חופי בומביניאס

שבועיים וחצי של בטלה ושינה עד שעה מאוחרת עברו על בנותינו מאז החזרה מאקוודור. לגיוון פה ושם מפגשים עם חברים וחברות, חוגים שחלקם פעילים גם בחופשה וטבילות בבריכה. החיים קשים. עודד הספיק בזמן הזה לעשות גיחה לקור ולגשמים שבארץ ואני התחלתי ללמד עברית כמה עובדים מהחברה, לבקשתם ואחרי שהבהרתי שאני ממש לא מורה מוסמכת ובטח לא לעברית. נכון לארבעת השיעורים הראשונים כל הצדדים מרוצים ונקווה שימשיך כך.

בשבוע הבא חוזרים ללימודים, אבל בינתיים הספקנו להנות מעוד חופשה של הבילוי הברזילאי המושלם בחוף הים. בשני לפברואר נחגג יום השייטים בחלק מהערים בברזיל. אילו שיש בהן נהר, אגם או חוף ים. פורטו אלגרה ברשימה, לא עובדים ביום חמישי וכמובן שביום ששי גשר, ואם כבר אז אפשר עוד יום. יצאנו ביום חמישי וחזרנו ביום שני. היעד הפעם היה בומביניאס שבסנטה קתרינה.

זכרונות של פקקים מתישים מנסיעות קודמות לכיוון גרמו לנו לצאת לדרך ביום חמישי לפני חמש בבוקר. השתלם. ביום הראשון היינו קצת עייפים, אבל בשעה שתיים בצהריים כבר טבלנו במי הטורקיז היפים, אחרי שהספקנו לאכול גם ארוחת צהריים וגם גלידה לקינוח.

בומביניאס היא עיירת חוף תוססת, בנויה בלשון יבשה מפורצת ומיוערת שלאורכה חופים רבים ומגוונים. המקום לא גדול אבל בגלל המבנה של לשון היבשה החופים מאוד שונים זה מזה ובנסיעה קצרצרה אפשר לעבור מחוף עם מים סוערים לכזה עם מים שקטים, מעמוס אנשים לכמעט ריק, מחולי לסלעי.

התמקמנו בדירה פשוטה אך מספקת, רחוב אחד מהמרכז הסואן של העיירה ומחוף הים הכי עמוס. איפשר לשלב בין ארוחות תוצרת בית למסעדות, בתי קפה וגלידריות. בהתחלה חשבנו שטעינו בכיוון, כולם מסביב ארגנטינאים. בהמשך זיהינו את הברזילאיות בחוף הים, עם סימן ההיכר בצורת חוטיני או בשמו המקומי, חוט דנטלי. הארגנטינאיות ברובן יותר צנועות. עדיין בלטנו בשטח עם חולצות הים והכובעים שלנו וחוץ מזה אנחנו כמעט היחידים בלי שום קעקוע. שימו לב לקעקוע של הבחור מצד ימין.

 

הסקרנות גרמה לנו לפנות אליו ולשאול מה פשר הדבר. הוא כמובן היה ארגנטינאי, מה שהקשה על התקשורת. אבל אם הבנו אותו נכון, הקשר בינו לבין יהדות מקרי ביותר. זה השם של הבן שלו (עם שגיאת כתיב?)  אבל הוא ממש לא ידע באיזו שפה זה נכתב. בהמשך ראינו גם בחורה שעל גבה מקועקעות המלים "אין סוף".

ביום הראשון להגעתינו התקיימה בעיירה תהלוכה לכבוד חג השייטים. כמה מהתושבים צעדו בסך אוחזים בדגם קטן של סירת דייגים עד למזח בחוף הים, ושם עלו לסירות מקושטות בדגלים לבנים ותכולים. הסירות ביצעו מעין משט קטן מול החוף, בליווי עשרות נפצים גרועים שנורו באוויר ועשן כתום שפוזר מעל אחת הסירות.

רוב הנופשים בחוף העמוס לעייפה היו די אדישים לעניין והמשיכו ברביצה בחוף או בטבילה במים. גם אנחנו.

בשאר הימים נדדנו לחופים אחרים, פחות עמוסים, אבל בשעות הבוקר כשהבנות עוד ישנו עודד ואני נהננו מהליכות בחוף כשעוד אפשר היה לראות בו הרבה חול ומעט שמשיות, כיסאות ואנשים.

בחופים אחרים שנירקלנו בין דגים וסלעים. לא אתר שנירקול מצטיין, אבל מספק. הבנות צילמו עשרות תמונות מתחת למים. ברובן אי אפשר לראות כלום, אבל מדי פעם היו הצלחות.

ביום השלישי חברנו למשפחת פז, שישנה בדירה בצד השני של העיירה. נפגשנו במקום טוב באמצע, באחד החופים היותר יפים באיזור, מוקף סלעים וצמחיה. נהננו מחברה טובה ומוכרת ומשלל אביזרי ים שלנו אין. קייאק, מגוון מזרוני ים ועוד ועוד. היה תענוג.

אחר הצהריים עברנו לחוף אחר, בו היינו גם יום קודם, עמוס יותר אבל יש בו מתקני מים. יום קודם נטע וגלי התענגו על נפילה למים בשיט קצר בסירת בננה, שהיווה עבור נטע תחליף סביר לביג פלייר, המתקן שהיא באמת רצתה לעשות, אבל לא מצאה עם מי. יחד עם דותן ונועם הוגשם החלום. הנה הם לפני ותוך כדי.

שלושתם חזרו כמובן עם עיניים נוצצות מהתרגשות. 

ביום הרביעי אחר הצהריים בילינו בעוד חוף מקסים, שהחלק היפה ביותר בו היו סלעי ענק באחד מצידיו. מעל, מתחת ובתוך הסלעים עולם רוחש של יצורי מים. מקום מצוין לעבודה אקולוגית. היו שם סרטנים בשלל גדלים, צדפות סגולות מדהימות, אצות במגוון צורות, צבעים ומרקמים, דגים ומה לא.

הסלעים עצמם התעצבו בצורות מקסימות, אחד נראה לנו כמו בול עץ, אחר כמו דג. היה שם ממש יפהפה.
בכל החופים על קו המים מתגוררים להם יצורים קטנים, שאין לנו מושג מה שמם, והם יוצאים מהחול ומתחפרים לתוכו כאשר הגלים שוטפים אותם. ככה זה נראה:

 

עוד תמונות של הרבה ים ושמש כאן.