רשיון נהיגה ברזילאי

בערך שנה אחרי הגעתנו לברזיל, כלומר לפני כחצי שנה, התבקשנו להוציא רשיון נהיגה מקומי. לא רק אנחנו, גם יתר הישראלים, רובם ותיקים מאתנו בכמה שנים, התבקשו לעשות זאת באותו זמן. השתנה משהו בחוקי הביטוח או בהבנה של אנשי AEL את החוקים. לא משנה. צריך, ביקשו, אז עושים. התהליך כולל שלושה שלבים: שלב הגשת מסמכים, שלב בדיקות רופא ופסיכולוג ולקינוח - אפשר לבחור. או מבחן תאוריה או השתתפות בשלושה שיעורים מתוך מבחר של תשעה בקורס בסגנון נהיגה מונעת. החלוצים היו יוליה והנרי. חיכינו לראות שהתהליך עובד, ובסופו אכן מקבלים רשיון נהיגה. הם קיבלו מהר, בערך תוך חודש. גם יתר החברים, שהתחילו פחות או יותר איתנו, מיצו את העסק די מהר וכולם מתהדרים מזה זמן ברשיון נהיגה ברזילאי תקני. ואנחנו? לא ברור למה, אבל כבר בשלב המסמכים נתקענו. בערך ארבעה חודשים. הבאנו למשרד הרישוי השכונתי בדיוק אותם מסמכים שגם חברינו הביאו, אבל מאיתנו רצו יותר. כל פעם עוד מסמך. בילינו במשרד פעמים רבות, כל פעם עם מסמך אחר בידינו. השיא היה כאשר גם לרנטה החביבה, הפקידה במשרד השכונתי שניסתה לטפל בנו, לא היה מושג מהו המסמך שהמשרד הראשי דורש הפעם... העובדת מ -AEL  שעזרה לכולנו עם המסמכים התפטרה מהעבודה מרוב יאוש ואנחנו שבינתיים היינו רשאים להמשיך לנהוג, לא ממש התרגשנו מהפרוצדורה. איכשהו העניין נפתר ויום לפני שנסענו לטיול לארגנטינה וצ'ילה קבלנו שיחת טלפון מסעירה מרנטה ששמחה לבשר שבקשתינו אושרה סוף סוף ואנחנו יכולים להמשיך בתהליך. את השלב הבא, רופא ופסיכולוג, עשינו בהקדם האפשרי אחרי הטיול. כולם סיפרו שתוך חצי שעה סיימו, לנו לקח שלוש שעות. חיכינו הרבה זמן בתור, בהמשך ציירנו עץ, ילד ובית וזיהינו צורות לבקשת הפסיכולוגית הצעירה והחביבה שאפילו לא העיפה מבט בציורים האמנותיים שלנו (עודד ממש השקיע!) ואמרה שהכל בסדר. עם הרופאה גם אין בעיה - בדיקת עיניים ורפלקסים, ואנחנו מוכנים לשלב הסופי. מבחן או קורס? מה כדאי? אז מבחן  תאורטי בפורטוגזית לא בא בחשבון, אין סיכוי שנצליח. נאלצנו להשתעמם שלוש פעמים בקורס. היה סיוט אמיתי! כל מפגש בן חמש שעות, ברוטו, בשעות כמעט בלתי אפשריות מבחינתינו. ניצלנו את נוכחותם המבורכת של סבא וסבתא ששמחו להשאר שלושה ערבים עם הנכדות בלי תיווך שלנו ועשו איתן כיף, בעוד אנחנו מתפתלים משעמום...
בארץ לא חווינו קורס נהיגה מונעת, כנראה שגם בעברית זה משעמם. אבל כשלא מבינים כמעט אף מילה זה פשוט עינוי! שאר התלמידים בכיתה גילו עניין רב, כתבו, שאלו שאלות, השתתפו... בניגוד אלינו הם גם צריכים להבחן בסוף. אנחנו בקושי יודעים מה היה הנושא של השיעורים... בראשון קלטנו כמה מילים על איך נוסעים עם כלב באוטו, בשני על ההבדלים בנסיעה בין דרך סלולה לדרך עפר. בשיעור האחרון, להפתעתינו, בעשר הדקות הראשונות הבנו כמעט הכל ואפילו השתתפנו באופן די פעיל. הנושא היה תמרורים. היינו היחידים בכיתה שידעו להגיד מה מסמלים תמרורים בצבע חום. טוב, אנחנו בכל זאת מרגישים פה עדיין כמו תיירים...
בשיעור הראשון עודד מהר מאוד התחיל לנקר ואני שחקתי באייפון שלו. כשהתעורר התחלנו לריב מי ישתמש בו... לשיעורים הבאים הבאנו לתגבורת גם את האייפוד של נטע, ואני התוודאתי למגוון המשחקים הטפשיים שלה (סליחה, נטע) . לפחות הזמן עבר יחסית מהר. לזכותו של המורה החביב יאמר שהוא קלט מהר מאוד עם מי יש לו עסק, נתן לנו לעסוק בשלנו וחתם על נוכחות בסוף השיעור. הוא גם נתן הפסקות ארוכות במהלכן בדקנו מוסדות קולינריים שונים בסביבה. ואם הכל יעבור בשלום, בעוד ששה ימים נהיה נהגים ברזילאיים כדת וכדין.