סופשבוע רגוע בכפר

בסוף השבוע הזה התקיימו חגיגות יום הולדת 240 לפורטו אלגרה, עם שלל הופעות ואירועים ברחבי העיר. שיהיה במזל טוב. אנחנו בחרנו לא לחגוג עם העיר אלא לטייל במרחבים הירוקים שמחוץ לה, ויש סיבה. מתחילת הסמסטר גלי משתתפת בחזרות למחזמר שיועלה במסגרת בית הספר בתחילת חודש יוני. החזרות בימי שבת, וההשתתפות חובה. אנחנו מעודדים את הענין, אבל לא מצטערים אם במקרה החזרות מתבטלות או מועברות ליום אחר. הפעם, בגלל איזשהו כנס שנערך בבית הספר, בוטלה החזרה וגם הלימודים ביום ששי. מזג האויר הצפוי לסופש לא היה ברור, וחיכינו כמעט עד הרגע האחרון עם ההחלטה אם ולאן לסוע. ביום רביעי התחלתי לחטט בחוברות ופלאיירים שנאגרו בבית ומצאתי איזכור למרחצאות שיש בהם בריכות חיצוניות ומקורות, במרחק של כשלוש שעות נסיעה מפורטו אלגרה. משיטוט באינטרנט הבנתי שיש גם נוף יפה, מפלים וכמה אופציות לינה נחמדות בסביבה, שממותגת תחת השם המחייב Termas e longevidade, מרחצאות וחיים ארוכים. 

יצאנו ביום ששי אחר הצהריים ליומיים של מנוחה נפלאה, נופים יפים, אוכל טוב וקצת טיולים באיזור המקסים שבו המוני עצי ארוקריה.

מזג האויר היה מושלם, שמים כחולים ושמש זורחת. בערבים קצת קריר. ישנו בפוסדה מתוקה בשולי כפר קטן בשם Cotiporã. כשהזמנו לינה נשאלנו אם נרצה גם לאכול במקום ארוחת ערב וכשהבנו שמצאי המסעדות בכפר שואף לאפס אמרנו שכן. כבר בכניסה לפוסדה התברר שעשינו עסקה טובה. ריחות אפייה נפלאים קידמו את פנינו. בעלת המקום, גברת חביבה אך פטפטנית שעזבה לפני כעשר שנים את חיי העיר בפורטו אלגרה לטובת עסקי התיירות בפינה שכוחת האל הזו, הסבירה לנו על סוגי הלחמים שהיא ובעלה אופים. את שתי ארוחות הערב אכלנו במקום. אוכל ביתי ופשוט, עם מעט אפשרויות בחירה, אבל הכל טרי טרי וטעים. גם ארוחות הבוקר היו נהדרות עם ריבות תוצרת בית, כמובן לחמים טובים, פירות ועוד.

המרחצאות שבגללם בכלל הגענו לאיזור התגלו כמשובחים וכמעט ריקים מאדם (שינוי מבורך לעומת המרחצאות בהם היינו בקיץ באקוודור). לא בטוח שתכונות המים היו עומדות בתקנות משרד הבריאות (ערך הגבה מעל 9...?), אבל מבחינתינו הם היו נפלאים. בילינו יום שלם בין שתי בריכות חיצוניות וחמש בריכות מקורות. המקום מתוחזק הרבה מעבר לציפיות שלנו. המים נעימים, מלטפים ובטמפרטורה מושלמת. בחלק מהבריכות מדי פעם מתעוררים לחיים ברזי מסאג' בגבהים ובעוצמות שונות.

תענוג בריא שפתח לגלי את הצינון באף והחליק לכולנו את העור. כדי לשבור קצת את הרביצה בבריכות אכלנו במקום גם ארוחת צהריים וטיילנו, עם חלוקים וכפכפים, בשבילים שבמתחם. אחד מוביל למפל חביב והשני לגשר מתנדנד מעל נהר שמצידו השני מסלול הליכה ארוך בו בחרנו שלא ללכת, בהתחשב בציוד שהיה לגופינו. בסיום היום, רוויים לחלוטין במינרלים ועל פנינו נסוכים חיוכים של רגיעה חזרנו לפוסדה לארוחת ערב.

למחרת ביקרנו בשלושה מפלים. אל שניים אפשר להגיע ממש קרוב, והם פינות חמד עם הרבה ירוק, מים ופרפרים בשלל צבעים, כולל הפרפרים הלבנים האהובים עלינו.

את השלישי רואים בתצפית מרחוק. בדרך חזרה לפורטו אלגרה הספקנו לעבור בעוד כמה תצפיות יפות. אין ספק שנתגעגע למרחבים ולכל המים והירוק.

עוד תמונות כאן.

גשר אחד מאחורינו

בשעה טובה הסתיימו היום עשרים (!) חודשים בהם נטע, יפעת ואני בילינו בערך אחת לשלושה שבועות במרפאה של האורתודנט היקה והמאוד מוצלח, סג'י הורסט. הנה התוצאה, מתנה (בשבוע איחור) ליום הולדת 15.

במהלך עשרים החודשים נטע ויפעת צחצחו שיניים בוקר וערב במשך כעשר דקות כל פעם, עם שלל מכשירים ואביזרים בשיטות שגרמו לרופאת השיניים שלנו בארץ להתפעלות רבה כשראתה אותן בביקור בקיץ. לדבריה היא לא מכירה הרבה נוער בארץ עם שיניים כל כך נקיות ומתוחזקות כמו שלהן. בנות, תמשיכו ככה עם או בלי גשר! 

הביקור התלת שבועי אצל רופא השיניים כלל טקסים קבועים: מציאת סידור לגלי (בדרך כלל אצל ענבר או קלאודיה, אבל בעיתות מצוקה צפייה עצמאית בסרט בטלוויזיה או הגררות איתנו). נסיעה קצרה אל המרפאה. כמעט אף פעם אי אפשר למצוא שם חניה. נטע ויפעת נכנסות ואני עושה עשרה סיבובים בשכונה עד שאני מצליחה למצוא חניה. הכניסה למרפאה היא בשיטת "הכלוב בספארי", עם שער כפול שבכל פעם אפשר לפתוח רק צד אחד שלו. יש פה לא מעט מקומות כאלו. לא נתגעגע אליהם. הבנות מתקבלות על ידי הרופא התורן או האסיסטנטית בנשיקות, חיבוקים ומשפטי הפגישה הברזילאים המקובלים - tudo bem? tudo bom ונכנסות לחדרי העינויים למתיחות, החלפות ומדידות. אני מחכה בחדר ההמתנה עם הספות הכתומות המחרידות, שתמיד המזגן בו קר מדי או חם מדי והטלוויזיה מכוונת על ערוץ של סדרות אמריקאיות מדובבות לפורטוגזית. ניצלתי את הזמן לשיחות טלפון או לקריאת ספרים. בין לבין גם ניגשתי למזכירה לטקס התשלום החודשי. לוקח לה שעה לכתוב קבלה מוקפדת עם פרטי פרטים. היקיות שולטת במרפאה. בסיום הטיפול, הרופא התורן קורא לי לשיחת סיכום. גם לי מגיע לקבל חיבוקים, נשיקות, tudo bem? tudo bom . אחריהם מגיע דיווח מפורט על הטיפולים שנעשו לבנות. הבנתי אולי חצי מהנאמר, אבל תמיד הנהנתי בראשי בהסכמה וקיויתי שהפורטוגזית של נטע ויפעת טובה משלי. היא בהחלט יותר טובה משלי. הן תמיד ידעו מה עשו להן ומה ההוראות להמשך הטיפול. אני הקפדתי לודא שאני יודעת למתי לתאם את הביקור הבא.

תמונת פרידה של נטע  ויפעת מהספות הכתומות.

ליפעת ולי עוד יש כמה פעמים לבלות שם, והאמת שגם נטע עוד צריכה לבוא להתאמת פלטה שתלווה אותה עוד תקופת מה.
בכל מקרה חשבון הבנק שלנו שמח מאוד מסיום הטיפול, נטע זורחת, אנחנו מרוצים ומחזיקים אצבעות שגם יפעת תחזור לארץ נטולת גשר. בקרוב נדע.

את סוף השבוע השמשי והנעים העברנו כסוג של תיירים בפורטו אלגרה. מנצלים שבתות אחרונות בעיר. ביום שבת גלי ואני בילינו בסירת התיירים שמשייטת כשעה באגם הגואיבה. שאר המשפחה סרבה להשתתף בחוויה. יפעת היתה אצל חברות ועודד ונטע רכבו על אופניים. האמת שגם גלי לא היתה ממש מרוצה מהענין. היא פנטזה על סירת תענוגות, או כדבריה "סירה מגניבה" והתאכזבה לגלות שמדובר בסך הכל בסירה משעממת שכל מה שיש בה זה שתי שורות של כסאות.

אני דוקא מאוד נהניתי מהמראות של העיר מזוית שלא היתה מוכרת לי .

וממראות של איים שונים שביניהם הסירה שייטה. באחד מהם משכנות עוני ובשני, סמוך לו, אחוזות פאר.

בדקות השיט האחרונות גילינו שבעצם יש לסירה כמה קומות ואפילו חרטום נגיש. החלפנו את הישיבה בכסאות תוך כדי אכילה, צפייה במראות ומשחקי קלפים סוערים (גלי הגיעה מצוידת!) בטיולים הלוך חזור בסירה.

ביום ראשון הצלחתי, תחת מחאות, לסחוב את כולם לשעה קלה של תרבות במוזיאון Iberê Camargo.

אחרי שעת התרבות סיבוב בטילת איפנמה. בריו?

לא בריו, בפורטו אלגרה, להבדיל. אבל בסך הכל נחמד. הסיבוב הסתיים באכילת אסאי במרפסת נעימה של אחד מבתי הקפה בטילת ומשם המשכנו לסידורים בקניון גדול שנקרא Barra בו התגלו חידושים. שתי חנויות לממכר פרוזן יוגורט בשיטת עשה זאת בעצמך ושלם לפי משקל. באחת מהן טעם מקומי יחודי. לא העזנו לטעום.

עוד קצת תמונות מסוף השבוע בקישור.

Dois Irmãos ו - Morro Reuter

עודד בעוד אחת מנסיעותיו אל מחוץ ליבשת, גם הנרי. הצלחתי לסחוב את יוליה (זה היה החלק הקל) ואת הבנות לבילוי יומי בסביבה הירוקה שמחוץ לפורטו אלגרה. בתור נהגת יחידה שיקולי המרחק הכתיבו את היעד. בחרנו במקום קרוב אך אהוב, שכבר היינו בו וסיפרנו עליו לא מעט, העיירה Morro Reuter. הגענו ישר לארוחת צהריים במסעדת גן העדן, El Paradiso. פעם שניה שלנו שם. המקום עבר שיפוץ קל, האוכל נשאר טעים והישיבה במתחם הירוק והמטופח מהנה ומרגיעה.

החתולים היפים הזכורים לטוב גם הם נשארו במקומם והפעם היו רבים במיוחד, כולל גורים יונקים וכמה חתולים אתלטים שהיו כנראה שמחים להמצא מחוץ לכלובים המפונפנים. הבנות היו שמחות לאמץ/לקנות אחד מהם, אבל נאלצות לחכות עד לחזרתינו לארץ.

עשרות פרפרים לבנים יפהפיים רחפו מעל ראשנו והוסיפו לאווירה.

בדרך חזרה עצרנו בגלריה שעדיין לא היינו בה. בכניסה - הפתעה! שימו לב לציפורניים של הכלבונת המתוקה הזו.

ובמבט מקרוב.

לתומינו חשבנו שכבר ראינו פה כל דבר אפשרי שקשור לטיפוח כלבים, החל בעגילים באזניים וכלה בקוקיות. טעינו.

לסיום היום ולקול מחאות הנוער, עצרנו בעוד עיירה חביבה ששמה Dois Irmãos. בעברית שני אחים. במרכזה פארק נעים ומדרחוב עם פסיפסים, מסעדות וחנויות. יום ראשון בצהריים, הכל כמעט היה סגור וגרם לעזיבה מהירה לשמחת הנוער. יוליה ואני זוממות לחזור בהזדמנות בהרכב של מבוגרים בלבד.

קצת תמונות בקישור.
לסיום, בלי קשר, תמונות של העץ היפה הזה שראיתי השבוע ליד הבית של דינה ושלמה.