סופשבוע עמוס ומהנה

סופשבוע מהנה ועמוס עבר עלינו. נחרוג ממנהגינו ונתאר אותו יחסית בפרוטרוט, החל מיום חמישי בערב. מזג האויר לאורך כל השבוע שעבר, כולל סוף השבוע, היה מתעתע והתחלף תוך שניות משמש לוהטת למבול עז. תשתיות החשמל לא הצליחו להתמודד עם העניין וביום חמישי בערב החשמל קרס באיזורינו, למשך שלוש שעות. הגנרטור של הבנין אפשר הדלקה של מנורה אחת בלבד בדירה. היה כיף. במקום הבילויים השגרתיים של מחשב/טלוויזיה וכו' העברנו ערב משפחתי נעים סביב משחקי קופסא שונים. ביום ששי בבוקר חשבנו לרגע שחזרנו מוקדם מהצפוי למזרח התיכון. הגענו כרגיל לבית הספר ושמנו לב לתכונה מוזרה סביבו. הורים וילדים יצאו מהמכוניות והרימו עיניהם אל השמיים, במקום להכנס בשערי בית הספר. הסתכלנו גם אנחנו למעלה וראינו מסוק חג, כמעט מעל בית הספר. בחשש מה קרבנו לשער בית הספר, אחת המורות כמעט קפצה לנו לתוך האוטו ותוך נפנופי ידיים נמרצים בישרה שיש התרעה לחפץ חשוד בפינת הרחוב, הלימודים בוטלו. סעו הביתה מהר. אמיתי. הבנות היו מאושרות עד הגג והעברנו יום רגוע בבית. לאחר מספר שעות הגיעה הודעה במייל מבית הספר שהאירוע הסתיים בשלום. נטע וחבריה לכתה התארגנו ביעילות רבה ובתוך מספר דקות למפגשים בהרכבים ובמיקומים שונים (אחד מהם אצלנו) לצורך הכנת פרוייקטים לבית הספר ואמרו שלא יכל היה להיות יום מוצלח מזה לביטול הלימודים.

בערב התענגנו על ארוחת ערב משובחת אצל רות ויובל בחברה נעימה של אלביטאים מהארץ, בליווי נגינת אקורדיון.

בשבת בבוקר עודד ואני יצאנו לבדוק שוק חביב, שהזכיר לנו את שוק תלפיות. נהננו משיטוט ורכישת סחורה טריה בין הדוכנים השונים. בהמשך נסענו בהרכב משפחתי למרכז קניות בו הוצבו בחינניות כל הפרות המקושטות שהיו מפוזרות קודם לכן ברחבי העיר. בעוד יומיים תתקיים מכירה פומבית... הוספנו את שלל הפרות לאלבום הפרות הקודם, למעונינים לחצו כאן.

לפני המופע של גלי (פרטים בפוסט הקודם) עודד ואני הספקנו לדגום לשעה קלה הופעות ריקודים בפארק שבשכונת מוהינוס דה ונטו, במסגרת ארבעה ימי פסטיבל פלמנקו. פלמנקו לא יצא לנו לראות, אבל קצת ריקודי זוגות יפים וקצת ריקודי בטן שמהם נסנו כל עוד נפשנו.

יום ראשון עבר באושר גדול ברפטינג. נסענו ביחד עם איציק לאתר ירוק ויפה בשם brasil raft (שלמרות הכתיבה הזהה לאנגלית, בפורטוגזית מבטאים את זה האפצ'י!!!!!!). ובחנייה, באוטו לידינו, ובלי שום תיאום מראש או ידע מוקדם נתקלנו בשלושה מהאלביטאים שפגשנו ביום ששי אצל רות ויובל. אין מה לומר, ברזיל מדינה קטנה... הנה כולנו עטויים באביזרי רפטינג, מחכים ליציאה:

אחרי נסיעה מטלטלת במשאית עמוסה בנו ובבני נוער ברזילאיים צעקניים מגובים ברמקולי ענק, הופרדנו הישראלים לשתי קבוצות. אנחנו לסירה למשפחות, עם משפחה ברזילאית נוספת. שאר החבר'ה (בפורטוגזית galera) בסירה  למבוגרים בלבד. כשעה וחצי של חתירה נמרצת עברו בכיף במים השוצפים של נהר פראניאנה (לדברי המדריך של שאר הישראלים, רפטינג ברמה 2 עם קצת רמה 3), שבגדותיו צמחיה מקסימה ביותר. חלק מהדרך לוותה במבול עז שממש לא הפריע, גם ככה נרטבים לגמרי. הילד מהמשפחה הברזילאית שחתרה איתנו, ישב פעור פה וניסה להבין מה הן ההברות המוזרות שיוצאות לנו מהפה. גם כשאמרנו לו באיזו שפה אנחנו מדברים ומאיפה נחתנו, הוא לא ממש השתכנע...

בנסיעה חזרה לפורטו אלגרה, כשעה וחצי, לא הפסיק לרדת גשם מטורף לשניה. כבר אמרנו שאין צדק בעולם בחלוקת משאבי המים? ופה קוראים לזה קיץ!

ולסיום סוף השבוע, במוצאי יום ראשון, יצאנו עם רות ויובל וכל הישראלים לבית הקפה פרס, אחד מהטובים בפורטו אלגרה.

גלי (ועוד כמאתיים ילדות) במופע גלגיליות

אחד החוגים היותר מבוקשים בבית הספר (אחרי כדורגל כמובן, ורק לבנות) הוא חוג גלגיליות. כאן רולר בליידס אאוט, סקטים אין (או יותר מדויק סקטים עדיין אין, ורולר בליידס עוד לא). בשנה שעברה יפעת וגלי השתתפו בחוג. יפעת כבוגרת רולר בליידס מהארץ, דבקה במכשיריה ומיצתה את החוג אחרי שנה (מסתבר שלא כל כך קל לבצע תרגילי סקטים, על רולר בליידס...). גלי שהגיעה ללא ידע מוקדם ממשיכה זו שנה שנייה על סקטים, וכיאה לותיקה לקחה חלק במופע מרהיב שהתקיים ביום שבת בערב, באחד מאולמות הספורט בעיר, וכותרתו עליזה בארץ הפלאות. החוג והמופע מנוהלים על ידי גברת נמרצת בשם ג'ניסי, שביד רמה מארגנת חוגים בבתי הספר השונים בפורטו אלגרה. החוגים מגובים במכירות במחירי עתק של סקטים ושלל אביזרים נלווים - חצאיות נוצצות, גרביים תואמות, תיקים ועוד.  במסגרת חיסכון בעלויות, רכשנו זוג סקטים במחיר צנוע בארץ באחת מנסיעותיו של עודד (האמת שלא קל למצוא בארץ...) והסתפקנו עד לאחרונה בנשיאת הסקטים בתיק ישן של הספורטן או, רחמנא ליצלן, בשקית נילון. לקראת המופע השקענו בקניית תיק יעודי, אם כי בחנות מתחרה. במופע השנתי משתתפות רק הבנות שרוצות ושהוריהן שלמו (שוב, סכום לא מבוטל). הפעם החלטנו ששווה להשקיע, ובאמת היה משתלם. חוויה מהנה ושונה. נתחיל מכך שכמעט מתחילת השנה בנות החוג (כולל אלו שלא משתתפות במופע) עוסקות מרבית הזמן בתירגולים למופע. בשבוע האחרון נוספו שתי חזרות, אחת מהן חזרה גנרלית באולם בו נערך המופע. ההורים תודרכו בכתב ובעל פה לגבי זמני ההגעה לחזרות השונות ולמופע, מה מותר להביא, מה אסור להביא.... כמעט מבצע צבאי. גברת ג'ניסי בעלת הניסיון יודעת כנראה מה שהיא עושה. גם המופע וגם החזרות התחילו בדיוק מופתי ובלתי ברזילאי בעליל. ממש על השניה. המופע היה מתוקתק ויפה, עם שלל תלבושות שנתפרו מראש לכל ילדה על פי מידתה. גלי היתה בקבוצת העליזות הקטנות והמקסימות. הנה היא בבית עם התלבושת שאגב נשארת אצלנו, אם מישהו מעוניין בתחפושת לפורים... 

קבוצות נוספות של בנות מבתי הספר השונים, במגוון גילאים ויכולות היו עליזות גדולות, כובענים, קלפים, חתולים, ארנבים... כל התלבושות מרהיבות והריקודים יפים. חסרונות שנרשמו - עקב ריבוי הקבוצות המופע היה קצת ארוך מדי. נטע לא הפסיקה לקטר וגלי שהופיעה כמו גדולה  חזרה מרוצה ושמחה אך הרוסה מעייפות... גלי ואני נשלחנו חלוץ כשעה וחצי לפני תחילת המופע. גלי המתינה, בהתאם להנחיות המפורטות שניתנו מראש, עם חברותיה מאחורי הקלעים תוך כדי התארגנות בעזרת אמא תורנית (איפור, תסרוקת וכו'...) ואני נלחמתי בעוז על שמירת מקומות על בטונדות קשות לעודד, יפעת, נטע וחברינו הישראלים המעטים שהיו בעיר ביום המופע - רות, יובל ואיציק. מאות ההורים הברזילאים שגדשו את האולם לא ממש ראו בעין יפה את הנוהג הישראלי המוזר של שמירת מקום וכוח העמידה שלי הלך והתפוגג מרגע לרגע. בסופו של דבר היה לכולנו מקום, אם כי קצת צפוף ומרחוק. לפיכך אין הרבה תמונות. המעט שיש כאן, בהמשך אולי נצליח לארגן סרטון.  ולקינוח תמונה מרגעי הסיום. כל  מאתים ויותר הבנות על הבמה, עם מדליות על הצואר:

השכונות הדרומיות של פורטו אלגרה

החלטנו שהגיע הזמן לבדוק את השכונות הדרומיות של פורטו אלגרה, שכמעט לא מוכרות לנו. יצאנו  היום לבילוי קצר, בו גילינו שהאיזור מעניין ומגוון. מצד אחד וילות פאר ואחוזות מדהימות, מצד שני פאבלות ובין לבין קצת חוות והרגשה של כפר. התחלנו בארוחת צהריים טעימה ואחריה קפה וגלידה במרכז קניות חדש, קטן ומטופח ששמו Paseo. כולו מקושט עכשיו בסימן כריסמס. משם הדרמנו הלאה לאיזור הכפרי, לשכונה  Belem velho, או בעברית בית לחם הישנה. אמנם בתוך העיר, אבל מהר מאוד נגמרו הכבישים והתחלפו בדרכי עפר בין החוות השונות. עצרנו באחת החוות  ונהנינו משעתיים קלילות עם מדריך נחמד, חיות משק שונות (ביניהן כבשה שכבר כמה שנים לא נגזזה), גינת ירק, טיול קטן ביער וקצת מתקני אומגה וחבלים בין העצים. 

התחנה הבאה יקב בוטיק יפהפה, בשם בורדיניון, בו מייצרים כ - 6000 בקבוקים בשנה. בעל המקום סיפר שחצי מהם לתצרוכת עצמית של המשפחה. קנינו ששה בקבוקים (מחיר מבצע. 10 ריאל, כעשרים שקלים, לבקבוק) ולפי הנחיות בעל היקב נסענו לתחנה האחרונה - כנסיה מעניינת שניצבת בראש ההר וממנה תצפית מרהיבה על כל פורטו אלגרה, אגם הגואיבה וההרים שבסביבה. מהכנסיה עלו קולות תפילה שהתחרו במוזיקת גאושוס ורקיעות סוסים שהגיעו מחווה סמוכה. היה בילוי יומי חביב ביותר, ואין ספק שנחזור לבדוק עוד חוות ומקומות מעניינים באיזור הזה. לתמונות לחצו כאן.

Serra Gaucha

שוב סופשבוע ארוך, האחרון בסידרה עד להודעה חדשה. הברזילאים אוהבים חופשים, אוהבים לחבר אותם לסופשבוע. אנחנו מנצלים את העניין לטובת הכרת הסביבה והשתאות כל פעם מחדש עד כמה חלוקת משאבי המים בעולם בלתי צודקת. בעוד בארץ לצערינו הגשם לא ממש מגיע, בברזיל כמויות המים אינסופיות ואני לא מפסיקה לחשוב על החברים במשרד ובחברת מקורות, ובכלל  על כל העוסקים במים בארץ. מחזיקים לכם אצבעות.
היעד הפעם היה העיירה Bom Jesus (בעברית, ישו הטוב...) שברכס ההרים הצפוני של מדינת ריו גרנדה דו סול, הקרוי Serra Gaucha. העיירה עצמה לא ממש תיירותית וגם לא ממש יפה, אבל האיזור מסביב ירוק ודשן, מרחבי דשא אדירים, המון פרות וסוסים, המון ציפורים וכמובן מים... יש קצת פוסדות באיזור, בחרנו באחת שבאינטרנט נראתה נפלא, במציאות פחות. נראתה יותר כמו אתר בנייה, אבל בשביל שני לילות היה בסדר. יצאנו בחבורה גדולה של כמעט כל הישראלים שפה: הקורשים, הנרי ויוליה ורות ויובל.

ביום הראשון הגעה עצמאית, כל אחד יצא בזמנו החופשי ונסע בדרך אחרת. הדרך בה אנחנו נסענו היתה כנראה הארוכה ביותר, עם הכי הרבה דרכי עפר. התייעצנו בדרך עם איזה מתדלק שהבטיח לנו שזו הדרך הכי קצרה... אסור להאמין לאף אחד...! נסענו יותר מ- 50 ק"מ בדרכי עפר, אבל הנוף היה מקסים וזכינו לפיצוי. אי שם באמצע הדרך שלט שמכוון למפל יפה (כבר אמרנו שאנחנו בענייני מים?), עצרנו, חילצנו עצמות ועשינו טיול נחמד למפל ששמו Venancios:

בין העצים שבסמוך נתקלנו בעשרות זחלים חמודים ושעירים, הנה אחד מהם:

ותראו מה חצה את הכביש, קצת אחרי שנגמרה דרך העפר והתחברנו לסוג של ציוויליזציה.הוא לא היחיד שחצה את דרכינו, היו עוד כמה. אבל הוא (או היא) היחיד/ה שהספקנו לעצור, לצלם ולהסריט (במרחק זהיר, עם נעליים סגורות...)

לקראת אחר הצהרים המאוחרים חברנו בפוסדה לכל החבורה. יצאנו לטיול קצר שבמהלכו חצינו נחל, נעקצנו מיתושים ברזילאים עצבניים במיוחד (הגירודים נמשכים כבר שלושה ימים!)  והגענו לתצפית יפה על (איך לא?) מפל. לסיום היום, ארוחת ערב על טהרת הפורלים שגדלים בבריכות הדגים שבשטח הפוסדה. ההגשה עממית, אבל הדגים משובחים וטריים טריים!! הנוער והילדים הסתפקו בבשר. נטע טעמה ביס מהפורל, והכריזה שהיא תנסה שוב בעוד כמה שנים.

למחרת, בהמלצת בעלי הפוסדה ואחרי שבדקנו מקרוב את בריכות הדגים המקומיות (כולל תפיסת פורל אחד בחכה על ידי סער והתבוננות בעובדי המקום תופסים עשרות בעזרת רשת), נסענו לחפש עוד מפל, סכר ונחל. כל ההסברים לא עזרו, הצלחנו להתברבר בין שבילי העפר שבאיזור, אבל בסופו של דבר הגענו למקום יפהפה ובו אגם קטן וסכר. פקנקנו על הדשא הסמוך ומצאנו מסלול הליכה מאולתר על צינור מים חשוף גדול שמונח לאורך הנחל. היה תענוג! בסיום המסלול תצפית יפה וצילום קבוצתי:

נסיונות למצוא אתרים מעניינים נוספים בסביבה נכשלו אחרי נסיעה ארוכה ומתישה בדרכי עפר לא משולטות ולא מסומנות. גם מכשירי ה - GPS השונים לא עזרו. אחורה פנה וחזרה לעיירה Bom Jesus לגלידה וקפה ושוב לפוסדה לעוד ארוחת דגים טעימה.

יום אחרון, יום החזרה. עברנו דרך העיירות המוכרות גרמדו וקנלה להתרשם קצת מהקישוטים לכבוד כריסמס שהוצבו בכל פינה, ארוחת צהריים משותפת במסעדה איטלקית ופיזור.

לתמונות לחצו כאן וסרטון יפה שרות הכינה לצלילי שיר מקסים כאן (מירב, בשבילך!!!)

חזרנו לפורטו אלגרה עם הרגשת כבדות מסוימת אחרי כל הזלילות והארוחות והנסיעות הארוכות. הספקנו לצאת עם גלי לפארק הקרוב לחילוץ עצמות שכלל רכיבה על אופניים ובילוי במתקנים (גלי), ריצה (עודד אחרי גלי והאופניים וגם קצת לבד) והשגחה על גלי במתקנים (מיכל). זכינו לראות את הטרנד החדש לכלבים שהגיע לעיר (זה לא של תינוקות במקור, זה מיועד לכלבים. שאלתי!)

הלואין 2010

ושוב חוגגים את הלואין, כבר שנה שניה. ביום ששי כל ילדי בית הספר, המורים והצוות הגיעו בשלל תלבושות ותחפושות. נטע - רק אביזרים, יפעת - עכביש וגלי מכשפה קטנה. עד ארוחת הצהריים התקיימו לימודים כמעט כרגיל ואחרי האוכל התחילה המסיבה. הכיתות של יפעת וגלי הדגימו לכל ילדי בית הספר היסודי את ריקוד המפלצות. לא היה קשה ללמוד. כל הילדים והמורים הצטרפו לריקוד, אם כי נראה שהמורים נהנו יותר מהילדים. זה נראה ככה. בהמשך, מתנפחים ושאר פינות באולם הספורט. אנחנו חתכנו די מהר, כדי להספיק לטיסה למפלי האיגוואסו.
יום קודם, ביום חמישי, התקיימה מסיבת הלואין במכון הכושר בו התחלתי להתעמל לפני כשלושה חודשים, כשהחלטתי לעלות כיתה. פורטו אלגרה מלאה מכוני כושר (אשר נקראים פה אקדמיות!), רק צריך לבחור. מבחינתי תנאים הכרחיים היו קרבה סבירה לבית, שיעורי ספינינג ושיעורי ריקודים. המכון הקרוי VIP ענה על הדרישות, אם כי מבחינת המראה שלו הוא רחוק מלהיות כזה שאנשים מאוד חשובים היו בוחרים בו... אבל האוירה טובה ושמחה, וכבר ביום הראשון נפלתי על חוג ריקודים שנשביתי בקסמו. אין ספק שכשנחזור לארץ, זה יהיה אחד מהדברים שיותר יחסרו לי (מישהו מכיר חוג ריקודים ברזילאיים באיזור חיפה?). המדריך (או בפורטוגזית פרופסור, להלן פרופסור באקדמיה) שמו ג'ואו. בחור צנום וחייכן, אשר כמעט ללא מילים אבל עם הרבה חן, תנועות ידיים ושריקות מרקיד חבורה של נשים קשקשניות שרובן הגדול היו יכולות להיות אמא או אפילו סבתא שלו (נראה לי שמבחינה ביולוגית גם אני עונה על החלק הראשון של ההגדרה הזו). המוזיקה הברזילאית מקסימה. פה ושם  חודרות נפילות לא ברורות של זוועות אייטיז אמריקאיות, כולל מייקל ג'קסון. כנראה סוג של חולשה של ג'ואו. חבורת הנשים מלוכדת ומגובשת ונוהגת לצאת לבלות יחד בערך אחת לחודש. בינתיים הוזמנתי אך לא הצטרפתי לבילויים, אבל למסיבת ההלואין כן. למסיבה הוזמנו כל המתעמלים במכון, ובנות חוג הריקודים היו מובילות האירוע. כולן הגיעו, רובן בתלבושות הלואין או לפחות אביזרים ומראש חילקנו בינינו מטלות  כיבוד. ואין מה להגיד, הן יודעות לעשות שמח. שימו לב לגברת הנחמדה הזו שאין לי מושג מה שמה אבל היא נוהגת לתרגל לכבודי את עשר המילים שהיא יודעת באנגלית.

השמועות אומרות שהיא בת 73.

עכשיו חפשו אותה כאן בין הרוקדות בהנהגת ג'ואו. במשך שעתיים וחצי היא כמעט ולא הפסיקה לרקוד. ודוגמא נוספת, הפעם עם דניאל, הפרופסור  לספינינג, שהפתיע בריקודים במהלך המסיבה.

אני צילמתי, אז את נפלאות הריקוד שלי לא תזכו לראות...  בכל מקרה, אני תמיד בשורה האחרונה....
עוד תמונות מחגיגות ההלואין שלנו כאן

מפלי האיגוואסו

חזרנו משלושה ימים במקום מדהים ביופיו, מפלי האיגוואסו הלא יאומנו שבגבול בין מדינת פאראנה שבברזיל ומחוז מיסיון שבארגנטינה. ללא ספק אחד הטיולים היותר מרשימים שעשינו פה, ולא סתם זהו אחד היעדים היותר מבוקשים בדרום אמריקה.

את הטיול הזה תכננו כמה חודשים מראש. מצאנו כרטיסי טיסה במחירים נמוכים יחסית בחברה קטנה בשם טריפ שחנכה לפני כשנה קו ישיר מפורטו אלגרה לעיר Foz do iguaçu. ביום ששי בבוקר, כארבע שעות לפני הטיסה היעודה, עודד קיבל טלפון מהחברה והתבשר שהטיסה בוטלה. סליחה??? כבר התרגלנו לטיסות שמתעכבות, החלפת שערים מהן יוצאת טיסה, מזוודות שנעלמות... אבל זה היה חדש לנו. רגע של תדהמה, אחריו מספר שאלות, ואז חדרה ההבנה שלא מדובר בטיסה הלוך, אלא בטיסה חזרה שתוכננה ליום שני בערב. הציעו לחזור ביום שלישי. רעיון לא רע, אבל מה לעשות שפחות מיממה אחרי החזרה המתוכננת עודד כבר אמור לטוס לארה"ב? אז מסתבר שפה, וגם לזה כבר התרגלנו, לכל בעיה שצצה (וצצות הרבה!) ימצא בסופו של דבר פתרון. רק צריך אורך רוח וסבלנות. ואכן, הפתרון נמצא. הועברנו לטיסה של חברה מתחרה, עם עצירה  והחלפת מטוס בעיר הבירה של פאראנה, קוריצ'יבה. מה ששכחנו לקחת בחשבון זה שטיסות פה נוטות להתעכב... הטיסה לקוריצ'יבה יצאה באיחור נאה, ובהמשך מצאנו את עצמנו שועטים במסדרונות שדה התעופה, שהפתיע אותנו בגודלו, אל הטיסה הבאה. הספקנו.

היינו האחרונים שעלו למטוס. ההרפתקה הקטנה הזו בהחלט היתה שווה כדי לראות, בין היתר, את הפלא  הענק הלא יאומן הזה ששמו GARGANTA DEL DIABLO בעברית לוע השטן, המפורסם מבין סדרת המפלים המופלאים שקיבלו בשנת 1986 הכרה מיונסקו כאתר מורשת עולמית. יש באתר 275 מפלים, בגבהים שונים (לוע השטן הגבוה מביניהם - 90 מטר) וכמויות מים שלא יאומנו שמגיעות מנהר האיגוואסו (שמשמעותו בשפת האינדיאנים שחיו פה בעבר, מים גדולים) המים מגיעים מנהר שלו ורחב ידיים, והופכים בבת אחת לשצף קצף גועש וסוער בספיקה של 1800 מ"ק לשניה!  מוזמנים לעשות חישוב כמה זמן נדרש לספק את תצרוכת המים של ארצינו הקטנטונת, שהיא כ - 2 מיליארד מ"ק בשנה. (שאלה לתלמידים בקורסים שאני מקווה להשתלב בהם מחדש כשנחזור לארץ...) אם רק היינו יכולים, היינו מעבירים את כל המים האלו לארץ.

ככה נראה נהר האיגוואסו במבט מהמטוס

ביום הראשון בילינו בצד הברזילאי עליו נאמר שהוא פחות מרשים מהארגנטינאי. אנחנו אהבנו את שניהם. ירד גשם, אבל זה ממש לא משנה. השפריצים שחוטפים כשמתקרבים למפלים, מתגברים על הגשם, ובנוסף הגענו מצויידים במעילי ניילון מאירועים קודמים. הפארק מסודר ונעים עם שבילי הליכה, ספסלים, אוטובוסים פנימיים. יש תצפיות על המפלים מכל הכיוונים והגבהים, ושביל אחד ארוך בין המפלים. מדהים. ביום למחרת בילינו במרתון בצד הארגנטינאי שהוא הרבה יותר גדול (אפילו ארוחת צהריים וקפה היו תוך כדי הליכה...). היום קצר והמלאכה מרובה. יש בצד הארגנטינאי עשרות שבילים ותצפיות למפלים השונים שמעל רבים מהן נוצרת קשת מדהימה. אל לוע השטן המרוחק יחסית מגיעים ברכבת ואחריה שביל כמעט אינסופי מעל הנהר, עד שעומדים ממש מעל המפלים. זה לא יאומן!!! לא רצינו לעזוב את המקום הזה, אפשר לעמוד שעות, להסתכל ולא לשבוע. כמויות המים האלו גורמות למצב רוח כל כך טוב, כל האנשים שם מחייכים ומרוצים. אי אפשר להשאר אדישים. בפארק מסתובבות חיות מתוקות ששמן קוצ'יה, אשר מנצלות כל הזדמנות לקבל מזון. ראינו אחת שחטפה סנדביץ' לבחור נחמד ישר מהצלחת. ופרפרים. המוני פרפרים בכל הצבעים והגדלים מתעופפים בכל פינה. חלקם בחרו להתיישב עלינו.

שטנו גם בסירה שמתקרבת ממש לתוך המפלים, וחטפנו מקלחת רצינית שגרמה לנו לאושר גדול. את עצמנו לא צלמנו, אבל ככה זה נראה ונשמע כשאחרים עשו:

ומה עוד היה לנו?

ביקור בפארק הציפורים שבצד הברזילאי. פארק מתוק ובו המוני ציפורים (וגם קצת חיות אחרות) מכל רחבי דרום אמריקה, חלקן בכלובים סגורים וחלקן בכלובים אליהם ניתן להכנס. אהבנו במיוחד את יונק הדבש (בפורטוגזית Beija Flor, מנשק פרחים) הפצפון שמזיז את כנפיו במהירות שלא תאמן.

ביקור בסכר האדיר Itaipu שאורכו 8 ק"מ. פרוייקט הנדסי ענק משותף לברזיל ולשכנה השניה פרגוואי שהחל בשנות השבעים והסתיים בשנת 2009 עם השלמת הבנייה של עשרים טורבינות ענק. בפרוייקט מנוצלים מי נהר פאראנה רחב הידיים לטובת תחנה הידרו - אלקטרית אשר מייצרת מעל 90% מתצרוכת החשמל בפרגוואי וכ - 20% מהתצרוכת הברזילאית. זה בהחלט מרשים, אבל אנחנו התפעלנו יותר מהטבע במפלים, מאשר ממעשה ידי האדם.

שלושה לילות בפוסדה נעימה ופשוטה שמנוהלת על ידי גברת אבלינה החביבה ובנותיה. החדרים בסיסיים, אבל האוירה טובה וקוסמופוליטית עם אורחים מכל העולם. באתר האינטרנט הן מפרסמות את שליטתן בשמונה שפות, כולל עברית. הן בהחלט תיקשרו יפה עם הזוג האיטלקי והמשפחה מצרפת (משפחה עם שלוש בנות בגילאים דומים לשלנו, שהגיעה לפני חודש לרילוקיישן בקוריצ'יבה). בעברית, בכל אופן, הן ידעו רק לילה טוב ושלום... אבל עשו עבודתן נאמנה בעזרה ומסירת מידע לגבי הגעה לאתרים השונים ובארגון יום הטיול בצד הארגנטינאי (את השאר עשינו בתחבורה ציבורית). קצת לאחר מעבר הגבול, אבלינה בקשה לעצור בכפר קטן של קשי יום שהיא תומכת בהם בכספים ובעצות חקלאיות. היה מעורר חמלה לראות את הפער העצום בין החיים שלהם באוהלים והידיעה שהם חוברו למים וחשמל רק לפני כשש שנים, לעומת האתר התיירותי הענק הסמוך ומלונות הפאר שלצידו. טיפוסי לדרום אמריקה.

ארוחות ערב סבירות במסעדות השונות בעיר חסרת החן Foz do iguaçu. בערב הראשון בסיום הארוחה ובדרכנו חזרה לפוסדה התחילה סערת ברקים מדהימה ביופיה ובעוצמתה. הגענו לקורת הגג כמה רגעים אחרי שגשם זלעפות החל. הארוחה בערב האחרון (יום ראשון, 31 לאוקטובר) לוותה בצפירות מכוניות ורעשי זיקוקים. יום היסטורי בברזיל, לראשונה נבחרה אישה לנשיאות.

נפילה אחת של גלי למים. לא, לא במפלים.... שעה אחרונה לפני יציאת ההסעה שלנו לשדה התעופה, ניצלנו את הזמן למנוחה סביב הבריכה בפוסדה, עם בגדים. המשפחה מצרפת השתכשכה במים, וגלי שכחה שהיא בלי בגד ים וזינקה אחרי הילדות. מזל שעוד נשארו בגדים להחלפה.

תמונות  כאן  וסרטון לצלילי השיר borboleta (פרפר בפורטוגזית) כאן.