החתונה

אחרי 6 שבועות ב AEL, קיבלתי הזמנה לחתונה. באלביט הייתי רגיל לקבל הרבה הזמנות. כאן חשבתי שלפחות מזה יהיה פטור.
אז מה קורה בחתונה ברזילאית – האמת – כלום.
נפגשים בכנסיה. 9:30 בערב. לאחר שכל המכובדים נכנסים צועדים החתן והכלה שלובי זרוע כאשר לפניהם – צמד ילדים קטנים בבגדים זהים. הצעידה כמובן לצלילי מרש החתונה. אחרי טכס דומה לשלנו מסיימים בשיר נוסף – Yesterday של החיפושיות. לא – זה לא ניתi לבחירה. תמיד אותו השיר.
לבוש – כל הגברים חליפות ועניבות. פק"ל. הנשים – כולן היו במספרה בבוקר – צבע בשיער, איפור, ציפורניים, תסרוקות ושמלות שחבל על הזמן. כולן קופאות מקור אבל העיקר להראות טוב.
לאחר הטקס נוסעים למסעדה להמשך החגיגות ממתינים כחצי שעה עד שהזוג המאושר מגיע. השעה 22:00 ולא אכלנו כלום. מלצרית עוברת עם סנדביצ'ונים זעירים בגודל של קרוטונים. לפני הכניסה המלכותית עוד רואים קליפ עם קצת תמונות מהילדות ואח"כ מקבלים במחיאות כפיים סוערות את החתן והכלה. לאחר שהם נכנסים הם והוריהם מקבלים מהמלצר הראשי צלחות והולכים לבחור אוכל. הבעיה שהם לא אוכלים אותו אלא רק מבצעים "פתיחה" רשמית של המזנון. רק לאחר שהם לקחו אוכל מותר לגשת. אבל רגע... יש סדר בבלגן. קודם כל חייבים להצטלם עם החתן והכלה. הם עומדים בכניסה, שולחן שולחן עובר על מנת ולהצטלם ורק אז באמת מותר לאכול. מזנון אחד קטן משרת 200 מוזמנים ש.... עומדים בתור ארוך ומתפתל על מנת ולקחת אוכל. בינתיים ממשיכים הצילומים ורק אחר כך החתן והכלה לוקחים אוכל על מנת ולאכול.
אז מגיע קטע הזוי שני. חולצים נעל אחת של הכלה ונעל אחת של החתן, עוברים עם שתיהם בין השולחנות וכל המוזמנים צריכים לשים כסף בנעל. אחרי שגמרו לאסוף מכריזים כמה כסף יש בכל אחת מהנעליים – כמו חתונה גרוזינית.
אחרי שכולם סיימו לאכול מתחילים לחלק כוסות שמפניה. עד שלא מחלקים לכולם אי אפשר לשתות. מלצר אחד עובר ומחלק – מה שלוקח כ 20 דקות בערך.
אחרי שמרימים לחייים מגיע הקטע המרגש של הערב אליו כולן ציפו – זריקת הזר.
כל הבנות הרווקות רצות למרכז העולם, דוחפות אחת את השנייה על מנת ולזכות במקום אטרקטיבי – מרימות שתי ידיים גבוה ומחכות. הכלה, עם הגב לקהל ממתינה ולספירת שלוש של הכרוז זורק את הזר. אין מאושרת מזו שתופסת...
2:00 בלילה. נמאס מהחתונה. הולכים הביתה

Cambara Do Sul

היום חזרנו מחופשה ראשונה שלנו בברזיל, שכללה לינה!! חג נוצרי כלשהו, לא ברור לנו איזה, האריך את סוף השבוע גם בבית הספר וגם בעבודה.
יצאנו ביום ששי בצהרים לכיוון עיירה בשם קמברה דו סול שנמצאת בהרים, במרחק נסיעה של כשלוש שעות מפורטו אלגרה. בברזיל כמו בברזיל, הנסיעה התארכה ליותר מחמש שעות. מאושרים מהניווט המוצלח שלנו, הופתענו למצוא את עצמנו אחרי כשעתיים בכביש הנכון אבל מול מחסום – שיבושים בכביש, אי אפשר לסוע. אחורה פנה וסיבוב של שעתיים מיותרות בדרך עוקפת הביאו אותנו בסופו של דבר למחוז חפצנו – בשעות הערב ובחושך מוחלט – עם שלוש ילדות מרוטות ורעבות... פריקת חפצים מהירה וריצה למסעדה הראשונה שמצאנו בעיירה – האוכל היה לא רע בכלל... סלטים, פסטות, בשרים על האש.
אז ההתחלה לא היתה משהו – אבל ההמשך מצוין. ישנו בפוסדה (השם המקומי לצימר) נעימה ונוחה, ספונת עץ – בכל זאת חג סוכות... בבוקר קמנו וראינו איפה אנחנו נמצאים – מתחם דשא מטופח ובו עשר בקתות עץ חמודות ומבנה ראשי עם חדר אוכל לארוחות בוקר, ג'קוזי, פינות ישיבה שונות והמון קישוטים בסגנון כפרי. הנוף מסביב ירוק ודשן – גבעות חמודות, צמחיה מעניינת, פרות, סוסים... העיירה עצמה קטנה עם לוק של מערב פרוע והרגשה של חזרה אחורה בזמן כמה עשרות שנים – רחוב ראשי מאובק, כמה חנויות לא ברורות, בתי עץ חצי מתפרקים וכמה מסעדות.
אבל הקטע העיקרי של המקום הוא הקניונים והמפלים שסביב העיירה – יש כמה אבל אנחנו בחרנו לטייל בשני המוכרים יותר – איטמבזיניו ופורטלזה. טיולים רגליים לא קשים מדי בנוף מקסים ומראות מדהימים של קניונים עוצרי נשימה בגובהם וברוחבם, מפלים שוצפים וקוצפים, הרבה עצי ארקוריה ושלל עצים וצמחים נוספים. נהננו מכל רגע!! ארוחות הבוקר בפוסדה היו מענגות, צהרים פיקנקנו, ובכל אחד משלושת הערבים הצלחנו לאכול במסעדה אחרת למרות מיעוט המסעדות בעיירה.
בערב השני, הופתענו למצוא את עצמנו בדרך חזרה לפוסדה בתוך שיירה של מכוניות שנסעה לאיטה ואולצה לעצור ליד כומר שהשפריץ על כל מכונית מים ונשים שחלקו צמידים עם צלב – לך תסביר להם שאנחנו יהודים... עשינו כמו כולם וברחנו משם.
בערב השני השתעשענו מנגן אקורדיון שהופיע במסעדה בה אכלנו, עם שירים שכללו חיקויים של חיות ושאר סלסולים.
תמונות כאן
http://picasaweb.google.com/dancygier/CambaraDoSul#

מחכים לחופשה הבאה...