבא. בששי בערב  יחד עם יוליה, דינה ושלמה מבוגרים בלבד בלוריטה, בשבת בהרכב משפחתי מלא בגריל האדום. אין סיכוי שהביקור היה מסתיים בלי לפחות נתח פיקניה אחד כהלכתו.

יתרון גדול שנרשם בביקור היה מזג האוויר שהאיר פנים. השמש זרחה, השמיים כחולים אבל לא היה חם. תענוג. עוד יתרון היתה העובדה שבימות החול הבנות היו בשעות הבוקר בבית הספר. עודד נאלץ לעבוד, אבל יתר המבוגרים שבחבורה יכלו להנות בשקט מביקור במוזיאונים, שיטוט ברחובות, ישיבה בבתי קפה ושאר פעילויות שלילדות אין הרבה סבלנות אליהן.

נרשמה הצלחה גדולה לסיור בגן הבוטני הנעים והמוצל שבתוכו מוזיאון טבע חמוד, וליום בו טיילנו ברחובות הסנטר וראינו את ארמון נשיאות ריו גרנדה דה סול, כנסיה גדולה ומוזיאון היסטורי מעניין.

באחד הבקרים, יומיים לפני החופשה באורוגוואי, נסענו יחד עם יוליה והדס לביקור באתר טחנות רוח סמוך לעיירה אוסוריו. בערך שעה נסיעה מפורטו אלגרה לכיוון צפון. בתוך שטח חקלאי רחב ידיים ובו פרות, ביצות ושדות ירוקים מפוזרות 75 טחנות רוח שגובה כל אחת מהן 100 מטר. קבלנו הסברים ארוכים ממהנדס נמרץ ובהמשך, במרכז המבקרים, ראינו דגם וצפינו בסרטון תדמית.

משם המשכנו לתצפית יפה על כל האיזור. הרוח שנשבה באתר ובתצפית לא היטיבה עם סבתא שכבר באותו יום אחר הצהריים התחילה להרגיש שלא בטוב. התוודאנו בזכותה למוסד רפואי בשם הצלב הכחול, מעין מר"ם. פתוח בכל שעות היום ותמורת תשלום לא כל כך סמלי, כל מי שמגיע מקבל טיפול. האבחנה של סבתא היתה דלקת גרון ויראלית והטיפול כלל מתן זריקה של חומר אנטי דלקתי ומרשם לכדורים, והיה יעיל במיוחד. תוך כמה שעות נעלמו כמעט לגמרי כל התסמינים. יכולנו לסוע כמתוכנן לאורוגוואי.

בשבוע שעבר התקיים קונצרט סיום השנה של בית הספר, בניצוחה של מיס בטסי, המורה הנמרצת למוזיקה. קצת מוקדם, יש עוד חודש לסיום הסמסטר, אבל מסתבר שלא הצליחו למצוא אולם פנוי במועד מאוחר יותר. אז סבא וסבתא הרוויחו ובאו לראות גם. האירוע התקיים בתיאטרון יפה בשם סאו פדרו, והיה ארוך.... כל כיתה הופיעה בשיר או שניים. מילדי הגן המתוקים בני השלוש ועד ילדי כתה ח'.  ילדי כתה א' הפתיעו בשירת "סביבון סוב סוב" בעברית בנוסח הגולה. תוכלו לראות כאן. 

לסיום, להקות בית הספר השונות, שנטע נמנית על אחת מהן, הופיעו בשלל שירים. הנה Summertime, עם נטע על הבס. זהו שיר שאהוב על מיס בטסי במיוחד ומיטיב לתאר רבות מהמשפחות הברזילאיות אשר נמנות על קהילת בית הספר. Your daddy's rich, and your mamma's good looking

סבא וסבתא היו מרוצים מהרפרטואר, שכלל הרבה שירים של הביטלס, ומכך שילדי הכיתות הגבוהות  שסיימו לשיר, ירדו מהבמה תוך כדי מתן כיפים למורה המחנכת ו/או למורה למוזיקה.

תמונות נוספות משבועיים מהנים עם סבא וסבתא בקישור.

אורוגוואי

חזרנו מחופשה מהנה ורגועה, ביחד עם סבא וסבתא, אצל השכנה הדרומית אורוגוואי. המרחק מפורטו אלגרה ועד לגבול הוא כ - 500 ק"מ. יצאנו ביום חמישי אחר הצהריים, התכנון היה לסוע כשלוש שעות ולעצור ללינה בעיר ריו גרנדה. בפועל נסענו יותר מארבע שעות, מרביתן בנסיונות לעקוף עוד ועוד משאיות. השמש כבר התחילה לשקוע, הרעב והעייפות התחילו להציק... לפנינו עוד יותר משבעים ק"מ. החלטנו שאין טעם להגיע למחוז חפצנו. כמה רגעים אחר כך, כשהתקרבנו לעיר פלוטס הידועה בעוגיות בסגנון פטיפור המיוצרות בה, סבא קלט שלט שמכוון למלון. נכנסנו, בדקנו, אחלה מלון דרכים. קצת מיושן, אבל חמוד ונקי. תוך דקות ספורות התארגנו בשני חדרים, אכלנו ארוחת ערב משביעה במסעדה של המלון ולקינוח עוגיות מחנות בתחנת דלק סמוכה. בבוקר ראינו שהמלון ממוקם על שפת אגם, המון דשא מסביב. מקום חמוד מאוד, אבל אנחנו כבר בדרכנו הלאה דרומה. עוד כשלוש שעות נסיעה עד לגבול, הפעם כמעט לבד בכביש כשסביבנו מישורי פמפאס אינסופיים והמון פרות, סוסים ושדות אורז. בתאריך 11.11.11 בשעה 11:11 נכנסנו לשמורת הטבע Taim, שהיא בעצם ביצה משני צידי הכביש. מקננות בה ציפורים שונות והמוני קפיברות רובצות במים ומחוצה להם, אבל אין  מקום לעצור להסתכל או לצלם. ברזיל מסתיימת ואורוגוואי מתחילה בעיירה דהויה עם לוק מערב פרוע ושמה צ'ואי. מצפון לעיירה מעבר הגבול הברזילאי, מדרום האורוגוויאני ובין שניהם נמצאת העיירה. הרחוב הראשי, שכולו חנויות דיוטי פרי, חוצה את העיירה לשניים. בצד הברזילאי הרחוב נקרא שדרת אורוגוואי ובצד השני שדרות ברזיל. עצרנו בצד הברזילאי לתדלוק אחרון לפני המעבר לאורוגוואי שהמחירים בה התגלו, להפתעתינו, כיקרים פי שניים מאשר בברזיל.

מישורי הפמפאס ממשיכים גם באורוגוואי. המרחבים אינסופיים, מעוררי קנאה וכמעט ריקים, למעט המוני פרות, סוסים ותילי נמלים. אהבנו.

אחרי חצי שעה נסיעה מהגבול הגענו למקום שלו וקסום. פונטה דל דיאבלו, נקודת השטן. כפר דייגים קטן, בנוי על דיונות חול. יש בו רחוב אחד מאספלט עם שתי חנויות מכולת, שוק קטן וכמה מסעדות, ומסביב זרוקים בתים בערבוב סגנונות. חלקם הגדול למטרות השכרה לנופשים. חודש נובמבר הוא טרום עונה, אין הרבה תיירים והאווירה רגועה ונינוחה. בתהליך מיון קפדני  בחרנו בית שעמד בדרישות המינימום של מספר חדרים, מקלחות, קרבה לים, מחיר... והכי חשוב - מכונת כביסה. לא פשוט לסחוב באוטו מספיק בגדים לשבעה אנשים לחמישה ימים...  צעיר חייכני בשם סבסטיאן הוביל אותנו לבית שהתגלה כקסום אף יותר ממה שנראה באינטרנט.  תקרה גבוהה, קירות צבעוניים, קישוטים יפים, מטבח מאובזר עד הפרט האחרון (החל מחותך פיצה ועד למיקסר), וכל זה במחיר של צימר לזוג בארץ. פיצוי על יתר העלויות הגבוהות באורוגוואי. כולנו התאהבנו בבית ממבט ראשון. היו בו גם שתי מרפסות ובריכה, אבל בהם כמעט ולא השתמשנו... בכל זאת טרום עונה וקצת קריר.

ביום הגעתינו טיילנו בין הדיונות ועל חוף הים הדרומי הסמוך לבית. בהמשך בדקנו את המצאי הלא ממש מלהיב של מצרכים במכולות שבישוב.

יום למחרת טיילנו בפארק קרוב, פארק סנטה תרזה. נחמד, לא הרבה מעבר לזה. צמחיה יפה,  פינה עם תוכים שניסו לפתוח לנו את השרוכים בנעליים, תצפית לאגם עם בעלי כנף, באמצע גן חיות קטן בו נהננו להסתכל על גור קופיף עם כל משפחתו, אמא ברווזה וחמשת אפרוחיה ועוד ועוד. חזרנו לפונטה דל דיאבלו לארוחת צהריים במסעדה כיפית אבל יקרה... (כבר אמרנו שיקר באורוגוואי?), משקיפה לים. פינת חמד. הטבח/בעלים/מלצר התרשם מאוד מהחבורה שלנו וסיפר שמגיעים אליו מדי פעם ישראלים, אבל רק צעירים. פעם ראשונה שהוא רואה משפחה ישראלית בת שלושה דורות. בסיום הארוחה, סבתא הלכה לנוח בבית וכל היתר נסענו לראות אגם בשם הלגונה השחורה. עשה לנו רושם שהוא בגודל של הכנרת, אבל לא היה בו מה לעשות. נסענו קצת סביבו והחלטנו לחזור לפונטה דל דיאבלו. מצאנו אלפחורס מצויינים בשוק, ותוך כדי זלילה ירדנו לחופים הצפוניים. סבא וגלי היו החלוצים, חיפשו צדפים וסרטנים בין הסלעים, וקראו לנו נרגשים לראות כלב ים שהם מצאו. התקרבנו אליו כולנו ו... זה לא כלב ים. זה פינגווין. קטן, מסכן, בודד, עם כנף פצועה. לא ברור איך הוא הגיע לשם, אבל הוא עורר בנו חמלה רבה. בהמשך נהננו לראות סירת דייגים שחזרה מהים עמוסה בשרימפסים.

ביום השלישי נסענו שעתיים נוספות דרומה, לעיר הקיט פונטה דל אסטה, נקודת המזרח. כל כך הרבה שמענו עליה, המוני ברזילאים נוסעים כל שנה לבלות בה את חופשת הקיץ והיא נחשבת לאחד מיעדי התיירות היותר נחשקים בסביבה. עם מלונות, מרינה, קזינו... הרגשנו (אני הרגשתי, ליתר דיוק) שאם כבר הגענו לאורוגוואי צריך לראות גם אותה. אז ראינו. היא נחמדה. בשיא העונה היא גם בטח שוקקת חיים ומלאת אווירה. מהקצת שראינו, לא נפלנו. החלק התיירותי שלה בנוי על חצי אי. יש בה טיילת נעימה שמשקיפה למרינה עם יאכטות פאר, שזה כנראה מחזה די נדיר בדרום אמריקה. יש כמה פסלים סביבתיים חביבים, חופים רחבים, בתי עשירים מנקרי עיניים, במרכז חצי האי כיכר נחמדה עם שוק למזכרות ומסביב כמה רחובות עם חנויות יוקרה, בתי קפה ומסעדות. אם אמרנו  שבאורוגוואי יקר, אז בפונטה דל אסטה המחירים בכלל בשמיים...

אחרי כמה שעות  של בילוי בין המרינה לכיכר ותצפיות על הים מנקודות שונות, נסענו לקצת תרבות במוזיאון ראלי. תאום למוזיאון שבקיסריה. היה יפה מאוד. המוזיאון נמצא בשכונה מרוחקת ממרכז העיר, והדרך אליו איפשרה הצצה לבתי הפאר הבאמת יפים, והם אפילו לא מגודרים... הבילוי בפונטה דל אסטה הסתיים בביקור בסופרמרקט גדול ומשובח, לצורך השלמות לארוחות בהמשך החופשה, עם פריטי מזון שבמכולות של פונטה דל דיאבלו לא שמעו עליהם. חזה עוף לדוגמא.

היום האחרון היה המוצלח מכולם. ממש יום קסום. נסענו למקום שנקרא Cabo Polonio, שלא ידענו עליו הרבה, רק שיש בו מושבה של כלבי ים ושאי אפשר להגיע אליו ברכב רגיל. באינטרנט כתוב שבתחנת המודיעין בכניסה למקום עוזרים לתיירים במציאת פתרונות הגעה. אחרי נסיעה בכביש ריק במשך כמעט שעה, מצאנו מגרש חניה עמוס ברכבים ולידו תחנת המודיעין, באמצע החולות. נוכחנו לגלות שיש רק פתרון אחד להגעה והוא במפתיע מערך הסעות מאורגן ומסודר. משאית 4X4, שיוצאת ארבע פעמים ביום בשעות מסוימות מתחנת המודיעין אל קבו פולוניו, וכנ"ל חזרה. הגענו שתי דקות לפני שיצאה ההסעה של הבוקר, ושלוש שעות לפני ההסעה הבאה. אצנו רצנו לקנות כרטיסים ולמלא טפסים בסגנון אלו שמקבלים במטוס. לא הסכימו להעלות אותנו למשאית בלי זה... הנסיעה היתה חוויה משעשעת בת כחצי שעה, אפילו סבתא נהנתה!!!  ימין ושמאל רק חול וחול, ובסוף הגענו לישוב קטן והזוי לגמרי. חשבנו שפונטה דל דיאבלו היא מקום קטן עם בתים זרוקים. טעינו. לעומת קבו פולוניו היא ממש עיר. המקום הזה, קבו פולוניו, הוא אוסף בתים מטים ליפול. אין מים זורמים, יש בארות בחצרות. אין חשמל. לחלק מהאנשים יש גנרטור. תרנגולי הודו, אווזים וסוסים מסתובבים בחצרות ויש אינסוף שקט, שלווה ואווירת שאנטי מופלאה, שכולנו נשבינו בקסמה. בירידה מהמשאית פגשנו שני בחורים ישראלים, שכיוונו אותנו לעבר מושבת כלבי הים הסמוכה למגדלור. מושבה ענקית, עם מאות כלבי ים שחלקם הגדול נמצאים בשלושה איים מרוחקים יחסית מהחוף, אבל רבים מהם  רובצים על סלעים קרובים לחוף. מצאנו נקודות תצפית שונות להסתכל עליהם. במבט ראשון הם נראים כמו גושים שמתחרדנים בשמש ללא תנועה. במבט שני רואים שרובם (חוץ מכמה עצלנים או זקנים במיוחד) זזים כל הזמן. יורדים למים וחוזרים, רבים זה עם זה על הפינה המסוימת בה הם רוצים לרבוץ על הסלע, מתהפכים, צועקים... היה ממש כיף לראות אותם.

אחרי שמיצינו, בחנו את מצאי המסעדות בישוב. הופתענו לטובה. תהינו איך הם מקבלים סחורה ובחרנו במסעדונת עם גברת נמרצת וחביבה ששימשה כמבשלת ומלצרית בו זמנית. היו שם פשטידות משובחות, מוצר שנדיר למצוא גם במסעדות בעיר, אמפנדות, שניצלים, טוסטים ואלפחורס נהדרים. והיא גם בערך המקום היחיד באיזור  שהיו בו שירותים... אבל כדי להוריד מים, צריך למלא דלי מברז קטן שניזון מהבאר הסמוכה. הנה אני בפעולה.

אחרי הסעודה טיילנו על חוף הים הקסום והסלעי, הגענו קרוב לדיונות חול אינסופיות, קנינו קצת מזכרות בדוכנים שנפתחו כאשר ההסעה של הצהריים הגיעה עמוסה בבני נוער בטיול שנתי. בקושי נדחקנו ביניהם במשאית בדרך חזרה, לקול שירה סוערת בספרדית וצעקות של המדריך במגאפון.

חזרנו בשעות אחר הצהריים המאוחרות לפונטה דל דיאבלו. הספקנו לסיום עוד סיבוב מענג בדיונות הסמוכות לבית,  ונהננו מארוחת ערב עם מוצרים משופרים מהסופר של פונטה דל אסטה.

את הדרך חזרה עשינו למחרת ביום אחד, מפונטה דל דיאבלו עד פורטו אלגרה. לשמחתינו בלי הרבה משאיות. יום חג, רוב נהגי המשאיות נחו. עשינו קצת עצירות בדרך לקניות בדיוטי פרי, לארוחת צהריים (במחירים ברזילאיים שפויים) ולשירותים. כמו שעודד אומר, כשנוסעים עם בנות, שליש מהזמן מבלים סביב השירותים.

תמונות מהחופשה המהנה כאן.

סבא וסבתא הגיעו

ביום חמישי אחר הצהריים סבא אולי וסבתא נעימה נחתו פה, אחרי טיסה מתישה וארוכה שאותות הג'ט לג שלה עדיין ניכרים, אם כי הולכים ונעלמים. המפגש המחודש, הפעם אחרי זמן קצר יחסית, היה משמח מאוד. איתי בשדה התעופה, עם עודד בעבודה ומשם הביתה לפגוש את הבנות שחזרו כמה דקות לפני כן מבית הספר. לאחר השמחה מהמפגש עצמו, החגיגה נמשכה כאשר סבא שלף ארגז מלא בקרמבו. מוצר שלא זכינו לאכול כבר כמעט שלוש שנים והגעגועים אליו היו עזים.

ביום ששי בשעות הבוקר ביליתי עם סבא וסבתא בסנטר, בעיקר בתערוכת הביאנלה. בדקנו מה שלום הנמלים בדגלי מדינות דרום אמריקה. האמת לא השתנה הרבה.

 

קראנו בחלק מהגלויות הישראליות שבתצוגה, התרשמנו מיתר התערוכה ונכנסנו גם לשני מוזיאונים (סנטנדר והמוזיאון לאמנויות של ריו גרנדה דו סול) ובהם מוצגים נוספים של הביאנלה, ביניהם תערוכת הולוגרמות מעניינות.

הכיכר שליד שני המוזיאונים האלו, ככר אלפנדגה, שופצה לאחרונה ובימים אלו מתקיים בה שבוע הספר. רוב הביתנים היו סגורים עדיין בשעות בהן ביקרנו, אך נראה שלדוברי השפה (לא אנחנו) בהחלט יש פוטנציאל וסיבה לבקר במקום בשעות הנכונות. אנחנו הסתפקנו בפסלים שבכיכר, בהמשך עברנו ליד קתדרלה יפה ומבהיקה בלובנה ומשם לארוחת צהריים בקומה השביעית של בית האמנות על שם מריו קינטנה.

עודד חזר ביום ששי באמצע הלילה מיום עבודה מתיש בסאו פאולו, שחלק גדול ממנו עבר עליו בנסיעה במוניות בפקקי העיר האימתנית.

שבת - ראשון בילינו בהרכב מלא בטבע הירוק והמרהיב של ריו גרנדה דו סול. נסענו לסאו פרנסיסקו דה פאולה, הזכורה לטוב, על מפליה הרבים. התחלנו בפיקניק על שפת האגם החמוד שבעיירה, תוך כדי האכלת הברווזים ששמחו מאוד מהשלל שהגיע אליהם. משם נסענו לפארק שמונת המפלים המופלא. הצמחיה משגעת, המים שוצפים, המפלים מרהיבים. גם בפעם השלישית שלנו במקום, אנחנו עדיין מלאי התפעלות וקנאה.

סבא וסבתא גם התלהבו מאוד. סבתא טיילה איתנו למפל הראשון, ואחריו העדיפה לנוח. אחרי מפל נוסף, יפעת וגלי הצטרפו אליה למנוחה. סבא, עודד, נטע ואני המשכנו למפל שלישי ואחרון להפעם.

עקב התייקרות שערורייתית של הצימרים שבשטח הפארק, הזמנו לינה בפוסדה אחרת, במרחק חמש דקות נסיעה מהפארק. המבנה של הפוסדה נראה במבט ראשון מסכן ביותר, אבל בפנים חיכו לנו חדרים נעימים וספוני עץ. הזמנו שני חדרים, וקיבלנו שלושה. הנוף מהחדרים נפלא - צמחיה ירוקה וצפופה צפופה. בסיבוב בשטח הירוק  והכיפי שסביב הפוסדה, סבא גילה שהחזית האחורית של המבנה דוקא יפה מאוד.

 

בקיצור - אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו. הצטרפנו לסבא להליכה בטבע שמסביב. ראינו נמלים שסוחבות חתיכות דשא למרחקים אדירים, פרחים בשלל צבעים, ציפורים מסוגים שונים והמון עצי ארקואריה מקסימים.

ארוחת ערב אכלנו במסעדה מוצלחת שעודד גילה ברחוב הראשי של העיירה, וארוחת בוקר (לא משהו) בפוסדה, במבנה עץ ענק עם לוק גאושי למהדרין שבעבר הלא מאוד רחוק שימש כמסעדת צ'ורסקו.

היום נסענו לכיוון קנלה וגרמדו. עצרנו בדרך בסכר סלטו, שגם הוא זכור לנו מטיול קודם באיזור. משם לסיבוב באוטו בקנלה, כולל כניסה לקתדרלה שלה, שהיא מקסימה מבחוץ אבל דוקא לא משהו בפנים. גם זה קורה...

הצלחנו להיות בקנלה וגרמדו בלי לאכול פונדו! במקום זה אכלנו צהריים במסעדת פריץ, בה מגישים אוכל בסגנון גרמני בשיטת הרודיזיו. האוכל זורם לשולחן, אוכלים כמה שרוצים. היינו בה לפני כשנתיים ואהבנו, הפעם קצת התאכזבנו. האוכל לא היה משהו, המסעדה היתה מלאה לעייפה בקבוצות מאורגנות, היה שמח אך רועש...

אחרי קפה לא רע, סגרנו מעגל וסיימנו באגם נוסף. הפעם בהליכה לצורך הורדת האוכל באגם השחור, Lago Negro, שבגרמדו.

עוד תמונות בקישור.

סוף שבוע בגרמדו וקנלה

בילינו שבת - ראשון מהנים מאוד בעיירות החמודות גרמדו וקנלה. הפעם בלי שום סיבה מיוחדת, שום פסטיבל או חג. בחרנו להתמקד בעיקר בטבע היפה והירוק שסביב העיירות ובמסעדות כיפיות, ושמחנו לגלות מקומות שלא הכרנו.

הבילוי התחיל בנסיעה של שעתיים במהלכן גלי לא הפסיקה לבלבל את המוח ולהציק לכולם. תודה גלי! הנסיעה הסתיימה במקום מקסים, ממש חלקת אלוהים הקטנה, אי שם בפאתי קנלה. מתחם מטופח, טובל בעצים, דשא ונחל קטן ובו מבשלת קשאסה (מזמן לא היינו...), חנות למכירת סוגי אלכוהול שונים ומסעדה כיפית עם מרפסת שצופה לכל הירוק.

היה טעים ומשביע. הבנות אכלו פסטות, עודד ואני חזה עוף ברוטב קשאסה. טעים יותר ממה שזה נשמע. אחרי  הארוחה וסיור קצר במתחם עברנו  בדרך לקצת פעילויות אקסטרים בשני יקבים, אחד ממש יפה, גם המבנה וגם הנוף שסביבו,  והשני סתמי. 

 יש בקנלה שני פארקים לפעילויות אתגריות, צמודים זה לזה.  Alpen Park, בו היינו לפני כשנתיים ולידו Espaço verde שלא היכרנו. התחלנו בלא מוכר, אבל לא ממש התלהבנו. היתה בו פינת חי עם סייח פוני מתוק, קצת פרות וחזירים.

בתור אקסטרים יש בפארק הזה כמעט ורק אומגה, שאף אחד מהמבקרים המועטים שהיו במקום לא השתמש בה. נראה לנו חשוד ואחרי כמה דקות במקום עברנו למתחרה, שהיה עמוס יותר במבקרים, פעיל יותר וגם זול יותר. כולם, חוץ ממני, נהנו מנסיעה במזחלות. אני תעדתי. הבנות התמוגגו גם מאומגה ונטע היחידה שזכתה לעשות סיבוב בין העצים בפארק חבלים. יפעת לא רצתה. גלי כן, אבל התגלתה לאכזבתה כנמוכה מדי עבור כללי המקום.

משם לסיבוב קצר ברחובות קנלה ושתיית קפה ולחדר שהזמנו בפוסדה, בתוך פארק עצי הסקויה. החדר עצמו חביב, לא יותר מזה. בפארק המוני עצי סקויה מרשימים בגובהם, ובכלל צמחיה יפה ומגוונת. עשינו סיבוב בשעות אחרה"צ, רק עודד ואני, בעוד הבנות נחות בחדר. למחרת בבוקר טיילנו כולנו. הגשם שירד כמעט כל הלילה, והערפל שנותר בשעות הבוקר הוסיפו נופך מיסתורי ומעניין למקום.

כמובן שלא ויתרנו על הפעילות המחויבת כשנמצאים בקנלה ו/או גרמדו. אכילת פונדו. בערב, בגשם שוטף נסענו לאחת מאינספור מסעדות הפונדו שבגרמדו. היה טעים, כמו תמיד.

אחרי שעזבנו את הפוסדה ואת עצי הסקויה, נסענו לפארק חדש יחסית שקראנו עליו באינטרנט ושמו Ecoparque Sperry, כשם המשפחה שגרה ומתפעלת אותו. הפארק  הזה מאוד מצא חן בעינינו. לא גדול מדי, אבל מפתיע (במונחים ברזילאיים) ברמת התחזוקה ובשילוט שבו. בסיבוב נעים של כשעה וחצי ראינו המוני עצים יפים שליד חלק גדול מהם שלט עם שם, ארבעה מפלים שוצפים ונוף יפה. היה ממש תענוג.

לסיום, עוד חלקת אלוהים הקטנה. בתוך הפארק נמצאת מסעדה מקסימה ששמה ברגמוטה (קלמנטינה בפורטוגזית). אכלנו בה ארוחת צהריים בסגנון מזנון חופשי, עם אוכל טעים טעים (כולל הקינוחים, שזה ממש לא מובן מאליו בברזיל). המזנונים מסודרים יפה, השולחנות וכלי האוכל גם הם יפים ובכלל, מקום כלבבנו. הזכיר לנו חופשות באירופה. מסביב מעין מרכז לימודי של הפארק עם הסברים מעניינים על הצמחיה ועל בעלי החיים.  מחלון המסעדה משקיפים על גן ירק שמתוצרתו הטריה נהננו במהלך הארוחה. ליד גן הירק חלקת דשא עם ערסלים שהתאימו מצוין לרביצה שאחרי. עודד ואני לא רצינו להפרד מהמקום.

 איכשהו, בעידודה של נטע שכבר רצתה לחזור, הצלחנו לעזוב את המקום. המשכנו לגרמדו לסיבוב קצר בעיירה שכבר מתחילים לראות בה סימנים ראשונים של קדחת קישוטי הכריסמס. שתיית קפה, כמובן, והביתה.

תמונות  עם המון ירוק ומים כאן . אנחנו נתגעגע למראות האלו בעוד כמה חודשים!

הלואין 2011

פעם שלישית ואחרונה שאנחנו פה בחג הלואין. השנה החגיגות נפתחו בשבת שעברה בבילוי משפחתי בחנות כיפית ובה תחפושות ושלל אביזרים, שיוליה גילתה את דבר קיומה כמה ימים לפני כן. אחרי שמדדנו  חצי מהמצאי בחנות, רכשנו פריטים שונים ומגוונים גם לחגיגה הנוכחית, וגם לחגיגות פורים בשנים הבאות בארץ.

במכון הכושר בו אני ממשיכה לרקוד במרץ ארגנו מסיבת הלואין, קצת יותר צנועה מזו שבשנה שעברה. הארגון הפעם נעשה על ידי חברות החוג לריקודים, ללא סיוע מההנהלה. מי שרצתה באה מחופשת והביאה כיבוד. אני הבאתי כדורי שוקולד שזכו למחמאות רבות. חלק מהבנות לקחו הביתה בשביל הנכדים... חצי שעה ראשונה עברה בצילומים ובקריאות שמחה נרגשות שמזכירות התנהגות של ילדות בנות 12, בכל פעם שאחת המשתתפות הגיעה עם תחפושת. תוך כדי גם אכלו ושתו שמפניה. בחצי השעה השניה של השיעור/מסיבה ג'ואו, חבוש מטפחת ומדי פעם גם כובע שאחת הוויברעס השאילה לו, הצליח להרקיד את החבורה הצוהלת. הנה כולן (אני לא, צלמתי כמובן) בשיר הערסים האולטימטיבי, שבזמן האחרון אי אפשר להמלט ממנו ושומעים אותו בכל פינה. ג'ואו הצטרף לשמחתי רק לאחרונה לעדת המשמיעים, ואני מקווה שיחדל בקרוב. בשיעור הספינינג שאחרי מסיבת הריקודים, נותרו בודדות.

כמו בשנה שעברה, גם השנה הזמינו אותי בנות החוג למסיבת הלואין בערב לנשים בלבד. בהתחשב בכך שאני מפזזת בחברתן כבר יותר משנה, החלטתי לשם שינוי להענות בחיוב להזמנה ולקוות לטוב. ביאטריס הנחמדה, שהיתה אחראית להזמנות, הבינה ללבי ומיד הציעה שאביא איתי חברה, וכך גם יוליה זכתה להגיע לאירוע שבאנו אליו בלי הרבה ציפיות, אבל ממש הופתענו ממנו לטובה. הוא התקיים במועדון יפה (עם השם המחייב המועדון הלבנוני! עוד סיבה לחששותינו המוקדמים...) המועדון קושט בשלל אלמנטים להלואין על הקירות, התקרה והשולחנות. היו שם בסביבות 500 נשים, בכל גיל אפשרי, ישובות סביב שולחנות כמו בחתונה. רובן עם תחפושת, או לפחות אביזרי הלואין. היו גם שולחנות בהן ישבו קבוצות נשים שהשקיעו ולבשו כולן תחפושת זהה. מי שלא התחפשה, התלבשה בבגדים אלגנטיים, כיאה לברזילאיות. 

הגברים היחידים שנראו בסביבה היו שומרים, מלצרים והדיג'יי (הידוע בכינוי בברזיל, ג'יג'יי). המסיבה התחילה בארוחת ערב טעימה. האוכל, בהתאם לשם המועדון, בניחוח מזרחי. קובה, פטאייר, חומוס, פיתות (מיובשות למדי), אפילו סלט פאטוש! אחרי האוכל וקצת הגרלות, המון המון ריקודים. כמעט כל המשתתפות קמו לרקוד, כולל כאלו שנראו שכבר עברו מזמן את גיל שמונים. היה שמח אמיתי. תענוג לראות את היכולת להנות בלי שום עכבות של גיל, מראה, כשרון (אם כי שוב, כיאה לברזילאיות, כולן רוקדות יפה). הצטרפנו גם לריקודים, אפילו יוליה רקדה!! 

למחרת, ביום ששי, מסיבת הלואין בבית הספר. דומה מאוד לקודמותיה. לילדים הקטנים שלל מתנפחים ודוכנים. לגדולים יותר סרטים. נטע בחרה השנה באופצית ההעדרות, ונשארה בבית. יפעת התחפשה לשלד ומיצתה את הצפיה בסרטים הלא ממש מעניינים מהר. גלי, בשמלה וכובע של מכשפה, ביקשה מהמורה להפעיל את אחד המתקנים שהיה מיועד לילדים הממש קטנים, אך התאכזבה לגלות ברגע האמת שזה לא יקרה, לא כל כך ברור למה. במקום זה העבירה את הזמן עם חברותיה בין הדוכנים והמתקנים, ובעיקר בעמידה בתור למזון הבריאות שחולק שם. נקניקיות ופופקורן.

היו השנה תחפושות יפות, ואפילו די מגוונות. ללא ספק התעלתה על כולן מיס לורי, המנהלת של בית הספר היסודי. אין לנו מושג למה היא התחפשה, אבל ככה זה נראה:

כמובן שהיה גם ריקוד. מועצת התלמידים וצוות המורים. חפשו את מיס לורי בבגד הכחול.
לשמחתי, ובהחשב בגילה המופלג של גלי, לא נדרשתי השנה להיות נוכחת במסיבה. הגעתי רק לקראת הסיום כדי לאסוף את יפעת וגלי הביתה. את התמונות והסרטונים צלמה יפעת.
עוד תמונות מאירועי הלואין השונים בקישור.