לרגל סיום חופשת הקיץ של הבנות, וחופשה של עודד מהעבודה (לכבוד הקרנבל) החלטנו לעשות "קפיצה" למדינה השכנה, ארגנטינה (ולהשאיר את חגיגות הקרנבל בברזיל לשנה הבאה).
שיטוט במדריכים ובאתרי אינטרנט שונים הוביל אותנו לשמורת טבע קרובה יחסית ושמה esteros del ibera ביצות איברה (פירוש השם איברה – מים מבריקים), עליה כתוב שהיא משתווה לפנטנאו הברזילאי מבחינת עושר החי והצומח, אך צנועה יותר ופחות ממוסחרת. התכתבויות עם בעלי פוסדות שונות באיזור השמורה (האמת, אין הרבה כאלו...) הובילו לבחירה בפוסדה בשם rancho ibera, היחידה שבה יש דירה מרווחת שמתאימה למשפחה. הזמנו "חבילת אירוח" שכוללת 3 לילות, 4 ארוחות ביום, 2 טיולים בסירה, טיול רגלי אחד ורכיבה על סוסים.
נעזרנו בעובדי AEL להתארגנות: אישור מעבר לרכב, אישור נהיגה בארגנטינה, רכישת מוצרים שונים שמשום מה נדרשים בארגנטינה אך לא בברזיל כמו חבל גרירה לאוטו, ערכת עזרה ראשונה ועוד. בערב היציאה, תוך כדי אריזות, עודד נזכר שצריך גם ביטוח רפואי... בכל זאת נוסעים לחו"ל... טלפון למרסיה הנחמדה מהמפעל ולמחרת גם זה מסודר. אפשר לצאת למסע.
השכמנו קום ביום חמישי, ובבת אחת (כמעט) חצינו את כל ריו גרנדה דו סול לרוחבה, עד לגבול, מרחק כ – 650 ק"מ. הדרך יפה אך חד גונית. כל גווני הירוק האפשריים, גבעות מתונות, פה ושם ישוב קטן או חווה ופרות בכל פינה. בקיצור, נסענו במטע סטייקים ענק!
עצרנו לארוחת צהריים בעיירה כעורה ושמה רוסריו דו סול. הצלחנו למצוא את מסעדת אכול כפי יכולתך היחידה שיש בה... האוכל סתמי אך ממלא, אפשר להמשיך הלאה.
אחר הצהריים המוקדמים הגענו לעיירת הגבול ששמה אורוגוויאנה, בה חיכה לנו חדר שהזמנו מראש במלון קטן. יצאנו לסיור ברחובות העיירה, שאין בה שום דבר מיוחד, וחזרנו לארוחת ערב טעימה באופן מפתיע במסעדה שבמלון.
למחרת, מיד לאחר ארוחת הבוקר, חצינו את נהר אורוגואי רחב הידיים והגענו למעבר הגבול, ושם – הפתעה! אף פקיד ארגנטינאי חמור סבר לא ביקש את כל מה שארגנו, רק דבר אחד עניין אותם – הוכחה שאנחנו ההורים של הבנות.... סליחה? מה זה? כידוע בדרכונים הישראליים לא מופיע שם האם והאב... מי חשב על זה? מה עושים? המנהל של מעבר הגבול הארגטינאי הגיע וניסה לעזור, דוקא נחמד... הסתכל בכל הדפים בדרכונים שלנו, בכל המסמכים הברזילאיים שיש לנו, פנה לחבריו בצד הברזילאי של מעבר הגבול והם בדקו במחשבים ומצאו כל מיני אישורים, שלא סיפקו אותו... תוך כדי הוא הסביר שבארגנטינה יש בעיה של חטיפת ילדים... נזכרנו שלצורך הרישום של הבנות לבית הספר מסרנו תעודות לידה. טלפון לג'וליאנה מ – AEL שפנתה לבית הספר ואחרי כשעה תעודות הלידה הגיעו אל הפקס של מנהל מעבר הגבול הארגטינאי שסוף סוף הסכים להחתים לנו את הדרכונים ושיחרר אותנו. תודה ג'וליאנה!
הנוף השתנה בבת אחת עם המעבר לארגנטינה למישורים אינסופיים. מה שלא השתנה אילו מטעי הסטייקים שממשיכים ללוות אותנו.
עצרנו למלא דלק בעיירה מרסדס, האחרונה לפני השמורה, וכאילו חזרנו אחורה 30 שנה אחורה. הרכב הכי נפוץ פה הוא רנו 12... אחריו מיני מיינור... עיירה דהויה ומסמורטטת, אבל מצאנו בה מאפיה נקייה ויפה עם אלפחורס ושאר מאפים מופלאים.
המסע אל השמורה ממשיך בנסיעה בדרך עפר שאורכה 120 ק"מ... שעתיים וחצי נסיעה, מהירות ממוצעת תחשבו לבד (לא חייבים). פה ושם ראינו רכב נוסף בדרכו אל או מהשמורה, יש בדרך גם שתי חוות, אבל רוב הזמן זה רק אנחנו והטבע שמסביב. ציפורים בכל הצבעים והגדלים עפות כשהאוטו מתקרב אליהן, נחשים ולטאות ענק חוצים את הדרך (כמעט דרסנו חלק...) והכי כיף כשאייל ביצות חמוד מחליט לעבור. אנחנו עוצרים, הוא מסתכל עלינו ואנחנו עליו – לפני שהספקנו לשלוף מצלמה, הוא ברח במנוסה ונעלם בין השדות.
המסע מסתיים בגשר על פני הביצות שלמעשה נראות כמו אגם. הגשר מוביל לישוב אשר מהווה את שער הכניסה לשמורה ושמו קולוניה קרלוס פלגריני. חוזרים עוד 20 שנה אחורה בזמן... ישוב פצפון, כמה מאות תושבים (המספר הכי גבוה ששמענו: 600), יותר חיות מאנשים (פרות, סוסים, כבשים, תרנגולות...), אין כבישים ומדרכות רק דרכי עפר, ילדים בני 12 ומטה חסרי תעסוקה דוהרים על סוסים/אופניים/אופנועים, הבתים מטים ליפול (אבל ליד כל אחד מהם צלחת לווין), אין סופרמרקטים, אין כמעט שום דבר שמזכיר ציביליזציה... אבל יש המון עצים, שלווה ושקט.
הפוסדה שלנו נחמדה מאוד. הדירה נראית טוב יותר מרוב הבתים של התושבים בישוב, עם סלון, מטבח (אין איפה לקנות מצרכים... אבל גם לא צריך), שני חדרי שינה ושני חדרי רחצה. משום מה חשבו שנגיע ביום למחרת והדירה לא מוכנה. התוודענו לגברת רוזה החביבה והבלתי נלאית, שאצה רצה לנקות לנו את הדירה, ומרגע זה והלאה כל הזמן נראה אותה עובדת במרץ ברחבי הפוסדה – מנקה, מבשלת, מגישה אוכל. יש בפוסדה עוד 3 חדרי אירוח ובהם אורחים ממגוון ארצות בעולם, חלקם חובבי ציפורים עם ציוד צילום מרשים ביותר, וגם דשא רחב ידיים עם בריכה, חדר אוכל וכלב פודל קטן וחמוד ושמו ואקה שהתחבב במהרה על הבנות.
אחרי התארגנות בדירה וטבילת רענון בבריכה הקטנה, כיבדו אותנו בשתיה חמה ועוגיות ויצאנו עם ג'ורג' המדריך לסיור ראשון בסירה. בהתחלה שיט תמים באגם רחב הידיים, אבל אחרי מספר דקות, כשהתקרבנו לשולי האגם, התגלה עולם ומלואו: שלל צמחי מים, עשרות ציפורים. בעיקר מצאה חן בעינינו ציפור גדולה שנראית כמו בקביק ההיפוגריף מסרטי הארי פוטר ושמה southern screamer. בנוסף, קפיברות שהן המכרסם הגדול בעולם, תנינים במרחק סנטימטר וחצי מהסירה – לוטשים בנו עיניים ובקושי זזים... זכינו לראות גם שקיעה מרהיבה על האגם. היה תענוג!
בערב, אחרי ארוחה מעשה ידיה של רוזה (אוכל ביתי ונחמד, רק גלי לא ממש מרוצה ממנו...), נהנינו להסתכל בשמיים זרועי כוכבים, כמויות שלא רואים בכל מקום.
בבוקר למחרת יצאנו לטיול רגלי ביער שבשמורה, עם המדריך ויקטור. לפני הטיול ראינו סרט יפה ומעניין שמתאר את האקולוגיה ואת ההיסטוריה של השמורה שהוכרזה בשנת 1983 (עד אז עיקר הפעילות באיזור היתה ציד תנינים למטרות יצור ארנקים...). ביער חיה משפחת קופים, לצערינו לא ממש הצלחנו לראות אותם. הם היו שם, תלויים גבוה על העצים, ואחד מהם הזיז קצת את היד... לא היה להם כוח ליותר מזה בשבילנו, אבל היתה הפתעה אחרת. חתולת בר יפהפיה עם פרווה בדוגמת נמר התלוותה אלינו לסיור הרגלי והראתה ולויקטור ולנו את הדרך, אפילו התחככה בנו ונתנה ללטף אותה, עד שפרשה לצוד קצת אוכל.
אחרי טבילה בבריכה, ארוחת צהריים ומנוחה קלה, יצאנו לרכיבה על סוסים, עם המדריכה אנדריאה. אנחנו על 4 סוסים יפים (גלי ועודד ביחד על אותו סוס), אנדריאה על סוס חמישי, וכלב נחמד שהצטרף אלינו – כולנו רכבנו לנו בנחת כשעתיים בין השדות והביצות של השמורה, נהנים מהנוף, מהציפורים שמסביב, מהשקט והמרחבים האינסופיים וכמובן מהרכיבה עצמה.
היום השלישי – הרגוע מכולם. בבוקר שיט נוסף בסירה, הפעם בצידו השני של האגם, עם ויקטור וזוג נוסף מהפוסדה. ראינו הרבה יותר צמחי מים, אי שם רחוק ויקטור הצביע על אייל ביצות וראינו גם הרבה גורי קפיברה מתוקים ביותר.
אחרי השיט, פעילות חופשית (למעט הארוחות של רוזה שמוגשות בשעות כמעט קבועות). ניצלנו את הזמן הפנוי לבילוי משפחתי בבריכה, משחקי קלפים, משחקי כדור, טיול רגלי נוסף ביער (הפעם בלי מדריך) בתקווה שהתבדתה לראות את הקופים. הטיול הסתיים כשהתחיל לרדת גשם ורעם מחריש אוזניים הבריח אותנו החוצה חזרה לפוסדה. הספקנו לעשות גם סיור רגלי ברחובות היישוב ולגלות את בית העיריה, חנות מזכרות קטנה בה קנינו קפיברות מגולפות בעץ ומוזיאון פצפון שהיה סגור ובאורח פלא כשהתקרבנו אליו צצה מאי שם ילדונת על אופנוע ופתחה לנו את הדלת בהתנצלות.
למחרת בבוקר, מתחיל המסע חזרה... התכנית המקורית היתה לחזור לברזיל בדרך אחרת, צפונה יותר, ובמעבר גבול אחר. עובדי הפוסדה אמרו לנו שהדרך הזו בלתי עבירה לרכב רגיל בגלל הגשמים. אין ברירה, חזרנו באותה הדרך בה באנו.
שוב נסענו 120 ק"מ בדרך עפר, עוד מפגשים נחמדים עם ציפורים וקפיברות שחוצות את הכביש. עצירה במרסדס לפיצה, אמפנדות (טעים!) וביקור במאפיה הקסומה. הפעם עברנו את הגבול בלי בעיות, עם המסמכים הנדרשים, רק היה קצת תור... לא נורא, תוך חצי שעה אנחנו בברזיל, נסענו לעצירה ללילה במלון דרכים קטן בעיירה בשם סאו גבריאל, שעלון שלו לקחנו במודיעין התיירות בגבול. לקח קצת זמן למצוא את המלון, שאלנו בתחנת דלק איך מגיעים, ופתאום מאי שם הופיע נער רכוב על אופניים, מכיסו מבצבצים עלונים של המלון, וליווה אותנו עד למקום.
אחרי שהתארגנו בחדר גילינו שארוחת הבוקר במלון מוגשת בין שש בבוקר לשמונה... מה זה..? אנחנו דוקא תכננו לישון טוב בבוקר הזה ולקום בנחת. הסבירו לנו שרוב אורחי המלון ממהרים ובורחים מוקדם. שיהיה... הזמנו ארוחת ערב וחיכינו בחדר עד שקראו לנו כשהיא היתה מוכנה (סידור נחמד, אהבנו!). ישנו טוב עד אחרי שמונה בבוקר, מי צריך ארוחת בוקר כשאפשר לישון? יתר אורחי המלון, רובם ארגנטינאים, אכן נעלמו לפני שאנחנו בכלל התעוררנו...
יום אחרון. אמור להיות הקצר ביותר, אבל עקב גשמים חזקים במיוחד, נסיעה של כ – 300 ק"מ התארכה ליותר מחמש שעות. לא נורא... הספקנו להגיע, קצת עייפים, לארוחת צהריים טעימה בבית. חזרנו לציביליזציה, בערב ראינו בחדשות את חגיגות הקרנבל ברחבי ברזיל ומחר חוזרים לשגרה!
החופשה הבאה בטיסה...
תמונות שצולמו במצלמה רגילה:
http://picasaweb.google.com/dancygier/EsterosDelIberaArgentina
