שבוע הפרופיליה ובילוי בחווה

המערב הפרוע זה כאן. חי, בועט ונושם ברחבי ריו גרנדה דו סול ומתעורר לחיים מלאים כל שנה במהלך חודש ספטמבר, אז נחגג ברוב פאר והדר חג הפרופיליה לציון מלחמה שאירעה לפני 175 שנה בה תושבי המדינה ניסו להתנתק מברזיל ולקבל עצמאות (הסיפור המלא, כולל מוסר השכל, מאת יפעת: תושבי ריו גרנדה דו סול התפרנסו ממכירת בשר לשאר מדינות ברזיל, אך עקב חוקים ברזילאיים נוקשים נאלצו לשלם מיסים גבוהים ולא עמדו בתחרות מול מכירות הבשר של תושבי אורוגוואי. הם החליטו שהפתרון הוא להתנתק מברזיל ולהפוך למדינה עצמאית ויצאו למלחמה. במשך עשר שנים היו עצמאיים אך המלחמות נגד ברזיל במהלך אותן שנים גבו מחיר יקר. בתום עשר השנים הוחלט על חזרה לחיק ברזיל, תוך משא ומתן על הורדת המיסוי).

החל מסוף אוגוסט נבנית במהירות מפתיעה ביותר במונחים ברזילאיים "עיר" של בקתות עץ בשולי פורטו אלגרה, באיזור שבימי שגרה משמש כפארק רחב ידיים. יצאתי עם הבנות אחרי בית הספר לבלות בין סוסים, תרנגולות עם כובעים על הראש, בשרים ממינים שונים על האש, מתקני חקלאות שונים ומשונים ובעיקר המוני גאושוס ובנות זוגם הפרנדות הלבושות בגאוה בשמלות ססגוניות. בית קטן בערבה שנת 2010. היה תענוג! האנשים פה מתייחסים לכל העניין ברצינות תהומית, שספק אם היתה עוברת בארץ והמראות מגוחכים בצורה מקסימה ומעוררת התפעלות.
חזרנו ספוגות עשן, וגילינו לחרדתינו שיש הפסקת מים ברחוב. איזה מזל שיש לבניין מאגר מים. השומר בקש שנשתמש בחסכנות. מה הבעיה? אנחנו רגילים. מיד הנהגנו נוהל מקלחות זריזות בסגנון ישראלי. בדיעבד התברר שהפסקת המים נבעה מתקלה חמורה בצנרת המים הראשית של העיר, ובמשך יותר מיממה לא היו מים ביותר מעשר שכונות בעיר. ביום למחרת אזלו המים במאגר של הבנין, ולאחר שחזרו לקח עוד כמעט יממה עד שמערכת המים החמים בבנין שבה לתפקד. חלקנו נעזרנו בשירותי מקלחת אצל משפחת קורש וחלקינו דלגנו על השלב הזה של היום...
הבנות מיצו את מראות הגאושוס אחרי פעם אחת, עודד ואני יצאנו פעם נוספת למקום. מראות נבחרים כאן:

http://picasaweb.google.com/dancygier/SemanaFarroupilha

שיא חגיגות הפרופיליה בעשרים לספטמבר. השנה יצא בצמוד לסופשבוע. החלטנו להעביר את חלקו ברוח החגיגות בחופשה בסגנון שונה מהרגיל, אירוח בחווה. שנרגיש גם אנחנו קצת גאושוס. חיפוש באינטרנט אחר חווה קרובה יחסית הוביל אותנו לאיזור חדש מבחינתנו, מדרום לפורטו אלגרה. בחרנו בחווה בסמוך לעיר ושמה קמאקווה (או כפי שגלי אומרת: קוה קוה קוה). נסיעה של קצת יותר משעה עד לעיר בה עצרנו לארוחת צהריים קלה. העיר כעורה למדי, אך חיכתה לנו בה הפתעה נעימה ובתזמון מושלם, לגמרי בלי תכנון מראש. מיד עם הגיענו למרכז העיר עבר שם מצעד לכבוד הפרופיליה: גברים וילדים בתלבושות מסורתיות רכובים על סוסים וביניהם משאיות עליהן יושבות נערות חן בשמלות פרנדה ולצידן גברים מכינים שורסקו. חביב. משם המשכנו לחווה בשם olho d'agua בעברית: תראו את המים.
החווה נטועה באמצע שום מקום, אבל שום מקום מקסים. על ראש גבעה, ממנה לכל כיוון שמסתכלים רואים רק ירוק וירוק, ופה ושם כמה ספק אגמים ספק ביצות. בין בתי החווה הלבנים מסתובבים כלבים מתוקים, סוסים, תרנגולות וברווזים מכל הסוגים והמינים ובכל הגבעות שמסביב המוני פרות. הספקנו במהלך האירוח לרכב על סוסים ועל אופניים, לעשות קולות של מנסים לדוג באגם, לטייל ברגל אל מפל חמוד בליווי צמוד של הכלבים מהחווה, לשחק ביליארד וכדורגל שולחן (הידוע בשמו בפורטוגזית פלפלו) לאכול שלוש ארוחות סבירות (אחת מהן, שורסקו בליווי מוזיקה חיה) ובין לבין לנשנש פופקורן ועוגיות שהוזרמו אלינו על ידי צוות החווה החביב. במקום התארחו עוד כמה זוגות ומשפחות, ותוך מספר שעות כולנו הפכנו לחברים טובים. הזמנו רק לילה אחד. בהתחלה חשבנו שנמצה את המקום מהר. בפועל, כשהגיע הזמן לפנות את החדר ולצאת, אף אחד מאיתנו לא רצה לעזוב את המקום השלו הזה ונשארנו בו עוד כמה שעות. תמונות מהחווה ומהעיר הסמוכה: http://www.youtube.com/watch?v=744E4AQz80Q
אל אירוע השיא של חגיגות הפרופיליה, מצעד ברחוב הצמוד לאגם הגואיבה בשעות הבוקר של העשרים בספטמבר, הלכנו רק עודד ואני. הבנות התקשו להתעורר. הצטרפנו להמוני תושבי פורטו אלגרה והסביבה, רובם לבושים בבגדים המסורתיים, וצפינו במצעד אינסופי. בהתחלה ענייני צבא ומשטרה, לא עשה עלינו רושם גדול. בהמשך המצעד העממי, כל שוכני "עיר הבקתות" ורבים וטובים אחרים, צועדים בסך ברגל, על סוסים, בכרכרות. לבושים במיטב הבגדים ובשלל צבעים וסגנונות. שרים את ההמנון של ריו גרנדה דו סול וצועקים מדי פעם ויוה ריו גרנדה. היה שמח וצבעוני. לא נשארנו עד הסוף, די מהר העסק מתחיל לחזור על עצמו. סרטון מייצג:

ותמונות http://picasaweb.google.com/dancygier/FarroupilhaParade#
לסיום החגיגות היום בערב ארוחת שורסקו אצל משפחת קורש.

בוקר של יצירה ותרומה

לא סוד שלוחות הזמנים פה, של כולנו כמשפחה ושל כל אחד בנפרד, שונים מאלו שהתרגלנו אליהם בארץ. עודד ממשיך פחות או יותר באותה מתכונת, למעט סופי שבוע שמוקדשים יותר מפעם לבילויים משפחתיים. הבנות עברו משישה ימי לימודים קצרים לחמישה ארוכים שכוללים ארוחת צהריים וחוזרות מהם הביתה קצת מותשות בערך בשעה ארבע, אם לא ממשיכות לאיזשהו חוג או לביקור אצל האורתודנט. יפעת הצטרפה אתמול אל נטע ולמשפחת עונדי הגשרים!אצלי כנראה השינוי הכי גדול. מתיזוז בין חמש מקומות עבודה שונים שנדחסו בשעות בהן הבנות היו במוסדות החינוך (איך עשיתי את זה...?!) זכיתי בשבע שעות חופשיות, חמש פעמים בשבוע. גם מינון עבודות הבית ירד פלאים עקב נוכחותה של פאולה בחיינו יומיים בשבוע. בדרך כלל השעות החופשיות האלו גורמות לעונג רב. מדי פעם מבצבצת תחושת סתמיות וגעגוע לפעילויות של מבוגרים שיש בהן תועלת (בשביל מה הזעתי שש שנים בטכניון...?). הידיעה שכל זה זמני מאזנת בין התחושות. אז איך מעבירים את הזמן? ספורט, שיעורי פורטוגזית, התנדבות בבית הספר (ספריה וקצת לימוד), הכרת העיר וסידורים, תכנון טיולים, מדי פעם התנסות קלה ביצירות למיניהן (עד כה ברזומה סריגה, הכנת מגנטים והכנת כרית. מינימלי.) ומפגשים עם בנות נוספות שהתגלגלו לפורטו אלגרה מרחבי העולם ונמצאות במצב דומה. כבר קראתם על מועדון הסריגה. היום בנות המועדון ואורחות נוספות התכנסו אצלינו לבוקר נעים של מפגש חברתי ויצירה, במהלכו קשטנו חולצות בשלל דוגמאות ויצירות, כל אחת כיד הדמיון הטובה עליה. קבלו את הנבחרת ואת היצירות. ממני והלאה בכיוון השעון: מריאני מגרמניה, מקי מארה"ב, סופיה ממקסיקו, אווה מספרד, מרתה, אשת הקונסול הכללי של אורוגוואי בפורטו אלגרה, שהגתה והדריכה את הפעילות, יוליה ורות מכוחותינו בישראל, לאורה מאיטליה ונאדין מגרמניה. השתתפו, אבל לא נשארו לתמונת המחזור (החולצות שלהן כן!), גם אמבר וג'יני מארה"ב.

עוד תמונות http://picasaweb.google.com/dancygier/CreativeTShirts#

בהמשך, החולצות ימסרו כמתנה לילדים משכונות עוני (פבלות) בעיר!

ראש השנה תשע"א

בהתחשב בלוחות הזמנים של בית הספר והעבודה, דחינו את ארוחת החג הרשמית מיום רביעי לששי ועד אז ציינו את החג בדרכים אחרות. ביום שלישי שבוע קודם, התכנסנו כל בנות מועדון היהודיות לארוחת חג מוקדמת וטעימה ביותר אצל אידה. החל מיום רביעי החלפנו ברכות שנה טובה עם השכנים היהודים, קומץ קטן של הורים יהודים בבית הספר, ואפילו בשיעור הריקודים זכיתי לחיבוקים, נשיקות וברכות מהבנות שידעו על החג. ביום חמישי בבוקר דפי ואני הבאנו תפוחים בדבש לכתה של ענבר וגלי ולכתה המקבילה. המורה מרגרט התלהבה מאוד מהרעיון ומהזדמנות לא ללמד, והפכה את האירוע שמבחינתנו תוכנן למספר רגעי אכילה, לכמעט שעה דביקה למדי במהלכה דפי, ענבר וגלי עמדו בקדמת הכיתה, שרו שירי ראש השנה וסיפרו כמיטב יכולתם על החג, על אותיות בעברית ועל לוח השנה העברי (למישהו יש מושג כמה זה תשע"א במספרים?). ענבר וגלי היו מרוצים וגאים. ילדי הכתה ניסו להזכר באירוע דומה משנה שעברה אבל התבלבלו לגמרי עם חנוכה. לא נורא. הפעם אני התחמקתי מהסברים ועסקתי בעיקר בצילום ותיעוד. בשלב מסוים, כשתפוחי העץ כבר הפכו כמעט לשחורים (אפילו מיץ לימון לא עוזר פה) הצלחנו לעצור את העניין ולעבור לשלב האכילה.

בהמשך היום, בשיעור פורטוגזית, עודד ואני כיבדנו את סימוני מורתינו היקרה בתפוח בדבש. היא כבר כמעט מומחית לחגי ישראל.
לא ברור איך אבל הגננת של יואב, שכל קשר בינה ליהדות הוא מקרי ביותר, שמעה שבפארק הנחמד בשכונת מוהינוס דה ונטו יתקיים בשעה חמש אחרה"צ ביום חמישי טכס תשליך, מול האגם. בלי לבדוק יותר מדי החלטנו לבוא ולראות. התייצבנו בפארק בשעה חמש: הגננת של יואב, דפי והבנים, יוליה, גלי ואני. הפארק נראה לחלוטין כמו תמול שלשום. רצים, מתעמלים, כלבים... שום זכר לטכסים יהודיים. המרנו את התכנית בבילוי נעים בפארק. האכלת ברווזים, הפחדת יונים וגלישה באומגה. בשעה שש הגננת של יואב באה כולה נרגשת לקרוא לנו שהטכס מתחיל. ואכן מספר יהודים, רובם חב"דניקים שזו לנו פעם ראשונה לראות אותם בעיר אבל הם כנראה נמצאים כאן הרבה לפנינו וישארו הרבה אחרי שנעזוב, נאספו על יד האגם. חלקם דברו איתנו בעברית מצוינת. ענבר וגלי הצטרפו בשמחה למלמולי הברכות בעברית ונהנו לראות, לשמוע ולהפריע לתוקע בשופר שעמד קרוב אליהם. יצר הבלבוג שלי התגבר על השכל הישר והעזתי לנסות לצלם קצת... אשת הרב מיד קפצה עלי בנפנופי ידיים שאינם משתמעים לשום פנים. לא נעים.
בערב עודד ואני נסענו לערוך קניות לחג. נזכרים, לא בערגה, בחוויה המפוקפקת של קניות בארץ לפני החגים. ננצל את ההזדמנות לתאר את המוסד הפורטו אלגראי המרשים שנקרא היפר זפארי – חנות הדגל של רשת זפארי, שלמיטב הבנתינו נמצאת רק בעיר הזו. הרשת בבעלות אחת המשפחות העשירות בעיר, שילדיה לומדים (איך לא?) בבית הספר האמריקאי. השירות בסופר הזה, ובכלל ברשת זפארי, הוא תופעה מרהיבה ומענגת. מדובר במבנה בן ארבעה מפלסים – התחתון והעליון לחנייה, שני האמצעיים מאכלסים שורות ארוכות ורבות של מוצרים. ההגעה ממפלסי החנייה אל קומות הקנייה ולהיפך באמצעות שתי מעליות. בכל מעלית יושבת בחורה שתפקידה בחיים לשאול את הלקוחות לאן הם רוצים להגיע וללחוץ עבורם על הכפתור. לאחר שמלאנו את העגלה בכל טוב הגענו לאחת מארבעים הקופות. בכל קופה יש קופאית ואורז/ת. חלילה שהלקוח לא יעבוד קשה מדי. האריזה מתבצעת במהירות וביעילות בארבעה סוגי שקיות בהתאם לסוג המצרכים. אסון אקולוגי... (האמת שלקניות קטנות יותר אנחנו מביאים שקית בד חד פעמית). בקניה ביום חמישי הסתערה עלינו עובדת נוספת ששאלה אם נרצה עזרה בהוצאת הקניות מהעגלה והעברתם למסוע. עניתי שכן, שיהיה... אבל המשכתי להעביר מוצרים בעצמי וזכיתי לקריאות מחאה נרעשות ממנה. לא נותר לנו אלא לעמוד שם ולצפות במוצרינו מטופלים על ידי ארבע עובדות מנומסות (קניה גדולה - הצטרפה עוד אורזת לזו הקבועה...) שבסיום התהליך שארך כשלוש דקות אמרו לנו תודה. כמובן שלאחר פריקת השקיות באוטו (גם זה אפשרי עם סיוע מעובדי זפארי המסורים) משאירים את העגלה זרוקה איפשהו בחניון. הפטנט המקובל בעולם המערבי של עגלה תמורת מטבע לחלוטין לא קיים פה. הוא יגזול פרנסה לאנשים רבים... לסיכום, בסופר הזה אף פעם אין תורים והקניה היא חוויה.

את יום ששי בבוקר העברתי במטבח בנעימים. בישולים – עלי. ניקוי סירים, כלים ומחבתות – פאולה. זה כיף! בערב התכנסנו לארוחה חגיגית. משפחת קורש עשתה לנו הכרה עם מנהג יפה שהתקבל בברכה על ידי כולנו: שירים וקריאת קטעים קצרים הקשורים לחג מתוך חוברת שדפי ערכה מבעוד מועד. אהבנו ונאמץ את המנהג גם לחגים הבאים, פה ובארץ.

שתהיה לכולם שנה טובה ומתוקה!

São Francisco de Paula

חזרנו מארבעה ימים קסומים בארץ המפלים. שביעי לספטמבר הוא יום העצמאות הברזילאי, יצא היום, יום שלישי. הוספנו את יום שני גשר (רשמי בעבודה, בבית ספר לא) וארגנו לנו ולמשפחת קורש (דפי, סער, ענבר בן השש ויואב בן השלוש) חופשה מופלאה באתר טבע מדהים ביופיו. פארק שמונת המפלים, בקרבת עיירה חביבה בשם סאו פרנסיסקו דה פאולה, פחות משעתיים נסיעה מפורטו אלגרה. אם מקום כזה היה בארץ, הוא היה מלא עד אפס מקום כמעט בכל ימות השנה, ובמיוחד ביום העצמאות. ופה...? אם אין ים או כדורגל, לא מספיק אטרקטיבי. היינו כמעט לבדינו במקום המופלא הזה. אין מה לומר, אלוהים נותן אגוזים למי שאין לו שיניים... הרווחנו את כל הטבע והיופי הזה כמעט רק לנו וקיוינו למצוא דרך להעביר ולו חלק קטן ממנו לארץ. החופשה התחילה ביום שבת בבוקר בגשם סוחף, בנסיעה יפהפיה בין ערפילים, עד ההגעה לסאו פרנסיסקו דה פאולה. בעיירה רחוב ראשי אחד עם קצת פסלים, מסעדות וחנויות כולל חנות ספרים מקסימה ומלאת אוירה משולבת בחנות אמנות, כלי בית ושאר פיצ'יפקעס. בשולי העיירה אגם מתוק, מזכיר במעט אגמים באירופה. כשהגענו אליו השמיים התחילו להתבהר (ולשמחתינו נשארו ככה עד סוף החופשה!). יכולנו להנות מתחביב ידוע של הבנות שפה בברזיל כמעט לא מתאפשר, האכלת ברווזים.

ומשם, נסיעה קצרה עד לגן העדן הקרוי פארק שמונת המפלים. מתחם של כשבע בקתות עץ, במרכזן חדר אוכל ובניין נוסף ובו חדר משחקים ומטבח מרכזי ששימש אותנו לבידור של הנוער (ביליארד לבוגרות, צפיה ביובל המבולבל לצעירים...) והכנת ארוחות משובחות על טהרת השורסקו, על האש. בכל זאת יום העצמאות! המתחם נטוע בתוך נוף מדהים שכולו הרים, ואדיות ועצים ומהווה נקודת יציאה לטיולים רגליים, מסומנים כמעט כמו בארץ, שכל אחד מהם מוביל למפל מדהים אחר. מסלולי הטיול מקסימים, הצמחיה מסביב משגעת, מים זורמים מכל הכיוונים, מדי פעם יש גשרון עץ, מדרגות או סולמות. בגלל הגשמים שהיו עד הגעתנו, הדרכים היו בוציות וחלקלקות. חזרנו מהטיולים מאושרים ומלוכלכים ופה ושם חלקנו טבלנו איברים שונים בבוץ או במים. מצד שני, המפלים והנחלים היו שוצפים וקוצפים.

הספקנו בארבעת ימי החופשה לראות ארבעה מתוך שמונת המפלים. יש סיבה לחזור (אולי לבקתות, אולי לקמפינג הסמוך).

לגיוון נסענו אחרה"צ אחד לראות בעיירה מסיבת ריקודי גאושוס מקומית. הילדים סבלו, המבוגרים חלקם נהנו מהאותנטיות שבעניין. ביום אחר נסענו לטיול באיזור. התחלנו בסכר גדול שנקרא סכר סלטו והמשכנו לפארק המפל. פארק שיש בו רק מפל אחד - מאוד יפה, אבל גם אומגה בגובה 70 מטר, תלויה בין שמים וארץ מעל המפל והנהר. עוברים מצד אחד לשני בקרון קטנטן פתוח שרק שני אנשים נכנסים בו, וחוזרים חזרה באומגה. האמהות ויואב בן השלוש עסקו בתיעוד ובציפיה לאמיצים שבחבורה שירדו מהאומגה, כל אחד בתורו, עם עיניים נוצצות. היום הזה הסתיים בביקור קצר בקנלה וגרמדו, שתי עיירות שכבר קראתם עליהן לא מעט בבלוג שלנו, ובארוחת ערב מסכמת של - איך לא? - פונדו. ללקק את האצבעות. חזרנו באמצע הלילה, מותשים אך מרוצים, לבקתות העץ שלנו שהחסרון הכמעט יחיד שלהן הוא שהיה בהן קצת קר בלילות. היום, יומנו האחרון לחופשה, הוא כאמור יום העצמאות הברזילאי. אחרי טיול פרידה מאחד המפלים וקפה אחרון במטבח של הפארק נסענו לחפש מה עושים ברזילאים ביום העצמאות. ברחוב הראשי של סאו פרנסיסקו דה פאולה נתקלנו בהתקהלות והכנות למצעד. לא נשארנו לראות. המשכנו לעיר קרובה לפורטו אלגרה ושמה נובו המבורגו. העיר ידועה בתעשיית הנעליים שבה. יש בה עשרות מפעלי נעליים שחלקם מייצאים לכל העולם. שם גילינו איך חוגגים את יום העצמאות בברזיל. קונים נעליים! מזה כשבוע מתקיים במרכז הירידים של העיר פסטיבל נעליים. במתחם ענק מסודרים מאות ביתנים ובהם נעליים מכל הסוגים, הגדלים, הצבעים והמינים ובשלל מחירים. היו שם אלפי אנשים. חלקם עמדו בתורים כדי להכנס לביתנים של החברות היותר מבוקשות. דפי ואני הסתערנו על הביתנים, התעלמנו מאילו עם התורים, והצלחנו לקנות כמה מציאות נחמדות, בזמן שהאבות והילדים הצטופפו עם יתר ההמונים במתחם המזון. אנחנו מעדיפים את הגרסא הישראלית לחגיגות יום העצמאות. תהנו מהתמונות: http://www.youtube.com/watch?v=H3fvbosQbUs

וגם: http://picasaweb.google.com/dancygier/SaoFranciscoDePaula#