קפה קולוניאל ופסיפס

ביום שני הבנות חזרו ללימודים, סמסטר שני של שנה שניה. היום ניצלנו שבת שמשית ואת העדרותו של עודד (שברגעים אלו נמצא על המטוס, בדרך המייגעת חזרה מישראל!) ונסענו ביחד עם רות ויובל לבדוק מה אוכלים בקפה קולוניאל. סגנון האכלה טיפוסי לישובים שבהרים סביב פורטו אלגרה. נתקלנו בפטנט הזה בעבר בגרמדו ובקנלה אבל עודד טען שזה לא נשמע לו טוב,  והאמת - יש לו אינטואיציה טובה. תמורת מחיר קבוע לסועד קיבלנו אל השולחן ערבוביה גדולה  של הררי מאכלים מתוקים ומלוחים. פסטלים, עוגות, קציצות, לחמים, נקניקים, ריבות, חמוצים, עוד כל מיני... מזכיר במשהו ארוחת בוקר במלונות בישראל רק בלי ירקות טריים, גבינות שוות, פנקייקים ושאר פינוקים ובלי לעמוד בתור. הכל מגיע לשולחן, ואם נגמר המלצר דואג למלא בחזרה במהירות. חלק מהדברים היו  טעימים, חלק סתמיים. הרוב  על טהרת הבצקים. לשתייה מיץ ענבים, יין אם רוצים וקפה לא ממש משובח.

סיפקנו את יצר הסקרנות, מלאנו את הבטנים וכנראה שלא תהיה לנו פעם שניה. מה שכן, המקום עצמו היה יפה, עם נוף נהדר והרבה ירוק בעיניים. שעה נסיעה מפורטו אלגרה, בישוב שנקרא Morro Reuter. היינו בו בביקור עם סבא וסבתא. אז היה סגור והפעם זכינו גם לדגום את הקפה קולוניאל וגם להכנס למתחם מקסים, טובל בדשא ועצים, עם נוף נפלא, ששייך לאמנית בשם קלאודיה ספרב. אישה גדולה ואימהית שעוסקת באמנויות שונות, וביניהן פסיפס. המקום כולו עשוי מפסיפס - שבילים, קירות, שולחנות, מתקני משחקים, אפילו השירותים מפסיפס. יש לה רעיונות נפלאים והיה תענוג להתהלך בין כל היצירות שמפוזרות ברוחב לב בין הדשא והעצים ולדבר עם קלאודיה ועם בחורה נוספת שעובדת איתה.
 

עוד תמונות בקישור. את גלי כמעט שלא רואים בתמונות. היא פחות התעניינה בפסיפסים ויותר בכלבים שהסתובבו שם.
יש במקום גם חדרי אירוח ושיעורי פסיפס בסופי שבוע. אופציה לבילוי בנות עם רות, שבזכותה התוודאתי לאמנות הכיפית הזו. רות מצאה מורה לפסיפס בפורטו אלגרה ושתינו משתדלות לבלות אצלה פעם בשבוע בניפוץ אריחים צבעוניים והדבקת השברים. אפילו בעלת שתי ידיים שמאליות כמוני מצליחה והכי חשוב, נהנית. מסתבר שבפסיפס מה שיוצא - אני מרוצה, או כדברי המורה יארה "פסיפס זו דמוקרטיה". הנה שתי עבודות הביכורים שלי שכבר שימשו אותנו בכמה ארוחות.

בתכנית  מתלה למעילים (כמעט גמור) ומסגרת למראה.

וכאן אני עם המורה ומאחור עבודות שלה. להבדיל...

עוד בילויים עם סבא וסבתא

היום בשעות הצהריים סבא וסבתא החלו את המסע המייגע חזרה לארץ,  אחרי שבועיים וחצי מהנים ביותר איתנו. אנחנו בינתיים נשארים פה, בדירה שפתאום נראית  קצת ריקה, שולחים בקרוב נציג לכמה ימים לארץ ומחכים לאורחים נוספים (איילת וטל אוטוטו אורזות מזוודות).

את ימות החול הנותרים מאז יום רביעי העברנו בנעימים עם סבא וסבתא במנוחה בבית ובין בתי הקפה, הקניונים והפארקים בעיר. יש עוד איזה בית קפה או שניים בפורטו אלגרה שלא בדקנו... אבל זה לא בגללנו. הם היו סגורים לפגרת קיץ.

ביום שבת עשינו גיחה קצרה לאיזור היין והכרמים שליד בנטו גונסלבס. אכלנו ארוחת צהריים במסעדת רודיזיו של בשרים ופסטות, דגמנו יקב בוטיק אחד והתפעלנו מהנוף, מהענבים שמבשילים בכרמים ומשלל עצי הפרי שבאיזור.

הספקנו לחזור לפורטו אלגרה למראות מקסימים של שקיעה מעל אגם הגואיבה, בהם צפינו מאחד הפארקים תוך כדי זלילת צ'ורוס ותירס שנקנו באחד מעשרות דוכני אוכל הרחוב שבמקום.

ביום ראשון טיילנו ביחד עם יוליה והנרי בשכונות הדרומיות והירוקות של פורטו אלגרה. גם שם יש בתי קפה שצריך לבדוק... ובנוסף תצפית על כל העיר והסביבה ממרומי גבעה ובה כנסייה מעניינת. 

לסיום היום הנעים בדרום העיר,  סיבוב בטיילת איפנמה שעל גדות האגם.

אתמול ציינו ערב אחרון בארוחה חגיגית רק למבוגרים במסעדת האשי. היה טעים!!!

והיום בגשם סוחף הסעתי את סבא וסבתא לשדה התעופה. סבתא תהתה למה דוקא ביום שהיא עוזבת נהיה קריר (האמת ששעתיים אחר כך הגשם נפסק ושוב נהיה חם ודביק)  ואמרה שאם תחזור שוב, זה לא יהיה בקיץ.

סבא וסבתא יקרים, המון המון תודה על הביקור המוצלח!! נהננו מאוד מאוד וכבר מתגעגעים.
נפגש בקיץ הישראלי!!!

רשיון נהיגה ברזילאי

בערך שנה אחרי הגעתנו לברזיל, כלומר לפני כחצי שנה, התבקשנו להוציא רשיון נהיגה מקומי. לא רק אנחנו, גם יתר הישראלים, רובם ותיקים מאתנו בכמה שנים, התבקשו לעשות זאת באותו זמן. השתנה משהו בחוקי הביטוח או בהבנה של אנשי AEL את החוקים. לא משנה. צריך, ביקשו, אז עושים. התהליך כולל שלושה שלבים: שלב הגשת מסמכים, שלב בדיקות רופא ופסיכולוג ולקינוח - אפשר לבחור. או מבחן תאוריה או השתתפות בשלושה שיעורים מתוך מבחר של תשעה בקורס בסגנון נהיגה מונעת. החלוצים היו יוליה והנרי. חיכינו לראות שהתהליך עובד, ובסופו אכן מקבלים רשיון נהיגה. הם קיבלו מהר, בערך תוך חודש. גם יתר החברים, שהתחילו פחות או יותר איתנו, מיצו את העסק די מהר וכולם מתהדרים מזה זמן ברשיון נהיגה ברזילאי תקני. ואנחנו? לא ברור למה, אבל כבר בשלב המסמכים נתקענו. בערך ארבעה חודשים. הבאנו למשרד הרישוי השכונתי בדיוק אותם מסמכים שגם חברינו הביאו, אבל מאיתנו רצו יותר. כל פעם עוד מסמך. בילינו במשרד פעמים רבות, כל פעם עם מסמך אחר בידינו. השיא היה כאשר גם לרנטה החביבה, הפקידה במשרד השכונתי שניסתה לטפל בנו, לא היה מושג מהו המסמך שהמשרד הראשי דורש הפעם... העובדת מ -AEL  שעזרה לכולנו עם המסמכים התפטרה מהעבודה מרוב יאוש ואנחנו שבינתיים היינו רשאים להמשיך לנהוג, לא ממש התרגשנו מהפרוצדורה. איכשהו העניין נפתר ויום לפני שנסענו לטיול לארגנטינה וצ'ילה קבלנו שיחת טלפון מסעירה מרנטה ששמחה לבשר שבקשתינו אושרה סוף סוף ואנחנו יכולים להמשיך בתהליך. את השלב הבא, רופא ופסיכולוג, עשינו בהקדם האפשרי אחרי הטיול. כולם סיפרו שתוך חצי שעה סיימו, לנו לקח שלוש שעות. חיכינו הרבה זמן בתור, בהמשך ציירנו עץ, ילד ובית וזיהינו צורות לבקשת הפסיכולוגית הצעירה והחביבה שאפילו לא העיפה מבט בציורים האמנותיים שלנו (עודד ממש השקיע!) ואמרה שהכל בסדר. עם הרופאה גם אין בעיה - בדיקת עיניים ורפלקסים, ואנחנו מוכנים לשלב הסופי. מבחן או קורס? מה כדאי? אז מבחן  תאורטי בפורטוגזית לא בא בחשבון, אין סיכוי שנצליח. נאלצנו להשתעמם שלוש פעמים בקורס. היה סיוט אמיתי! כל מפגש בן חמש שעות, ברוטו, בשעות כמעט בלתי אפשריות מבחינתינו. ניצלנו את נוכחותם המבורכת של סבא וסבתא ששמחו להשאר שלושה ערבים עם הנכדות בלי תיווך שלנו ועשו איתן כיף, בעוד אנחנו מתפתלים משעמום...
בארץ לא חווינו קורס נהיגה מונעת, כנראה שגם בעברית זה משעמם. אבל כשלא מבינים כמעט אף מילה זה פשוט עינוי! שאר התלמידים בכיתה גילו עניין רב, כתבו, שאלו שאלות, השתתפו... בניגוד אלינו הם גם צריכים להבחן בסוף. אנחנו בקושי יודעים מה היה הנושא של השיעורים... בראשון קלטנו כמה מילים על איך נוסעים עם כלב באוטו, בשני על ההבדלים בנסיעה בין דרך סלולה לדרך עפר. בשיעור האחרון, להפתעתינו, בעשר הדקות הראשונות הבנו כמעט הכל ואפילו השתתפנו באופן די פעיל. הנושא היה תמרורים. היינו היחידים בכיתה שידעו להגיד מה מסמלים תמרורים בצבע חום. טוב, אנחנו בכל זאת מרגישים פה עדיין כמו תיירים...
בשיעור הראשון עודד מהר מאוד התחיל לנקר ואני שחקתי באייפון שלו. כשהתעורר התחלנו לריב מי ישתמש בו... לשיעורים הבאים הבאנו לתגבורת גם את האייפוד של נטע, ואני התוודאתי למגוון המשחקים הטפשיים שלה (סליחה, נטע) . לפחות הזמן עבר יחסית מהר. לזכותו של המורה החביב יאמר שהוא קלט מהר מאוד עם מי יש לו עסק, נתן לנו לעסוק בשלנו וחתם על נוכחות בסוף השיעור. הוא גם נתן הפסקות ארוכות במהלכן בדקנו מוסדות קולינריים שונים בסביבה. ואם הכל יעבור בשלום, בעוד ששה ימים נהיה נהגים ברזילאיים כדת וכדין.

חג הנהרות בגרמדו וקנלה

אתמול היה חג לא ברור בפורטו אלגרה, חג הנהרות. שמחנו מאוד שבזכותו עודד בחופש ונסענו כולנו ליום כיף בעיירות ההרריות גרמדו וקנלה שמסתבר שעוד יש בהן כמה מקומות שלא ראינו. אחרי יומיים מנוחה יחסית בפורטו אלגרה שכללו ביקור בבית הספר, דגימת מוסדות קולינריים בעיר כמו גלידרית קרונקס (אינספור טעמים ותוספות, תשלום לפי משקל) ודליסיה נטורל (ארוחת צהריים בסגנון מזנון חופשי), ובין לבין קצת קניות וסידורים יצאנו שוב להראות לסבא וסבתא את הסביבה שמחוץ לעיר.

את היום הנעים התחלנו בגן חיות חמוד בכניסה לגרמדו. מסודר מקסים, לא גדול מדי, טובל בצמחיה יפה ובו חיות  מכל רחבי ברזיל והיבשת. תוכים וטוקאנים, טפירים, נמרים, המון סוגי קופים ועוד ועוד. קצת פינגווינים ודב נמלים אחד שלא הסכים להתעורר לכבודינו,  הזכירו לנו חוויות  מטיולים קודמים ברחבי היבשת. מזג האוויר היה מצוין, לא חם מדי,  והנוף מסביב ירוק ויפה.

משם המשכנו לעיירה גרמדו, לארוחת פונדו משובחת ומשביעה. בסיומה טיילנו ברחובות העיירה המצועצעת ושתינו קפה.

ולסיום ביקרנו בפארק מקסים, פארק קרקול.  יש בו הרבה שבילי הליכה מסודרים, עצים ושיחי הורטנסיה שלשמחתינו עדיין פורחים חלקית  ותצפיות על מפלים.

אל תחתיתו של הגבוה מבין המפלים אפשר לרדת, 800 מדרגות. צריך גם לעלות אותן חזרה. סבתא וסבא וויתרו על התענוג מראש ובצדק. גלי שמחה להשאר איתם ובזמן שעודד, נטע, יפעת ואני הזענו בכיף ואמצנו את שרירי הרגלייים, שלושתם בילו באויר הצח. נסעו ברכבת קטנה, ראו הדגמה של בתים של גרמנים שחיו פעם באיזור, ושחקו בדומינו.

עוד תמונות מהיום המוצלח בקישור.