חזרנו מחמישה ימים וארבעה לילות במדינת מינאס ג'ראיס שבברזיל, מדינה ענקית אשר נמצאת בין ריו דה ז'נירו לבאהייה. קראנו ושמענו רבות ממכרים על נפלאות המדינה הזו. מיכרות זהב עתיקים (על שמם קרויה המדינה, מינאס = מיכרות), ערים קולוניאליות ציוריות מתקופת הברוק, הרבה אמנות. לאחרונה יוליה אף שמעה מאחת מחברותיה הברזילאיות, שאסור לעזוב את ברזיל בלי לבקר בערים שבמינאס. האמת שמאז שהגענו לברזיל עודד חוזר ואומר שהערים פה הן לא מציאה, אבל עלי הסיפורים הילכו קסמים כמו גם שמות הערים שבמינאס: אורו פרטו (זהב שחור), דיאמנצ'ינה, מריאנה.... בקיעים ראשונים התעוררו לאחר שמשפחת קורש חזרה מביקור באיזור עם רשמים קצת שונים ופחות מתלהבים, אבל זה היה אחרי שהזמנו כרטיסי טיסה. דפי היטיבה לתאר שמרבית הערים הציוריות הן לא יותר מאשר עיירות כעורות בעלות חזות כללית של מחנה פליטים. בתוך עטיפת הג'יפה אפשר למצוא שרידים בני כשלוש מאות שנה מתקופת הברוק - כנסיות, גשרים ומזרקות. חלקם מרשימים וחלקם סתמיים. רמת השימור נעה בין מוזנח ביותר במקרה הרע לבין שמור היטב במקרה הטוב ובכל מקרה, ראינו כבר מראות יפים מאילו. המסקנה - עודד צודק ובברזיל עדיף להתרכז בטיולים בטבע ובחוף הים.
מעבר לכך המרחקים במינאס ג'ראיס כל כך גדולים! העברנו שעות ארוכות ברכב השכור, חלקן בהסתרחות מייגעת מאחורי משאיות וחלקן בניווטים בסמטאות צרות ללא אספלט עם עליות וירידות בשיפועים שלא יאומנו, בדרכנו למציאת הכנסיות והמזרקות למיניהן... (תודה לממציא ה - GPS). בכבישים הבינעירוניים, שדוקא הפתיעו באיכותם, הנוף ירוק ויפה אם כי יבש יותר מזה שהורגלנו אליו באיזור פורטו אלגרה. תופעה הזויה נוספת שלא הצלחנו להבין היו שטחי ענק שרופים לצידי הכביש (רותי, תזכירי לי...)
יוצאת דופן ובולטת לטובה בין העיירות הכעורות היתה צ'ירדנצ'ס (שמשמעות שמה עוקר השיניים). היא קרויה על שם מהפכן ברזילאי תושב המקום מהמאה ה - 18, שהיה רופא שיניים במקצועו והיא קטנה, ציורית וחמודה, בנויה בתוך עמק. היחס בין שרידים היסטוריים ובתים יפים לבין מאורות פליטים, הפוך מבעיירות האחרות שראינו. בנוסף גרים בה אמנים רבים, בעיקר אמני מתכת ועץ, אשר מציעים את עבודותיהם בעשרות חנויות. הגענו לעיירה אחרי נסיעה של מעל שלוש שעות משדה התעופה של עיר הבירה, בלו הורייזונצ'י (עוד שם מטעה שמשמעו אופק יפה). חלפנו בשוליה של עיר הבירה, שנראו לנו כמו פאבלה אחת גדולה ולא נעימה שעומדת בסתירה מפתיעה לכביש הטבעת התלת מסלולי החדיש ועתיר המחלפים, בתוכה הוא עובר. בהמשך עשינו סלאלום בין משאיות ועצרנו לארוחת צהריים באחת המסעדות הבודדות שמצאנו בדרך, בחברת עשרות נהגי משאיות. האוירה לא משהו, אבל האוכל דוקא היה טעים... בכלל האוכל במינאס ג'ראיס היה אחד הדברים היותר מוצלחים. ארוחות בוקר כיפיות בפוסדות, צהריים במסעדות מזנון (חלקן כמו זו שתארנו, ואחרות נעימות יותר) אך בכולן אוכל טעים ומגוון, וארוחות ערב במסעדות טובות מאוד ונעימות, לפעמים בליווי מוזיקה חיה.
בצ'ירדנצ'ס ישנו שני לילות בפוסדה בתוך חווה קטנה וחמודה, מרוחקת מעט ממרכז העיירה. החיות בחווה היו אטרקציה חביבה בשעות היום אך הפכו למטרד קשה בשעה חמש בבוקר, שעת קריאת התרנגולים. לא נורא, התגברנו גם על זה. ביום וחצי בהם שהינו בעיירה טיילנו ברגל ברחובות החמודים וקצת בטבע שסביבה, נהנינו מקפה ואוכל טוב, נכנסנו לחנויות מעדנים מקומיים וקשאסה (אלכוהול המופק מקנה סוכר, מרכיב מרכזי בקפיריניה. הקשאסה של מינאס ידועה כטובה ביותר בברזיל) ולחנויות האמנות היפות, שהאמת שאחרי שלוש - ארבע חנויות כולן נראות כמעט אותו הדבר. מוטיב הפרחים שולט בעבודות המתכת ומוטיבי הבננות והפלפלים האדומים החריפים (סגולה למזל טוב) שולטים בעבודות העץ. תהינו איך כולם מתפרנסים, ועזרנו לחלק מהם.
ראינו תערוכה מוצלחת של קריקטורות מכל העולם (כולל כמה מישראל) בנושא איכות הסביבה. נסענו לעיירה סמוכה, סאו ג'ואו דל רי (ג'ואו הקדוש של המלך), העונה להגדרה של מחנה פליטים + כנסיה ולעיירונת פצפונת בשם בישיניו (חיית מחמד) שהיא כולה חנות אמנות אחת גדולה. בצ'ירדנצ'ס גם נכנסנו לראשונה לתוך אחת הכנסיות, ומצאנו את עצמנו מוקפים באינסוף זהב ופיתוחים. הבנות הסכימו פה אחד שהמראה הקיטשי לא לטעמן, ובהמשך סרבו להכנס לכנסיות נוספות. קראנו באינטרנט ואף שמענו ממנהלת הפוסדה, שבכנסיה אחרת בעיירה מתקיים בכל יום ראשון אחרה"צ קונצרט. נזכרתי בחוויות מטיולים באירופה ופיתחתי (שוב!) ציפיות. לא דובים ולא יער... הקונצרט התגלה בדמות גברת קשישה שנראתה בעלת שורשים גרמניים, אשר נחה על כסא בדשא הסמוך לכנסיה כשלצידה מערכת הגברה ממנה בקעו צלילים לא ברורים.
ביום השלישי לשהותינו במינאס ג'ראיס נסענו תוך כדי שירת "עטור מצחך זהב שחור" לעיר אורו פרטו. בדרך נאלצנו לעבור בתוך העיירה שזכתה לניקוד הגרוע מכולן (ואין בה אפילו כנסיות...). קוראים לה אורו ברנקו , כלומר זהב לבן, שם שהוא ממש עלבון לאינטיליגנציה... לפני שהגענו לאורו פרטו עצרנו בעיירה מריאנה, שותפה נוספת לז'אנר מחנה הפליטים + כנסיה, ולאחר ביקור קצר בה ירדנו 300 מטר לעומק בטן האדמה, בקרונית חשופה, לתוך מכרה זהב ישן אשר מתהדר בכך שהוא הגדול ביותר בעולם הפתוח לקהל. נהננו מהמראות של שכבות הסלעים השונות והאגם התת קרקעי שבמכרה, אך חשנו אכזבה מההסברים המועטים שהמדריך הצעיר שליווה אותנו סיפק ומרמת התחזוקה של המקום, בעיקר בהתחשב בעלות הכניסה הגבוהה. פה בתמונה הסבר קצר על איך נהגו להפריד בעבר את משקעי הזהב משאר המינרלים שנאספו במכרה.
לקראת הערב הגענו לאורו פרטו. הפוסדה שהזמנו, אשר נראתה באינטרנט נעימה, טובלת בדשא ומשקיפה על מרכז העיר התגלתה כמאורה בפאבלה בשולי העיר. את הלילה הראשון, ששולם מראש, העברנו בה תוך חשש מה לחיינו ולגורל הרכב השכור שהופקר בלית ברירה בחנייה לא נעולה. עבר בשלום... כבר באותו ערב, כאשר נסענו לשוטט בסמטאות העיר ולאכול ארוחת ערב, מצאנו תוך חמש דקות חלופה ללילה הבא בפוסדה חביבה, מטר מהכיכר המרכזית ובמחיר נמוך יותר. התנחמנו בכך שזו נפילה כמעט ראשונה שלנו בהזמנת מקומות לינה דרך האינטרנט, ונהנינו מהמראה היפה של הכנסיה המוארת בכיכר המרכזית.
אורו פרטו היא הגדולה מבין הערים הקולוניאליות ובעבר שימשה כעיר הבירה של מינאס ג'ראיס. בהתאם לכך יש במרכזה הרבה כנסיות, כיכרות, מזרקות ומסביבן הרבה מאוד שכונות עוני. הרחובות במרכז העיר הם אתגר ספורטיבי עם שיפועים תלולים, מצוין לדיאטה. חלקם ציוריים ויפים, ומשקיפים על נוף הררי, חלקם סתמיים. סמוך לפוסדה אליה עברנו בלילה השני נמצא שוק של אמנים העוסקים בגילוף ופיסול באבן המקומית, אבן סבון. עזרנו גם להם בפרנסה ונהננו לראות אותם בעבודתם.
שעה מהנה העברנו במוזיאון מעניין שבו, בין היתר, מרתף עם אביזרי מתכת ישנים ששמשו לשקילת זהב ולקשירת עבדים (לא נעים!) ותערוכה בנושא כסף, מטבעות ושטרות ברזילאים. רגע נוסף ראוי לציון באורו פרטו היה מפגש עם צייר רחוב שנעצרנו להתרשם מעבודתו. כששמע אותנו מדברים שאל אם אנחנו ישראלים ומה מעשינו בברזיל. כששמע שאנחנו גרים בפורטו אלגרה, שאל אם עודד עובד באלביט. עולם קטן.
במטרה להתאוורר מהמראות העירוניים, נסענו לכמה שעות לפארק הררי מבודד ויפה בשם caraça (פנים גדולות בפורטוגזית) במרחק כשעתיים נסיעה מאורו פרטו. מקום שלו ויפה שבמרכזו מנזר מרשים מהמאה ה - 18 אשר משמש כיום כמרכז לטיולים בסביבה וכפוסדה.
מסלול הטיול הנעים שבחרנו עבר בין קיני טרמיטים בגדלים מבהילים ועצי אורן יפים, והסתיים בנחל צונן ונעים.
בסיום הטיול חזרנו לארוחת צהריים ביתית וטעימה בחדר האוכל של המנזר לשעבר ואחריה מנוחה בגינה המטופחת.
היום האחרון במינאס ג'ראיס הסתיים בארוחת צהריים טעימה ואסאי טעים לקינוח בגירסת אורו פרטו. תיכננו לצאת משם כארבע שעות לפני הטיסה, מקדם היסטריה סביר בהחלט. לא היה לנו מושג שהחנייה בה עובדי הפוסדה האדיבים החנו את האוטו שלנו, לא נמצאת סמוך לפוסדה אלא בקצה השני של העיר... אופס! איכשהו הצלחנו להגיע לטיסה בזמן ובשלום.
תמונות ממקום שאנחנו, כפי הנראה, לא נחזור אליו בזמן הקרוב כאן. 
