אנחנו פה, בארץ, כבר יותר משבוע. נהנים מאירוח חם של סבתא עירית ומעבירים את זמננו בריצות מהנות בין משפחה, חברים, מקומות (ועודד גם עובד). לנו כולם היו מאוד חסרים, ואיזה כיף לראות שזה הדדי! הבנות מתחברות תוך רגעים ספורים לחברות שלא ראו שנתיים, כאילו נפרדו לכמה ימים בלבד. כולנו מתענגים על מאכלים אהובים שאת רובם לא הכנסנו לפה כמעט 24 חודשים - פלאפל, מילקי, אצבעות גבינה, בורקס.... הרשימה עוד ארוכה. נאבקים בג'ט לג, שהבנות לא הרגישו כלל, ועודד ואני העברנו כמה לילות לבנים בגללו אבל נראה שהגיע האור שבקצה המנהרה וגם השלב הזה מאחורינו.
אין כמו לשמוע ולקרוא עברית בכל מקום. איזה עונג היה להבין את כל מה שנאמר במענה הקולי של אורנג'. בברזיל היינו מתקשרים חמש פעמים, מקשיבים ומנתקים עד שהיינו בטוחים שאנחנו לוחצים על המספר הנכון...
מה עוד שונה? הדבר שהכי בלט לעין, כבר מהרגע הראשון בו הגענו לחיפה היפה שלנו - שהיא באמת יפה! הגינון ברחובות, המדרכות, הכיכרות, הכניסה למנהרות הכרמל. הכל מטופח ויפה. בפורטו אלגרה המון עצים וירוק, אבל מעבר לכך הטיפוח העירוני כמעט אפס. לעומת זאת, הלוק של הבניינים בחיפה קצת דהוי. כבר התרגלנו לבתים מחופי אבן או שיש שעמידים לפגעי הזמן ומזג האויר. הסיוד החיפאי לא ממש עושה את העבודה. התרשמנו מאוד מהעמודים שהוצבו למען עיוורים ליד כל מעבר חציה, מהפאנגו הזכור לטובה, מהכבישים והמחלפים ומהנוף המקסים של הים הכחול כמעט מכל פינה בעיר.
היה מוזר להכנס לחנויות בגדים בלי שמוכרת תתנפל עלינו בשניה שעברנו את סף הדלת, מצד שני - המחירים והמבחר מופלאים יחסית לברזיל. מצד שלישי - הסידור על המדפים חלש ובהרבה חנויות הבלאגן חוגג, בניצוחן של מוכרת או שתיים שלא מצליחות לתמרן בין הקופה, עזרה לקונים וסידור הסחורה. הסופרמרקטים מחווירים לעומת זפארי שבפורטו אלגרה. קטנים, לא ממש מסודרים וגם לא ממש נקיים. לתורים בקופות ולשאלות המציקות על מבצעים למיניהם ממש לא התגעגענו, אבל להרבה מוצרים התגעגענו עד מאוד.
ולקפה!!! איזה כיף של קפה וכמה שהוא זמין - בכל פינה בתי קפה וכמעט בכולם העוגות והקפה משובחים, יש סיכוי שבחלק מהמקומות התוצרת ברזילאית. אבל התוצאה - טובה בהרבה.
אז אנחנו ממשיכים להפנים שלכל מקום יתרונות וחסרונות, מבטיחים להנות כמה שיותר מהשבועות הספורים שנהיה בהם בקיץ הישראלי ולחזור עם מצברים טעונים לסוף החורף הדרום ברזילאי.
